דברי מלכיאל א נג

במעשה אסור משום דמיחזי שאין המת חשוב עליו כמו"ש בתהר"י וש"פ אבל בשמיעה לא מיחזי כ"כ ודחוק. ושפיר תמה הרא"ש עליהם וע' מג"א סי' תרצ"ו ס"ק ט"ז שכ"כ דלהסוברים דרשאי להחמיר שפיר יצא דממילא מחויב בזה יעו"ש. ואף כי יש לפקפק בדבריו שם דכיון דס"ל דפטור ממגילה א"כ אף דרשאי להחמיר מ"מ אינו חייב להחמיר וכמו בק"ש ותפלה ובהמ"ז שאינו חייב להחמיר ואכמ"ל בזה אבל בזה הדבר נכון שאם שמע המגילה יצא וכמוש"ל וכ"ז רק כשיש לו מי שישא משאו אבל כשאין לו פשיטא שאסור להפסיק מעסק קבורת המת ולעשות מצוה אחרת דאין מעבירין על המצות והא דרשאי הוא רק שרשאי ליתוביה דעתיה מטרדתו ולקרות ק"ש וכמו בחתן שאינו מפסיק בגוף המצוה רק מטרדת המצוה וכ"ז ברור: כו ועכ"פ בנ"ד הנה לדעת רש"י והרמב"ם והראב"ד דרשאי אונן להחמיר על עצמו א"כ וודאי יצא י"ח בדיעבד. ולדעת התוס' והרא"ש וש"פ דס"ל דאסור לקיים שום מצוה. מ"מ הא יש דעת גדולים שהביא הרא"ש דבדיעבד יצא וכמוש"ל שכן עיקר דבדרבנן אי עביד מהני וכמוש"ל שכיון שהאיסור הוא מצד אחר ולא תקנה בגוף המצוה מודו כ"ע בזה דיצא. ולזה בנ"ד ששמע תקיעות ביו"ט ב' דר"ה שאז שייך אנינות ואף דהוי רק דרבנן מ"מ שפיר יצא ואף לדעת מהר"מ דס"ל דבדיעבד לא יצא מ"מ בנ"ד י"ל דכיון שהיה בביהכ"נ בשעת תקיעות נראה מזה שדחו הקבורה עד לאחר התפלה וממילא חייב בתפלה ותקיעות כמו"ש המג"א סי' תקכ"ו ס"ק כ"א שאם אין דעתו לקוברו עד אחר התפלה חייב בתפלה. אבל בסי' תקמ"ח סק"ח כ' המג"א שפטור אף אם אין דעתו לקוברו וצ"ל דבסי' תקכ"ו כ"כ לדעת המ"ב ע"ש. ונראה עיקר כמו"ש המג"א בסי' תקמ"ח דבכה"ג לא מיקרי נתייאש לקוברו בשביל שממתין עד אחר התפלה כי עכ"פ מוטל עליו לזרזם שתיכף אחר התפלה או אכילה יתעסקו בו ובמג"א סי' תרצ"ו ס"ק ט"ז כתב דכיון שצריך לקרוא מגילה ממילא פטור אותה שעה מקבורה ואינו אונן כלל וחייב אף בק"ש ואח"כ מסיק דמ"מ פטור משאר מצות ולא יצא אם קרא ק"ש ע"ש. והיינו כמו"ש דמ"מ מחויב להזדרז אחר מקרא מגילה כנ"ל. אך דמ"מ שם י"ל דשאני כיון שמן הדין פטור מקבורה עד אחר המגילה ממילא אין עליו חיוב כלל להזדרז בקבורה וחייב בכל המצות כמוש"ל אית י"ג אבל בנ"ד שמעצמם דחו הקבורה עד אחר תפלה וודאי דפטור מכל המצות דלא כמ"ש בסי' תקכ"ו ולא דמי ללילה דסי' תקמ"ח דלילה חלוק מיום טפי וכדאיתא חילוק זה בתו' זבחים נ"ז ע"ב ע"ש: כז ועכ"פ רק לדעת מהר"מ ודעימי' לא יצא י"ח בתקיעות. ולזה נלענ"ד שצריך לחזור ולתקוע