דברי מלכיאל א מט

ושרוי בצער. וכן מוכח ממ"ש התוס' צ"ט סע"ב דבפסח אין אסור רק אכילה באנינות ולא ההקרבה משום שעיקר מצותו האכילה. וקשה דא"כ ליתסר באכילה כל ז' כמו ההקרבה וכן קשה בש"ס שם דמוקי רב מרי הא דטובל ואוכל פסחו כשמת ביום י"ג דהוי ליה יום קבורה דרבנן. וקשה דמ"מ הו"ל אבל כל ז' וע"כ צ"ל כמו"ש דהא דכל ז' הוא רק דרבנן ובפסח לא העמידו דבריהם וכן גבי אכילה כיון דבשאר קדשים ומעשר שני אין אסור מה"ת רק ביום מיתה. ואף דבכהן מקריב לא נאסר כל ז' וכמו"ש הרמב"ם פ"ב מה' ביאת מקדש היינו משום דשם אין הטעם מצד שהוא חסר רק גזה"כ מהא דאהרן משא"כ הכא דיליף משלמים לזה נמסר לחז"ל ותקנו דכיון ששרוי באבילות לא ישלח קרבנותיו. וע' יומא י"ד ע"א בפירש"י דאף בטרדא בעלמא אסור לאכול בקדשים. אך כבר תמהו ע"ז בתוס' ישנים דהו"ל כטבעה ספינתו בים וע' מל"מ פ"ב מה' ב"מ ה"ו. עכ"פ נראה דכל ז' הוא דרבנן וא"כ י"ל דהא דולאחותו איירי שמת ביום י"ג וא"כ אין עליו אנינות מה"ת ורק מצד מצות לה יטמא כנ"ל ושפיר אמרינן דלא יטמא דעשה דפסח דחיא לה כמש"ל. ועכ"פ דברי התוס' דסוכה קשים: יא והנה הרמב"ם פ"ו מהק"פ פסק דאחר חצות מקריב פסח והיינו כאביי בזבחים ק'. וגם כתב שם דאם שחטו וזרקו בדיעבד אוכל פסחו. והיינו כאוקימתא דרבא שם. וכ' הכ"מ שם דס"ל דלא פליגי אביי ורבא לענין אחר חצות. והוא תמוה לכאורה דהא רבא אמר להדיא דהא דאונן אין מקריב פסח איירי לאחר חצות וקודם ששחטו יעו"ש. ובלח"מ כתב דשינויא דרבא אליבא דר"ש אבל לדינא מודה לסברא דאחר חצות ולא ביאר מנ"ל זה דהא עיקר חדוש סברא דאחר חצות הוא מצד רומיא דר"ש אדר"ש. וראייתו מפסחים צ"ח דמוקי רבא דמית קודם חצות. אינה ראיה לענ"ד דשם לא מצי לאוקמא אחר חצות דתיקשי קושיית הש"ס שם דקבעתיה חצות ע"ש וגם ע"ש בגליון שהוגה רבה במקום רבא. ונראה דבאמת פשטות לשון הרמב"ם פ"ב מה' ביאת מקדש משמע דס"ל דכל ז' אינו מקריב מה"ת. דאי רק דרבנן כל כה"ג הו"ל לפרושי וכמו שמפרש שם גבי כהן דיום מיתה הוא מה"ת ויום קבורה דרבנן. וצ"ל דס"ל דכל היכא שהוא שרוי בצער מצד מתו אסור להקריב קרבן דמיקרי חסר ואף שצערו אינו מצוה מה"ת וא"כ הדר קושיא לדוכתא מברייתא דולאחותו על רבא כנ"ל. לזה ס"ל לרמב"ם דבאמת עיקר חילוק דבין קודם חצות ואחר חצות שמוכיח אביי מהא דולאחותו במקומו עומד ומודה רבא בהא רק דברייתא דר"ש משמע ליה דאיירי בכל גוונא אף לאחר חצות ולזה משני לה בגוונא