דברי מלכיאל א נד

י"ל שפיר דלא ניחא ליה למיספי ליה איסורא וכהא דב"מ צ"ו כמוש"ל. אכן בנ"ד באיסור דרבנן י"ל דכיון שבשוגג א"צ כפרה א"כ שוב שפיר ניחא ליה להוציאו כיון שאינו איסור כלל וכנ"ל. ובדבר תורה צ"ע בכה"ג: ל ולכאורה י"ל למאי דמשמע בכתובות ק' דחייבי לאוין בלא הכיר בה מכל מקום צריכה גט ונראה מזה דלא הוי קידושי טעות אף דהוי איסור דאורייתא וע' בר"ן שם שכתב הטעם שיש לה כתובה משום דהא שלא הודיעה אותו מפני שהיתה סבורה שיערב עליו המקח ויתרצה יעו"ש. הרי דבאיסור יש לומר שיתרצה וא"כ גם בנ"ד שפיר אף באיסור י"ל דניחא ליה. ולפי זה צ"ע טובא מהא דבכורות ל' ובחו"מ סי' רל"ד. דקיי"ל דבמוכר דבר איסור אף דרבנן בטל המקח אם לא שכבר נאכל אזי יש חילוק בין דאורייתא לדרבנן. וגם הדעת נותנת שאין לך מקח טעות גדול מזה. והנלע"ד בזה דאשה שאני דדרך הנושא אשה לבדוק הרבה אחריה וגם לגבי מומין איתא בכתובות ע"ה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו ומכ"ש לגבי איסור וכדאיתא כה"ג בקידושין ע"ו שהנושא אשה יבדוק בד' אמהות. ואף למ"ד כל המשפחות בחזקת כשרות עומדות מ"מ מודו שדרך בנ"א לבדוק הרבה קודם נישואין יותר ממה שבודק מקח בעלמא וכה"ג איתא דאשה דייקא ומינסבא. עכ"פ איש זה שאירע לו שנשא חייבי לאוין בשוגג נראה שלא דקדק היטיב דאלו היה בודק היה נודע לו דכל כה"ג אית לה קלא ולזה כיון שלא דקדק הרבה אח"ז ניכר שאינו מקפיד כ"כ ע"ז ולזה באיש כזה שפיר י"ל שמא נתרצה וצריכה גט. והיינו טעמא של הרמב"ם שפוסק באיילונית שצריכה גט בלא הכיר בה (וע' אהע"ז סי' מ"ד) משום דכיון דלא בדק היטיב ניכר שלא הקפיד ע"ז וכ"כ הר"ן שם דלהכי יש לה תוספת דכיון שלא חשש שמא תמצא איילונית רצה ליזוק בנכסיו עיי"ש. וכ"כ בנוב"י מה"ת חאהע"ז סי' ע"ח בטעמו יעו"ש. והראב"ד וש"פ ס"ל דבאיילונית לא שייך זה דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה כ"כ בדבר שאינו מצוי אבל באיסור כ"ע מודו לסברא זו. והיינו שכ' הר"ן שלזה לא הודיעה לו. הכוונה שכיון שראתה שאינו מדקדק כ"כ בזה שוב סמכה ע"ז ולא הודיעה לו וה"ז דומה לאמרם ז"ל מים ראשונים האכילו בשר חזיר. והא דמומין ונדרים דנקט הר"ן שם היינו כיון שהתנה בפירוש ע"מ שאין עליה מומין ונדרים וגם בלא"ה י"ל דבאיסור צריך לדקדק יותר. וכה"ג אמרינן ביבמות צ"א שקנסוה משום שלא דקדקה היטיב בנישואיה וכן דהו"ל לאקרויי גיטא יעו"ש אף שהם חששות רחוקות וכן דאיבעי לה לאמתוני שמא תמצא צרתה איילונית יעו"ש. הרי להדיא דבאיסור בנישואין צריך להעלות על הדעת אף בחשש רחוק ואכמ"ל בזה. וא"כ בנ"ד וודאי דלא שייך זה וגם דהא כל עצמו בא לקיים מצוה ואיך נאמר שהיה מתרצה שיעשה המצוה באיסור וכעין הא דפסחים י"א הוא בעצמו מחזר לשורפו וכו'. וכן בגיטין נ"ד גבי מעשר ומטביל כליו בשבת דכיון דלמצוה מכווין לא שייך לקנסו בשוגג אטו מזיד יעו"ש. וע"ל סי' פ"ו מ"ש בענין זה באורך בס"ד וע' נוב"י מה"ת חאהע"ז סי' ע"ז: לא אכן בנ"ד נראה דבלא"ה לא שייך כ"ז דע"כ לא שייך לומר לא ניחא ליה באיסור והוי בטעות רק היכא שאם נאמר שיבטל הדבר יתוקן האיסור וימולא חפצו. וכהא דב"מ צ"ו שאם לא יקנה החפץ של הקדש לא ימעול. משא"כ בנ"ד שעיקר האיסור הוא היסח הדעת מן האנינות וכמש"ל וא"כ ה"ה דבר הרשות אסור ג"כ להסיח דעתו וכמו"ש הח"ס סי' שכ"ד וא"כ בנ"ד אף אם נאמר שלא יצא בשמיעתו מ"מ עשה איסור במה שהסיח דעתו מאנינות וכיון דעתו לצאת בשמיעת שופר וכדומה וכיון דאיסורא דעבד עבד