לו לצאת ידי כולם כי מה הפסד בזה כי התקיעה מותרת ביו"ט ורק יתקע בלא ברכה כמוש"ל שלרוב הפוסקים יצא י"ח וגם בקורא ק"ש בד"א של מת שדעת הרמב"ם שלא יצא י"ח. כתב הפרמ"ג דבברכות ותפלה לא יחזור ויברך יעו"ש. ואף דבק"ש כתב בשם הפר"ח דקורא עם ברכותיה כי כך נתקן וכדקיי"ל בסי' ס"ז מ"מ בנ"ד נראה שאינו מברך כיון דלרוב הפוסקים יצא כנ"ל ולמעט בברכות עדיף. וראיתי בברכי יוסף סי' שמ"א שהביא בשם הפמ"א ח"ב סי' קס"ט שאונן ששמע הבדלה א"צ לחזור ולהבדיל. ותמה עליו דהא הרא"ש כתב דלא יצא. ולפמ"ש דינו א"ש כיון דהוי ספק בברכות יש להקל כנ"ל. וגם דשם יש עוד סברא שהביא הרא"ש שם דפטור משום דהוי כחיגר ונתפשט ובפרט לדידן שיש חבורה מיוחדת לקבורת המת וודאי יש להקל בזה וכמו"ש הראבי"ה הובא במרדכי וכן כתבו האחרונים בכ"מ שיש לסמוך על החבורה ואין ספר פמ"א ת"י לידע בירור טעמו. אכן בנ"ד צריך לידע אם כיון האונן לצאת. כי לפי מכתבו נראה שנכנס לביהכ"נ במקרה ואולי מצד שידע שהוא פטור לא כיון כלל לצאת. וגם יש לדון דהא התוקע ברבים דעתו סתם להוציא כל הרוצה לצאת בתקיעתו. וי"ל דלאונן לא ניחא ליה שיצא בתקיעתו כיון שאסור ולא ניחא ליה לגרום לו איסור וכהא דב"מ צ"ו ע"ב דלא ניחא ליה למיקני איסורא וכן היא אינה מקנה ע"ש. והא דהבדלה שהובא ברא"ש י"ל דאיירי שכיון בפירוש להוציאו: כח והנה הוא בעצמו מה שכיון לצאת מצד שסבור שמותר וודאי דלא שייך לומר דהוי כוונה בטעות. ואף דגבי קנין אמרינן הכי בבכורות ל' ובחו"מ סי' רל"ד וע' קידושין נ"ג ע"ב. שם הטעם כמו"ש התוס' בקידושין מ"ט ובכמה דוכתי דדברים שאומדן דעת הוא לכל העולם הוי כאלו התנה בפירוש יעו"ש. וה"נ הוי כאלו התנה שהוא דבר המותר. וכ"ז שייך בדבר ששייך תנאי אבל בנ"ד דוודאי לא שייך תנאי בכוונת המצוה. דהא א"א לעשות שמיעת השופר ע"י שליח. כדאיתא בכתובות ע"ד ויבמות נ"ג דכל דליתיה ע"י שליח ליתנהו בתנאי. וממילא גם טעותו אינו בטל. ואף לפמ"ש השטמ"ק בנזיר הובא בשעה"מ ספ"ו מה' אישות דבדבר שהוא רק דיבור א"צ אפשר ע"י שליח. וגם למ"ש הרמב"ן בב"ב קכ"ו דבדבר שהוא בינו לבין עצמו א"צ שיהא אפשר ע"י שליח. א"כ גם בנ"ד א"צ אפשר ע"י שליח ושפיר מהני תנאי. וגם לפמ"ש התוס' בנזיר י"א דכיון שאפשר להביא קרבנותיו ע"י שליח מיקרי אפשר בשליח. וא"כ כ"ש הכא כיון שגוף התקיעה אפשר ע"י שליח. וע' נוב"י מה"ת חיו"ד סי' קמ"ז. מ"מ נראה דלא שייך לומר שתהא שמיעתו בטילה מצד שהי' סבור שמותר דא"כ האיך הוי פיגול