דברי מלכיאל א נ

שלם ולא חסר כדאיתא בזבחים. וגם דא"כ קודם חצות שרי לשחוט עליו עם עוד מנויים דליכא חשש דפסול כדתנן בדף צ' ע"ב. וז"א דא"כ מאי מקשה הש"ס בזבחים צ"ט ע"ב מהא דטובל ואוכל פסחו דנימא דאיירי ששחטו עליו עם עוד מנויים. ונראה דפי' כן משום שהוקשה לו דנקיט בנו ממונה עמו משמע דהוא לחודיה. אבל באמת י"ל שצריך אח"כ למנות עמו עוד אחד ולא פי' זה בברייתא דסמך על המפורש במשנה דף צ"א. ואולי ס"ל דלמאי דמשני רבא קושיא דר"ש אדר"ש קודם ששו"ז ולאחר ששו"ז. וא"כ קשה מהא דולאחותו כנ"ל ולזה משמע ליה דאתיא כרבנן דר"ש כמוש"ל וס"ל דפליגי על ר"ש בעיקר הדין דאונן אסור להקריב משום שלם ולא חסר רק דס"ל דהוי דרבנן וכמו"ש רש"י שם צ"ט ע"ב כעין זה וס"ל טעמא משום שמא יביאוהו לידי פסול ולזה שייך לחלק בין קודם חצות לאחר חצות ושפיר איירי רבא בסוגיא דפסחים שם כמש"ל לגי' הלח"מ ופי' כן דע"כ ס"ל לרבא דמה"ת אין לחלק בין חצות לאחר חצות דאי ס"ל האי חילוק לרבנן דר"ש כמוש"ל לדעת הרמב"ם א"כ ל"ל לדחוקי ולתרץ כאן קודם ששו"ז וכו' לישני לאחר חצות כדאביי. ולזה הוכיח לפרש כמש"ל ודחוק ואקצר. ובדרו"ח לרעק"א זצ"ל ראיתי שהקשה על רש"י שם שכתב דלא אוקמא שמת יום או יומים קודם דלאו אורחא להפריש פסח רק בע"פ. והקשה דאי איירי ביום קודם א"כ אינו אונן כלל ולמה נקיט שיביא שלמיו בששה עשר לייתי נמי ביום י"ד ונשאר בקושיא. ולענ"ד לק"מ כמש"ל מש"ס דמ"ק ט"ו ע"ב ותוספתא ורמב"ם דאבל אינו מביא קרבנות כל ז' אבל בט"ז שפיר מביא שהרגל מבטל אבילותו ופסח שפיר מייתי דס"ל דשאר ימים הם מדרבנן כמש"ל אות י' ולא העמידו דבריהם במקום כרת דפסח וכמפורש ג"כ בזבחים ק'. ומ"מ שלמים אסור להביא וז"ב לענ"ד. אבל דברי רש"י קשים מצד אחר וכמוש"ל: טו והנה המהרי"ט חאהע"ז סי' ט"ז הביא מראנ"ח שלא לחלוץ כשהיא אוננת וכתב המהרי"ט הטעם משום שאונן פטור מכל המצות. והקשה הח"צ סי' א' דא"כ כל יבמה הו"ל אינה ראויה בשעת נפילה מצד שהם אוננים ותירץ דאונן אינו פטור רק מדרבנן. ותמהו עליו הש"ק ריש יבמות ושאר אחרונים דהא התוס' ריש יבמות הקשו כעין זה בנדה שאינה ראויה בשעת נפילה. ותירצו דכיון דלכל העולם אסורה גם כן לא שייך זה. ועוד תרצו דגם לבעלה היתה אסורה בנדתה יעו"ש וא"כ ה"ה אנינות אסור לכ"ע וגם לבעלה אסורה באנינות. ולענ"ד לק"מ על הח"צ דעיקר סברא דיבמה שאינה ראויה בשעת נפילה אסורה נראה דבכל יבמה יש עליה איסור אשת אח. רק שמצות יבום מתיר האיסור