וודאי דשפיר יצא דוודאי ניחא לו שיצא כיון דעכ"פ עביד האיסור. וכעין זה כתבו האחרונים לענין אי עביד לא מהני שאם לא יתוקן האיסור בביטול הדבר שפיר אי עביד מהני וע' שו"ת רעק"א סי' קע"ד בזה. וממילא הכא גם במשמיע שפיר דעתו להוציא ג"ז האונן כיון שאף אם לא יכווין להוציאו לא יצילנו מן האיסור דהא מ"מ איהו יהיב דעתי' לשמוע ומסיח דעת מן האנינות כנ"ל ולזה שפיר יצא האונן בשמיעתו וכמוש"ל. ורק לצאת ידי דעת הר"מ ודעימיה יחזור וישמע תקיעות בלא ברכה כנ"ל: סימן כג כבוד יקירי שב"ז הרב הגדול חו"ב כו' מוה' ישעי' נ"י רב בק"ק קירקלאן: ע"ד אשר עורר על הב"ח ביו"ד סי' שע"ה סי"א דבין השמשות חשיב כיום לענין אבילות דאזלינן לקולא. והקשה דהוי תרי קולי דסתרי אהדדי אם שמע שמועה ביום שלשים בה"ש דאז נחשוב ביה"ש כלילה דליהוי שמועה רחוקה עכ"ד: א והנה קושייתו זאת טפי הו"ל להקשות על הש"ס דשבת דף ל"ד דאמר רבא אמרו לו ב' צא וערב עלינו לאחד עירב מבע"י ולאחד עירב ביה"ש. זה שעירב מבעו"י נאכל עירובו ביה"ש וזה שעירב עליו ביה"ש נאכל עירובו משחשיכה שניהם קנו עירוב. ממנפ"ש אי בה"ש יממא הוא בתרא ליקני קמא לא ליקני ואי ביה"ש לילא הוא קמא ליקני בתרא לא ליקני בה"ש ספיקא הוא וספק דרבנן לקולא ותיקשי דהא אפשר הקולא בהיפוך לאותו האיש. אבל באמת לא שייך תרי קולי רק היכא שבאותו דבר בעצמו יש לנו תרי קולי דסתרי כמו הך דבתוס' ב"ק י"א ע"א ונדה כ"ז ע"ב שבאותו לידה יש תרי קולי דסתרי יעו"ש. אבל לא שנחוש שמא יארע לו פעם אשר יוכל להקל להיפוך. אלא דמ"מ בסוגיא שם קשה דהא איירי שם באחד שעירב לשניהם. א"כ הו"ל תרי קולי בחד גברא. וצ"ל כיון דמ"מ הדבר נוגע לשני אנשים לא שייך זה. וכבר הרגישו בזה הפר"ח בכללי ס"ס סי' ג' והשעה"מ פ"י מה' מקואות כלל א'. ותרצו כן דבתרי גברי לא שייך זה עיי"ש. ונראה דאיירי שכ"א בא לשאול על עירובו בפ"ע ולא שהשליח בא לשאול על, שניהם. דבבא לשאול עליו ועל חבירו קיי"ל בכתובות כ"ז דלא מקילינן ע"ש בתוד"ה בבא לישאל. ומפורש בטהרות פ"ה מ"ו דגם בספיקא דרבנן כמו באוכל אוכלים טמאים הדין כן ע"ש. וכ"ה ברמב"ם ספי"ט מה' אה"ט: ב ובזה קשה לי על הרמב"ן בחי' בשבת שם שכתב דרבא אשמעינן דלא אמרינן ממ"נ. אף דדמיא למאי דאמרינן בעלמא בבאין לישאל בב"א שניהם טמאין. הכא ביה"ש ספיקא הוא ועירובין דרבנן וספיקא דרבנן לקולא. ולא אמרינן בכה"ג ממנפ"ש עכ"ל. נראה עיקר חילוקו בזה בין דאורייתא לדרבנן. והוא פלא דגם בדרבנן שניהם טמאים כנ"ל. וכ"כ הרמב"ן בעצמו גבי ב' קדירות הובא בב"י סי' קי"א דמחלק בין אדם א' לב' בנ"א ויליף משני שבילין. ואיירי באיסור דרבנן ע"ש בב"י ובש"ך סי' קי"ט שם. וכן בפסחים דף י' גבי חמץ מדמה לה לב' שבילין לחלק בין בב"א לזאח"ז. ופי' רש"י שם וכן בסוגיא שם דבדיקת חמץ דרבנן. וע"ש בתוס'. וא"כ קשה טובא על הרמב"ן דבב"א הו"ל תרי קולי דסתרי. וכבר תמהו על הרמב"ם גבי חמץ שלא חילק בין נשאל בב"א לזאח"ז ע' במל"מ פ"ב מה' חמץ ושאר אחרונים. וכן קשה על פירש"י בשבת ל"ד דרבא איירי בעירובי תחומין וכ"ה דעת הרמב"ם פ"ו מה"ע דאיירי בע"ת. וא"כ קשה דבע"ת הוי תרי קולי דסתרי אם ירצה לילך לצד השני כנגד עירובו. וכדתנן בדף פ"א ע"ב בעירובין דמיקרי חוב ע"ש. וע' תו' דף מ"ו ע"ב ד"ה ואין. וכ"כ השעה"מ פ"י מה' מקואות דבע"ת לא שייך לומר שיהא עירוב מספק. משום דנמשך מזה חומרא לגבי צד השני. וספק עירוב דכשר הוא רק מטעם חזקה ע"ש. ולפלא על השעה"מ שלא הרגיש בקושיא הנ"ל על רש"י ורמב"ם.