דברי מלכיאל א נב

הארכתי בזה בס"ד וכן ראיתי בשו"ת רעק"א סי' קע"ד שכ' דבדרבנן אי עביד מהני והך דכתובות כתב דאלמוה לכח הבעל ע"ש והיינו כמו"ש דממון שאני: כב והנה הרמב"ם כתב בפ"ג מה' ק"ש דהקורא בד"א של מת לא יצא והראב"ד חולק וס"ל דיצא. ולכאורה מחלקותם הוא בזה אי בדיעבד מהני בדרבנן דהא איסור ד"א של מת הוא רק דרבנן והוי כלועג לרש. ומצאתי בפרמ"ג בא"א באו"ח סי' ע"א שכ"כ בטעמם ויקשה על האחרונים שהזכרנו. אבל באמת א"א לומר כן דהא כבר כתב המהרי"ט ושאר אחרונים לחלק בין דבר שאיסורו מצד עצמו לאיסור מצד אחר דבצד אחר כמו בשוחט בשבת שהאיסור מצד שבת ולא בגוף השחיטה שפיר מהני לכ"ע וא"כ הכא נמי אין האיסור מצד הק"ש רק שהאיסור משום שלועג לרש. ובכ"מ כתב טעם הרמב"ם משום קנס וקשה מנ"ל להרמב"ם זה ובאמת זה קשה ג"כ בהא דקרא ק"ש במקום צואה שחוזר וקורא וכן בתפלה בברכות כ"ב ע"ב ושם לא שייך לומר משום לא מהני דבזה לא יתוקן האיסור כלל דהא גם ד"ת אסור לקרות שם. אך שם י"ל דתקנת חכמים הוא שהקורא במקום מטונף תפלתו תועבה. ונראה טעם הרמב"ם משום דהוי מהב"ע כמו שכתב השעה"מ פ"ח מה' לולב דאף בדרבנן שייך זה וכיון שלא עשה כתקנת חכמים שהם אסרו לקרות בד"א של מת לא יצא י"ח ול"ד לקורע בשבת דאיתא בירושלמי שיצא ולא הוי מהב"ע משום שהאיסור אינו בגוף הקריעה רק משום שבת. שאני התם דכל מלאכות אסורות בשבת. אבל קשה דגם הכא כל ד"ת אסורים בד"א של מת. ונראה דהרמב"ם יליף לה מקריאת שמע ותפלה במקום צואה דשם ע"כ אין הטעם שכך היתה התקנה כמוש"ל דהא אם קרא בשוגג במקום שאין ראוי להסתפק שפיר יצא וכמו"ש הלח"מ פ"ד מה"ת לדעת הרמב"ם וע"כ הא דחוזר וקורא אם קרא במקום שהו"ל להסתפק הוא מצד שעבר על תקנתם ואף שלא יתוקן האיסור עי"ז וא"כ ה"ה ה"נ בד"א של מת ג"כ לא יצא [וי"ל ג"כ דבק"ש ותפלה החמירו וכעין מ"ש התוס' בב"ק ס"ז גבי גזל סאה דאף דבעלמא לא הוי מהב"ע מ"מ לענין ברכה החמירו ע"ש ואף שיש לחלק מ"מ י"ל כן]: כג ולזה נראה דהא דאונן אי יצא במצוה שעשה תלוי ג"כ במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בד"א של מת. ויש להוכיח כן מסוגיא דברכות י"ח דפריך מתו ומשמרו אין מהלך לא והתניא דמהלך בביה"ק לא יקרא וכו' וקשה לדעת הראב"ד דבדיעבד יצא במהלך בביה"ק דלישני דמתו חמיר דאף דיעבד לא יצא וע"כ דגם באונן יצא. ולהרמב"ם מוכח להיפוך דהו"ל לאקשויי דאונן יצא בדיעבד והכא לא יצא וע"כ דגם הכא באונן לא יצא דהא משמע להדיא בש"ס דמדמי