דברי מלכיאל א נא

התירו. וע"ש בשטמ"ק ד' ע"ב שכ' דס"ל תה"מ רשות בשבת וא"צ לזה. עכ"פ נתבאר הטעם בדברי הראשונים. שהוא מצד תקנת חז"ל בשביל מצוה רבה דפו"ר. ושפיר י"ל דהא דאונן פטור ממצות הוא מה"ת כנ"ל. ובאמת לענ"ד י"ל דדין גמור הוא דהנה אם הוא עוסק במצוה בשעה שמת לו מת. א"כ וודאי הוא פטור ממ"ע דלה יטמא דקבורת המת. רק שי"ל דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה בשוא"ת. וה"נ מצות קבורת המת עדיפא מכל המצות בשוא"ת. ועדיין צ"ע בזה דלדינא נראה שיגמור מצוה שעוסק בה ואכ"מ. ועכ"פ במצות פו"ר דהיא מצוה רבה שפיר כיון דמטא זימנא חייב בה ורק משום דאינה מצוה עוברת לשעה לזה קבורה קודם. אבל בדליכא דטרח דאפשר שימשך הרבה שפיר פו"ר קודם וכמו בפסח אחר חצות. ויש לדחות ואקצר ועכ"פ נדחה ג"כ מה שהביאו בשם רש"ל לחלק בין מצות כלליות לפרטיות. וע' א"ח סי' תרפ"ז: יח אבל באמת א"א לומר דפטור מדאורייתא מן המצות. דאטו מי שמוטל עליו מצות לולב יהא פטור מכל המצות בשביל זה. ואי משום טרדא כמו חתן הא חתן לא נפטר רק מק"ש דבעי כוונה ולא משאר מצות. וגם כשאינו טרוד וודאי חייב. ורק פליגי בחתן אי חיישינן ליוהרא. וה"נ באונן אם אינו טרוד עכ"פ יקיים המצות וכן כשאוכל יברך דאטו הברכה היא ביטול לעסק המצוה דקבורה יותר מן האכילה. ומכ"ש הכא שיש מי שישא משאו והטעם רק מפני כבודו של מת זה בוודאי אין סברא דהוי מה"ת. וכ"ה מפורש דעת ראבי"ה הובא במרדכי וש"פ דכיון דאיבעיא היא בירושלמי בטעמא דאנינות. לזה מקילין ביש מי שישא משאו. הרי דס"ל דאונן דרבנן וספיקו לקולא וכ"כ הב"י סי' ע"א להדיא. וכ"כ בהג"מ פ"ד מה' אבל לחלק בין חיגר ונתפשט לאונן שלא הבדיל. דזה מה"ת ואונן דרבנן הרי מפורש דהוי דרבנן וכמוש"ל בשם הח"צ ג"כ יט לזה נראה דבאמת יסוד הדבר הוא משום עוסק במצוה פטור מן המצוה. רק חכמים הוסיפו לגדור ולתקן מפני כבוד הבריות. ולהורות גודל מצות גמ"ח שלא יהא מת מוטל בבזיון. ותקנו שכל אונן פטור מן המצות אף בשעה שאינו עוסק בצרכי המת. כאמרם הם קורין ומתפללים והוא מצדיק עליו את הדין. ואסרו עליו שלא יעשה שום מצוה. כדי שיכיר וידע עוצם מצות גמ"ח עם המת ולא יתרשל בעסק קבורתו. רק בשיש לו מי שישא משאו נסתפק הירושלמי אי תקנו ג"כ משום לא פלוג או לא. ולזה בהא דבועל בעי"מ התירו לו להכניס המת לחדר דהם אמרו והם אמרו. והטעם כי מצות פו"ר שקולה להם כמצות קבורה. וכעין אמרם בסוטה י"ד שהתורה תחילתה גמ"ח בנישואי אדם. וסופה גמ"ח בקבורת