ולזה ס"ל לר"ל ביבמות י' דאחין חייבין על החלוצה כרת וכן כולם על הצרה משום דאיסורא דא"א כדקאי קאי יעו"ש. ור"י דפליג התם היינו משום דכיון שנעקר מתחילה איסור אשת אח שהיה יכול כל אחד ליבמה שוב לא חייל עלה. ולזה אם אסורה בשעת נפילה וליכא מצות יבום לא פקע כלל איסור אשת אח והרי היא כאשת אח שיש לה בנים. וא"כ כשהוא והיא אוננים ופטורים מכל המצות. ממילא קאי עלה איסור אשת אח דמ"ע דיבום לא חייל עליה. משא"כ בנדה כיון דלכ"ע נמי אסירא וגם לבעלה צריכה להמתין. שפיר חל עליו מצות יבום ליבמה לכשתטהר. כיון דבר חיובא הוא עכשיו וכמו"ש התו'. משא"כ באונן דלאו בר חיובא הוא. ואין להקשות מחרש וקטן איך מיבמים לכשיגדיל ויתפקח דהא אינם מצווים במ"ע דיבום. י"ל דא"כ גם באיסור אשת אח אינם מצווים ולא שייך זה. משא"כ באונן דעל ל"ת שפיר מצווה. ובמק"א הארכתי בענין זה. וא"ש דברי הח"צ. ועפי"ז יש ליישב קושית התוס' יבמות י"ז ע"ב שהקשו ל"ל קרא לאשת אחיו שלא הי' בעולמו. תיפוק ליה דלא הוי דרכי נועם דמש"ה עשו מתים כחיים. והנה בפשוטו י"ל דצריך היכא דאיכא עוד אחים וכ"כ הרשב"א. אבל בחי' ליבמות הוכחתי דקרא איצטריך אף לחד אחא ע"ש באורך בס"ד וכ"ה בספרי פ' תצא להדיא. ולזה שפיר מקשו התוס'. אבל לפמ"ש א"ש דמ"מ כיון שאין שום אח עדיין. א"כ לא חל עליה כלל איסור אשת אח. ול"א סברא דדרכי נועם רק היכא שחל עליה איסור אשת אח אמרינן דלא פקע משום דרכי נועם כמוש"ל וכמו במת הבן שעשו מתים כחיים ויש לדחות זה ואקצר: טז אלא דמצד אחר נלענ"ד דלק"מ קושיית הח"צ דאטו גזה"כ הוא שאונן פטור מן המצות והא הטעם אינו רק מצד דהוי כעוסק במצוה כמוש"ל בשם רש"י ושטמ"ק. ומ"ע דלה יטמא וכבוד המת פוטרת אותו משאר מצות וא"כ וודאי שפטור ממצות חליצה כמו מכל המצות וגם אינו רשאי להחמיר עליו לדעת התוס' והרא"ש כמוש"ל. אכן אם יסור ממצוה זו ויעשה מצוה אחרת בוודאי שפיר יצא במצוה זו אף שעשה איסור שהפסיק ממצוה ראשונה. בכ"ז כיון שעבר והפסיק שוב הו"ל מצוה שניה מ"ע גמורה. וע"ל סי' ט' וסי' י' שביארנו שאף שאין מעבירין על המצות מ"מ אם עבר לאחרת והתחיל יגמור ע"ש וה"ה הכא. וכיון שאין הפטור עצמיי רק מצד שעוסק במצוה אחרת וודאי לא מיקרי זה יבמה שאין ראויה בשעת נפילה. ואטו אם יעסוק היבם בשעת מיתת אחיו באיזה מצוה באופן שיפטר ממ"ע דיבום תיאסר יבמתו עליו לעולם. וע"כ כיון שאם יעבור ויפסיק שפיר הוי בר חיובא קרינן בה יבמה יבוא וגו'. ואם חלץ ויבם בדיעבד וודאי