להו אהדדי וא"כ תלוי זה בזה. אבל באמת ז"א דהא הרמב"ם ס"ל דרשאי להחמיר על עצמו כמוש"ל וכ"כ הב"י סי' שמ"א בדעת הרמב"ם וכן בראב"ד פ"ד מהק"ש נראה שמסכים לדבריו ומיקל עוד ע"ש וא"כ וודאי דאם קרא ק"ש יצא ותיקשי בלא"ה דלישני דהתם אסור והכא פטור ועכצ"ל דלא נחית להכי משום דבברייתא לא נזכר הא דלא יצא רק הפטור וכבר ישבנו באות ב' קושיא זו יעו"ש. וגם דהא נקיט משמרו דוודאי יצא בדיעבד כדין כל עוסק במצוה שאם עשה אחרת באמצע יצא כמוש"ל [וע' ט"ז סי' שמ"א סק"ד שהביא הדרישה שדימה עוסק בצרכי ציבור לאונן לענין תשלומין והט"ז חולק עליו והנה"כ השיג על הט"ז ע"ש אכן לדעת הפוסקים דאונן בדיעבד לא יצא יש חילוק גדול דעוסק בצר"צ בדיעבד אם הפסיק ועשה מצוה יצא בה כנ"ל וגם בלא"ה יש חילוק דשם אך פטור משא"כ באונן דאסור מצד תקנ"ח כנ"ל ועט"ז סי' ק"ח בזה]: כד ונראה דעת מהר"מ דכיון דהבדלה דרבנן והם אמרו דאונן פטור וגם אסור וא"כ ע"כ דלא יצא ידי הבדלה כיון שבשעה זו פטרוהו וגם אסרו עליו לגמרי וה"ז דומה למי שהבדיל בשבת קודם פלג המנחה שלא יצא כלל כי אינו זמן חיובא. והחולקים ס"ל דמ"מ המצוה נתקיימה כיון דעיקר תקנת חז"ל הוא מטעם דהוי כעוסק במצוה כנ"ל ודיו לבא מה"ד וכו' דשם ג"כ יצא כמש"ל [ועוי"ל דגם מהר"מ לא פסק כן רק דבשמיעה לא יצא כיון שלא עשה כלום ורק חז"ל תקנו שיוצא בשמיעה ג"כ דשומע כעונה וכיון שהשמיעה היא באיסור אינו יוצא בה ודעת הגדולים שהתירו לכתחילה לשמוע מאחר צ"ע דהא אסור לו להסיח דעתו וגם אמן אסור לענות ואקצר] ובמצוה דאורייתא כבר האריכו האחרונים כמוש"ל. ובאמת מצינו בסוכה י"ד הישן תחת הנסר לא יצא י"ח ואיתא שם דהיינו דרבנן משום גזירת תקרה ועכ"ז איתא שם דבשעת הסכנה סככו בנסרים לרבנן אלמא דמ"מ יוצאים בדיעבד וכן גבי ראשו ורובו בסוכה שא"ל לא קיימת מצות סוכה מימיך וכתבו התו' סוכה ג' ע"א דמדאורייתא לא קיים אף דהוי רק גזירה דרבנן. אכן הר"ן כתב שם דלאו דווקא רק דהוי כאלו לא קיים והביא מהא דפע"פ כל שלא אמר ג' דברים הללו בפסח לא יצא י"ח ונראה דגם התוס' ע"כ מודו דמה"ת יצא דמה סברא היא זו רק כוונתם לומר דאף דעיקר המצוה מה"ת מ"מ תיקנו חז"ל שיהא כאלו לא יצא. ונראה דעתם שבמקום שאפשר לחזור ולעשות המצוה חייב לעשות ודלא כהר"ן ולזה אף דבסוכה שם לא שייך זה דהא א"ל לא קיימת מימיך מ"מ שייך שפיר לשון זה. אבל נראה דכ"ז רק בכה"ג שחיסר תקנת חז"ל בגוף המצוה כגון הכא שתקנת חז"ל שיהא שולחנו בסוכה. וכן גבי נסרים דהוי