משה רבינו ע"ה. ולפ"ז נראה דהא דאנינות מה"ת או מדרבנן שניהם צדקו יחדיו. דהנהו קאי על יסוד דין אנינות שהוא בוודאי מה"ת לעסוק במת. וכן טרדתו בזה מצוה כמו בחתן ולהכי אינו מקריב. ומ"ד דרבנן קאי על פרטי הדין שפטור בכל גוונא מכל המצות. זה הוי דרבנן: כ ולענין חליצה באנינות שהזכרנו בקושיית הח"צ הי' נ"ל עוד לדון דדווקא כשהיתה אוננת על אחר. אסר הראנ"ח לחלוץ כדאיתא במהרי"ט שם. אבל כששניהם אוננים על בעלה. י"ל דשרי לפי המבואר בזוהר פ' משפטים ובספרים שהחליצה היא תיקון לנשמת המת. וע' ח"ס חלק אהע"ז סי' פ"ה מ"ש בזה. וכעין זה הביא הח"ס חיו"ד סי' שכ"ה בשם רש"ל בתשובה סי' ע' שהתיר למול קודם הקבורה. משום שנולד בן זכר נתרפאה כל המשפחה. וע"ש שהסכים לזה למעשה. ה"ז כעין סברתינו אכן דבריהם תמוהים לענ"ד. דהא כבר נתרפאה המשפחה בלידתו ואין נ"מ במילה אבל גבי חליצה שפיר י"ל כמו"ש. ולפ"ז יש מקום להתיר לומר קדיש קודם הקבורה. כיון שהוא תועלת לנשמת המת וזהו כבודו. דלא כהט"ז ס"ס שע"ו שכתב דרק בשבת שרי. וע' או"ח סי' ע"א בט"ז שכתב דאם יש מתעסקים שרי אף בחול. והיינו משום כבודו כמו"ש המשבצות שם. אכן הנה"כ כתב בסי' שע"ו שקודם קבורה ליכא דין גיהינם כלל ואין שייכות אז אמירת הקדיש. ונראה ראיה לדבריו מהא דאונן אינו מברך ומתפלל ולא קורא בתורה. שמבואר בספרים שנוח לנשמתו כשבנו לומד ומברך כידוע במעשה דר' עקיבא. וע"כ צ"ל דקודם קבורה לא שייך זה. אך יש לומר דעיקר טעם משום כבודו של מת הוא. שאם נתיר לו לעשות שארי מצות יסיח דעתו מן האנינות ויהיה כאלו אין המת חשוב בעיניו כמוש"ל בשם השטמ"ק פמ"ש וכ"כ הרא"ש בפ' אלו מגלחין סי' ק"א. ולזה אף שיש תועלת בלימודו למת. מ"מ אסרו משום שיבוא להסיח דעת. ומ"מ י"ל דכ"ז בשארי מצות שאינו ניכר שהוא לצורך המת. אבל אמירת קדיש שניכר שהוא לטובת המת שאין דרך לומר קדיש בלא אבילות. אין לחוש שיסיח דעתו מקבורה בשביל זה. כי מעשיו יזכירוהו שאומר קדיש בשבילו. וה"ז דומה להא דפסחים י"א דבבדיקת חמץ ל"ג שמא יאכלנו. כיון שהוא בעצמו מחזר עליו לשורפו ע"ש. ומיושב שפיר דעת הט"ז הנ"ל. ומ"מ לירד לפני התיבה וודאי אסור אף ביש מתעסקים. ואף שמנהגינו שאבל יורד לפני התיבה. מ"מ אין גוף התפלה מוכחת על מתו ורק מצד המנהג שאבילים מתפללים. משא"כ קדיש שגוף ענינו ואמירתו מוכחת על זה. ולפ"ז גם בחליצה יש לומר שלא שייך לומר שיסיחו דעת כיון שעיקר מצוה זו באה בשביל מיתת המת. וגם לתיקון נפשו לדעת הזוהר ושרי