אחרינא אבל ברייתא דולאחותו מוכחא דפליגי עלה ולאחר חצות שפיר מקריב אונן ולזה פסק הרמב"ם כהא ברייתא. וגם דמפורש במשנה פסחים צ' ע"ב דאונן שוחטין עליו וע"כ איירי אחר חצות כמו"ש התוס' שם. ויש להאריך בזה ואכ"מ ובאמת נראה דמדרבא נשמע לאביי: יב והנראה בדעת התוס' דהנה כתבו בדף צ"ט ע"ב ד"ה אר"ח דעשה דפסח ידחה עשה דשלם ולא חסר. והוא תמוה כמוש"ל דאיך שייך דחיה בזה כיון שע"ז נצטוינו שלא להביא קרבן כשהוא חסר. ואף דכתבו זה רק בדרך הו"א מ"מ איך ס"ד כלל וגם לא נאדו מזה בשביל קושיא זו ורק י"ל משום שהאנינות חל קודם. ועו"ק בסוגיא דמייתי מולאחותו דאחר חצות מקריב אונן דל"ל לאתויי כלל הא דיוסף הכהן דמברייתא דולאחותו לחוד ש"מ. ועו"ק מה מקשה הש"ס שם דילמא אידי ואידי אחר חצות והא ר"י והא ר"ע. דמ"מ מוכח מברייתא דולאחותו דמקריב כשהוא אונן לאחר חצות וע"כ דלא חל אנינות לאחר חצות. ולזה נראה בדעת התוס' דהא דאונן הוא משום שמוטל עליו מצות קבורה וטומאה ולהצטער ולהתעסק בעסק מתו ואתיא מקרא דלה יטמא כמש"ל בשם הרמב"ם פ"ב מה"א. ורק דגבי אהרן גלי קרא דביום שאחר יום המיתה אף שעדיין מוטל עליו מצות טומאה וקבורה מ"מ לענין קרבן לא מיקרי אונן ועיקר הצער ביום מיתה אבל עכ"פ אנינות ומצות טומאה מישך שייכי בהדדי. ולזה שפיר כתבו דכיון די"ל דעשה דפסח דוחה עשה דטומאה ממילא תדחה האנינות שא"צ להצטער כלל ולא מיקרי חסר רק דמ"מ אם נעשה אונן קודם חצות כבר מיקרי חסר ולא דחיא לה פסח וכמוש"ל. ואחר חצות ג"כ י"ל כיון דמצות אנינות פוגעת בו תיכף כשמת המת מחויב לחשוב ולהטריד עצמו בעסקו כמש"ל שהטירדא היא מצוה ג"כ ממצות גמ"ח וכבוד המת א"כ ממילא קדמה למצות פסח שלא התחיל בו כלל כיון שהתחיל באנינות כבר מיקרי חסר ופטור מפסח כמו מי שמת לו מת קודם חצות כנ"ל. וע"ל סי' י' כעין זה שבארנו שאין מחויב להפסיק כיון שעוסק תיכף בה. ואביי מחדש לנו סברא דכיון דמטא זמן חיובא דפסח ממילא אינו מחויב לקבל על עצמו אנינות וטרדות המת כדי שלא יבטל ממצות הפסח. ומייתי מהא דתניא לה יטמא מצוה וטמאוהו בע"כ אלמא דמצוה היא לר"ע ומ"מ אמרינן דאחר חצות לא יטמא בברייתא דולאחותו והיינו ע"כ מטעם הנ"ל שאין חל כלל אנינות וע"ז דחי הש"ס דדילמא אתיא כר"י דס"ל דמצות טומאה רשות וא"כ גם אנינות רשות וממילא שפיר אסור לו אחר חצות לקבל על עצמו צער המת ולטמאות לו כיון שנתחייב בפסח. אבל הא דיוסף הכהן דאזלא לר"ע דלה יטמא מצוה