תקנתם בפרטי המצוה משא"כ הכא באוננים שאין זה לענין גוף המצוה רק מצד אנינותו דשפיר בדיעבד יצא והא דאיסור שאינו ראוי מדרבנן לא שייך לכאן ואין רצוני להאריך בדבר שהלכו בו הנמושות. וכגון בהא דסוכה כ"ג בסוכה ע"ג בהמה דכיון דבעינן סוכה ראויה לשבעה ס"ל לר"מ דכיון דלדידן אינה ראויה לשבעה מצד גזירה דרבנן שוב לא מיקרי ראויה לז'. וכן בכ"מ שיש בש"ס כעין זה יש לחלק כן. משא"כ הכא שעושה גוף המצוה באופן שמה"ת יצא רק חז"ל החמירו וכן חילק המגיה בט"ז אה"ע רס"י ט"ו ע"ש. וע' רמב"ם פ"ז מה' לולב לענין נטלו בקדירה שלא יצא י"ח ובלח"מ כ' שם דהוי דרבנן. ובמק"א הקשיתי על הלח"מ מצד אחר רק שי"ל דלא יצא לאו דווקא וכמו"ש הר"ן כנ"ל: כה ודברי הרא"ש ר"פ מי שמתו סי"ב צ"ע שכתב שם שאם שמע הבדלה לא יצא שמעתי שיש גדולים שאומרים לאחר להבדיל ובזה נפטר האבל. ואין נראה לי כלל אלא כדפרישית יעו"ש. ונראה דעתו דגם הנהו גדולים ס"ל שאונן אסור במצות ורק בדיעבד ס"ל שיצא וע"ז חולק עליהם דבהא שקיל וטרי שם. אבל א"כ תיקשי למה עשו כן לכתחילה דמ"מ אסור לעשות מצוה וע"כ צ"ל דס"ל כשיטת רש"י שהביא הרא"ש שם סי' א' שרשאי להחמיר על עצמו וא"כ קשה מה מייתי הרא"ש הכא דעתם לחלוק עליהם דהו"ל להביא דעתם בסי' א' וכבר חלק שם על רש"י ואינו שייך כאן כלל. דהא י"ל שפיר דהנהו גדולים מודו דבמקום שאסור לא יצא אף בדיעבד. ונראה דעת הרא"ש דאף לדעת רש"י דרשאי להחמיר מ"מ כיון דמדינא פטור ממילא לא יצא כלל י"ח הבדלה דלא עשה בזמן החיוב. וכ"נ לשונו שם שעיקר סברתו שם דלאו בר חיובא הוא. ורש"י לא כתב שרשאי להחמיר רק בברכה דאח"כ אינו חיוב עליו רק בשעת אכילה משא"כ גבי הבדלה. אבל בדעת הרמב"ם א"א לומר כן שכלל חתן ואונן בהדדי שרשאים להחמיר ולקרות ק"ש וכמו"ש הב"י סי' ע"א בדעתו אלמא דיצא ידי ק"ש. ומשמע אף שנשאר לו עת אחר הקבורה לקרות ק"ש. וכ"נ עיקר גם בדעת רש"י כיון שעיקר הטעם הוא שכיון שאפשר לו ליתובי דעתיה ולקיים שניהם שפיר רשאי וא"כ הו"ל עושה מצוה כתקנה וכשמיישב דעתו ממילא מחויב בה וא"כ מבואר שדעת הגדולים כדעת רש"י ורמב"ם כנ"ל. וצ"ל דהוקשה להרא"ש דא"כ למה צוו דווקא לאחר להבדיל ולא הבדילו בעצמם אי ס"ל דרשאי להחמיר. וע"ז כתב דל"נ לו כלל דעתם. פי' שא"נ לו שיש חילוק בין מבדיל בעצמו לשומע מאחר ואי ס"ל דאסור בעצמו אסור ג"כ לשמוע מאחר. כ"נ ביאור דברי הרא"ש. ובדעת הגדולים נראה שלא הבדילו בעצמם משום שאסורים בשתיית יין באנינות. או אפשר דס"ל דרק