באנינות. ולדעת הנה"כ יהא אסור. ובאמת דברי הנה"כ אינו נלענ"ד. דוודאי יש נחת רוח למת תיכף בכל דבר מצוה שעושים כיון שכבר נפשו מופשט מחומריותו. וגם ידוע אמרם בכתובות ק"ג שיוצאים מלאכים נגד צדיק ומלאכי חבלה נגד רשע. אכן נראה לפמ"ש שפטרוהו ממצות כדי שלא יסיח דעתו. י"ל שיש חילוק בין צער המת של קודם קבורה לצערו אח"כ. שהרי הקרבה אונן אסור ואבל מותר. וכן בשר ויין אבל מותר. וא"כ י"ל שצריך שלא יסיח דעת מצער אנינות ולא סגי בצער אבילות. ולזה צריך דווקא שיתעסק בצורכי המת שהם יזכירוהו צער אנינות וכהא דיושב ומצדיק עליו את הדין משא"כ בענינים שיש נ"ר לנשמתו שזה אינו מוכיח על אנינות כי שייכים גם באבילות וכל י"ב חודש. ולזה בחליצה שאינה שייכת כלל לאבילות ואנינות וגם כי יש עוד תכלית בזה להתירה לשוק שפיר אסור שיש לחוש להיסח דעת מאנינות. ועפי"ז יש לדחות סברת הט"ז לענין קדיש דכיון ששייך כל יב"ח אסור באנינות וכמו שאסור בכל המצות אף שיש נ"ר לנשמתו משום חשש היסח דעת ורק בשבת יאמר קדיש כי בשבת אינו נוהג דין אנינות כלל. ועכ"פ קושית הח"צ מיושבת עפ"ז דכיון דאם נאמר שאסור לחלוץ באנינות תהא יבמה שאינה ראויה בשעת נפילה ושוב הר' היא כאשת אח שיש לה בנים ותבטל לגמרי מצות חליצה וא"כ החליצה היא ככל ההתעסקות שלצורך המת השייכים קודם קבורה לכבודו ולא אח"כ דשרי לאונן כמוש"ל. דכיון שאם נאסור לחלוץ קודם הקבורה תבטל לגמרי כנ"ל וע"כ דשרי. וכ"ז באוננת על בעלה אבל באוננת על אחר שפיר אסר ראנ"ח. ויש לדחות שאם תפטר מחליצה שוב אין בזה נ"ר להמת: כא והנה הרא"ש ר"פ מ"ש הביא בשם מהר"מ שאונן ששמע הבדלה מאחר לא יצא וצריך לחזור ולברך לבד בשמים ומאור ויש גדולים שהיו אומרים לאחר להבדיל ונפטר האבל ואינו נראה לו יעו"ש וכ"כ המג"א סי' תרצ"ו ס"ק ט"ז לענין מגילה דלא יצא וכ"כ הנוב"י סי' כ"ז לענין ספה"ע ולפמ"ש דאיסורו במצות הוא רק דרבנן צ"ע ל"ל יצא בדיעבד. והנה במצוה דאוריתא נראה שתלוי בזה אי דבר שאסור מדרבנן אי יצא מה"ת וכבר האריכו בזה האחרונים וע' שעה"מ פ"ח מה' לולב ובארצה"ח סי"ג וע"ל סי' ל"א מ"ש בזה. אכן בדרבנן לכאורה תלוי אי באיסור דרבנן אמרינן אי עביד מהני ולכאורה הוא ש"ס מפורש בכתובות פ"א דאמרינן אי אמור רבנן לא ליזבון אי זבין לא הוי זביני. אכן בשוה"ע כלל י"ט הביא בשם שו"ת ש"א בשם מהרח"ג דבדרבנן אי עביד מהני וקשה מהא דכתובות. וצ"ל דבממון שאני דהפקר ב"ד הפקר ושוב הוי מה"ת ממונו וכמו"ש הרי"ו הובא בב"י אה"ע סי' כ"ח. ובמק"א