קיים. והח"צ שם הקשה עוד דהא מקח וממכר חשב הרמב"ם במ"ע ומ"מ וודאי אונן שמכר מכרו קיים. ותמיהני דמה שייך לומר דמו"מ הוא מ"ע. והרמב"ם לא כתב רק שיעשו כדין קניני תורה ולא שיהא מ"ע למכור ולקנות. וגם הראנ"ח לא אסר רק לכתחילה ובדיעבד לא נזכר שם כלל במהרי"ט משמו שלא תהא חליצה והיינו כמו"ש ובברכ"י סי' שמ"א הקשה על הראנ"ח דהא היא אינה מצווה ובאמת איכא דס"ל שהיא מצווה וע' הפלאה כתובות כ"ד בזה. ובלא"ה וודאי אף בדבר הרשות אסור לאונן לעסוק כדי שלא יסיח דעת ורק באכילה הותר מפני שהוא הכרחי לאדם בטבע ומ"מ בחליצה יש לדון דהוי הכרחי אם יש חשש עיגון כמ"ש המהרי"ט ויש לחלק. וע' ח"ס חיו"ד סי' שכ"ד מ"ש לענין למסור נכסים כשהוא אונן ואקצר. עכ"פ כיון שישבנו דברי הראנ"ח ומהרי"ט מקושיית הח"צ. א"כ נדחה הוכחת הח"צ דאונן דרבנן: יז עוד הובא בנוב"י שם בשם מהרש"ל בתשובה להקשות. מהא דכתובות ד' דבועל בעילת מצוה ופורש. דהא פטור ממצוה הוא. ותירץ שהטעם משום פסידא. ויפה דחה זה בנוב"י שם דהא הטעם דש"ס שם משום דליכא אינש דטרח אלמא דלפסידא לא חששו כגון באמו של חתן ע"ש. וא"כ לכאורה מוכח מזה דאנינות דרבנן. והנו"ב כתב שם דכיון שעי"ז תדחה המצוה גם אחר האנינות דליכא דטרח להכי שרי. והוכיח לענין ספה"ע שכיון שיתבטל גם להבא עי"ז מותר באנינות. ולענ"ד ז"א דא"כ גם פסח יביא באנינות כיון שעי"ז שלא יקריב לא יאכלנו בלילה. ואנינות לילה לא העמידו במקום פסח. וגם מה סברא היא זו כיון שעכ"פ פטרו אותו ממצוה זו. וכל מצוה עוברת ובטל ממנה ומ"מ לא התירו לאונן. וסתמא אמרו שפטור מכל מצות האמורות בתורה. אכן כבר נתקשה בזה השטמ"ק כתובות ג' ע"ב בשם הקונטריסין. וכתב שם בשלמא לדעת הסוברים דאנינות דרבנן א"ש דהם אמרו והם אמרו. אבל לדעת הרמב"ן דס"ל דאנינות דאורייתא קשה. ותירץ דשאני מ"ע דפו"ר דעדיפא טפי ודווקא באביו של חתן שיש חשש שתדחה המצוה הרבה. ושם ד' ע"א הקשה דהא אונן אסור בתשה"מ. ותירץ דכיון שהוא מעוכב לקברו במצות חכמים. הו"ל כאלו מתייאש מלקוברו. ואין כאן דין אונן כלל ומותר אף בבשר ויין. דטעם שאונן אסור הוא כדי שיתעסק לקוברו עיי"ש. ועי"ש עוד שביארו לדעת הסוברים אבילות יום א' מה"ת שעקרוהו חז"ל בשוא"ת. ולכאורה באנינות הוא קום ועשה שמותר בתה"מ. אבל ז"א דכיון שעקרו אנינות בשוא"ת. פי' שתקנו שאינו מחויב לקבור מתו תיכף ולהתעסק בו. א"כ ממילא אינו אונן ומותר בכל כנ"ל. ואף דבשבת י"א דאסור בתה"מ. היינו דרבנן והכא