שפיר חל עליו אנינות ממילא כנ"ל. ומ"מ לר"י אם כבר נעשה אונן קודם חצות שוב מיקרי חסר ולא שייך כלל לומר שיסיח דעתו מן האנינות כיון שהתורה פטרתו. ומיושב בזה קושיית התוס' שם למה לא דחי לר"ע עשה דפסח עשה דטומאה כמו בהשלמה כי חילוקם אינו מובן. וגם דברי הצ"ק שם צ"ע בזה. ולפמ"ש א"ש דהטעם משום שחל עליו אנינות ממילא ומייתי הש"ס דמפורש בברייתא דולאחותו דאתיא כר"ע וע"כ נחלק בין קודם חצות לאחר חצות: ורבא קאמר דהא דאר"ש דאונן אין מקריב פסח איירי אף לאחר חצות ומטעם שבארנו דסבירא ליה שחל עליו תיכף מצות טומאה ואנינות ומתחיל בה תיכף קודם למעשה פסח ושוב מיקרי חסר. אבל הא דולאחותו ס"ל שמת ביום י"ג ולא הוי יום מיתה ואז לא הוי דין אונן לאיסור הקרבה כמש"ל אף שמצות טומאה מוטל עליו מדקאמר גבי אהרן היום. וא"כ אין רק מ"ע דטומאה ולא מיקרי חסר כלל ולזה שפיר דחי מ"ע דפסח למ"ע דטומאה כיון שיש בה כרת וכמו בעשה דהשלמה בפסחים נ"ט דדחי לה עשה דפסח: יג וא"כ מיושבים גם כן דברי התוס' דסוכה דשפיר מוכחי מהא דרבא דחל עליו מצות אנינות אחר חצות והיינו ממ"ע דלה יטמא ושפיר הקשו מנלן. ולזה כתבו דניליף מחתן דבחתן ג"כ אינו עושה עדיין עיקר המצוה רק שמתחיל בו טרדת המצוה ופטור בשביל זה מק"ש. וע"ז כתבו דליכא למילף דשאני פסח שיש בו כרת כנלע"ד לחומר הקושיא על תו' הנ"ל. ועכ"פ קושיית מהרש"ל הנ"ל לק"מ דהכא איירי בגוונא דלא חל עליו אנינות כלל כדמוקי לה בש"ס בזבחים לאחר חצות וכנ"ל. וגם אי איירי ביום שלאחר יום המיתה כמוש"ל שוב הוי רק דרבנן ולא העמידו דבריהם במקום כרת. ולפ"ז יש מקום לומר דאם מת ע"פ אחר חצות יהא חייב בכל המצות כיון שלא חל עליו אנינות כלל כנ"ל ועדיף מיו"ט דאיתא בירושלמי פ' מ"ש דמ"מ טרוד להחשיך על התחום בשביל המת אבל הכא פטור הוא לגמרי. אבל ז"א דהא ע"כ איירי הכא שיש לו מי שישא משאו דאלת"ה הו"ל כמת מצוה ודוחה פסח וביש לו מי שישא בלא"ה חייב במצות ורק ללישנא דמשום כבודו של מת י"ל דבע"פ לא שייך זה. וגם בזה יש לחלק ויבואר להלן אי"ה וע' מג"א סי' תרצ"ו ס"ק ט"ז שנסתפק ג"כ בכה"ג אי כיון שחייב במגילה חייב גם בק"ש ותפלה אי לא: יד ובפסחים צ"ח ע"א פירש"י דאם מת אחר חצות. כיון דחיילא עלי' דין פסח ברישא שוחט לעצמו. ול"ח שיביאוהו לבית הפסול דמזהר זהיר אבל קודם חצות לא זהיר. נראה מדבריו דטעמא דאונן משום שלא יביאהו לידי פסול. וצ"ע טובא דהא בהקרבה עסקינן. וטעמא הוא משום