בשוגג בגיטין נ"ג דהא הוי רק דיבור וגם מיקרי אפשר ע"י שליח בגוף הקרבן וא"כ תיבטיל מחשבת פיגולו. וע"כ צ"ל דרק בדבר הרשות שתלוי רק בדעתו ורצונו שפיר אמרינן דכיון דאיכא אומדן דעת שאם היה יודע שהוא דבר איסור לא היה קונה אותו וכן בשאר דברים ממילא בטל הקנין והדבר ההוא דהו"ל כאלו הי' אנוס בשעת מעשה מצד חסרון ידיעתו ואין זה רצון גמור. משא"כ במצוה ועבירה דאף אם כפאוהו לאכול מצה וכפאוהו ג"כ לכווין לצאת בו י"ח וכיון כראוי שפיר יצא לכ"ע אף למ"ד מצות צריכות כוונה ורק בלא כיון פליגי בר"ה כ"ח יעו"ש. ואף שלא כיון ברצונו הטוב. וה"ה בפיגול כיון שהתורה אסרה הקרבן שחשבו עליו בפגול נאסר תיכף אף שהי' בשוגג ובפרט דאומר מותר אינו אנוס רק שוגג כמו"ש התוס' בשבת ס"ח ע"ב ד"ה אבל. ועכ"פ בשעת מעשה היו פיו ולבו שווים. ואף דבע"ז נ"ד ע"א איתא שאם אנסוהו נכרים להשתחוות לבהמה אם היה מותר לעשות כן מצד אונסו היתה הבהמה מותרת יעו"ש היינו מצד שאין מעשיו וכוונת לבו שווים. ולזה כיון שעושה בהיתר לא מיקרי נעבד כלל דלא מיקרי עבודה משא"כ בגוונא שהזכרנו שדעתו בשעת מעשה לצאת בו וודאי יצא. ובנדרים ושבועות דנדרי שגגות מותרים כדאיתא פ"ג דנדרים היינו משום דאינה מצוה רק שתלוי בדעתו לגמרי. ובתרומה שיש בה מצוה בהפרשתה מ"מ בטעות ושוגג לא הוי תרומה. היינו משום דגם שם תלתה התורה בדעתו וכנדר הוי דהא מועיל התרה כל זמן שלא בא ליד כהן ולזה בתרומה בטעות לא הוי תרומה וע' תו' יבמות פ"ט ע"א ד"ה קישות. והא דבתורם מטמא על הטהור בשוגג תרומתו תרומה במס' תרומות פ"ב הא מוקי לה הש"ס בפסחים ל"ג שהיה לה שעת הכושר וכתבו התוס' ביבמות פ"ט דהוי רק דרבנן משום הפסד כהן. וכן במעשר בשבת בשוגג דהוי מעשר כדאיתא בפ"ב דתרומות והובא בגיטין נ"ד היינו ג"כ דהוי רק איסור דרבנן וכמו"ש הנתיבות בחו"מ סי' רל"ד דאיסור דרבנן כשעשאו בשוגג א"צ כפרה כלל יעו"ש דמייתי ראיה ע"ז מהא דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא. וא"כ כיון שעשה בשוגג אינו מתחרט כלל על מעשיו כיון שא"צ כפרה כלל כנ"ל דלהכי פסק הש"ך ביו"ד קי"ט שצריך לשלם כל דמי הדבר שקנאו ואכלו אם איסורו מדרבנן ולא הוי מקח טעות כיון שאכלו בשוגג וכנ"ל וע"ל סי' ע"ו מ"ש בזה בס"ד: כט עכ"פ בנ"ד הנה לענין השומע. וודאי דלא שייך לומר שלא יצא מצד שלא ידע שאסור וכמו"ש. ובפרט שבאונן ביארנו דהוי רק איסור דרבנן ובדרבנן בשוגג א"צ כפרה כמוש"ל. אכן במשמיע שהוא כיון סתם ולא במפורש להוציאו.