דברי מלכיאל א מח

אתיא כרשב"ג דס"ל לא כל הרוצה ליטול את השם יטול. ואיהו עביד כר"ג דלא ס"ל כרשב"ג. ושוב ראיתי שכן פי' החרדים שם. אלא שקשה דהא כל האחרונים נקטו הא דכל הפטור וכו' לדינא וגם דבאמת אינו דומה להא דרשב"ג דמראה בעצמו שיכול לכוין. משא"כ בשאר מצות. ונראה לחלק דכשאינו עושה שום מצוה בזה נקרא הדיוט. וכגון ירדו גשמים בסוכה שאם יאכל בסוכה אין בזה שום מצוה. אבל היכא דמ"מ. קצת מצוה שפיר שרי לעשותה. והיינו דמשני הירושלמי דעבד כר"ג דקרא ק"ש. והיינו דס"ל דאף דפטור. מ"מ כיון שיש בזה מצוה שפיר שרי להחמיר וה"ה הכא. וכ"נ עיקר לדינא ובכוונת הירושלמי. וע' ברכ"י סי' ל"ב ומש"ש ממרדכי ריש ברכות: ז והנה לפ"ז קשה מאי פריך הש"ס בסוכה כ"ה. ל"ל קרא לחתן דפטור משום עוסק במצוה. תיפוק ליה מקרא דפ' טמאים שנפטרו מפסח. דהא לא דמי דגבי טומאה אם רצו להקריב פסח. היו מבטלים מצות גמ"ח עם המת ומצות לה יטמא. משא"כ בחתן דאפשר ליתובי דעתיה ומקיים שניהם וכמ"ש הר"ן. וגם דלה יטמא הוי מצוה חיובית לר"ע בסוטה ג' משא"כ בחתן כנ"ל. וצ"ל דמקשה דל"ל תרי קראי בק"ש לחתן ולעוסק במצוה. דעוסק במצוה נדע מפ' טמאים. אך ז"א דמ"מ לא נוקמא אחתן רק על מקום שאפשר לקיים שניהם. ונראה דמשמע להו דקרא דבשבתך בביתך איירי אף באפשר לקיים שניהם דבא"א לקיים ל"צ קרא דתיפוק ליה דאין מעבירין על המצות וע"כ דאיירי באפשר. וכן קרא דפ' טמאים כתב הרשב"א דדריש מיתורא דביום ההוא וע"ש. וא"כ ג"כ מוכח דאתי בכה"ג ושפיר פריך הש"ס. וע' פירש"י בסוכה כ"ה ע"א שפי' דבאלמנה לא טריד ואפשר לקיים שניהם נראה מזה דבאפשר לקיים חייב לקיים. וצ"ל כוונתו דשם אין עוסק במצוה כלל ולאו דווקא נקיט אפשר לקיים. או כוונתו כמ"ש הר"ן שם לחלק בין אפשר בלא טורח או לא יעו"ש: ח ולכאורה קשה על שיטת התוס' דהא אונן שפיר מיקרי אפשר לקיים שניהם דאם יברך כשיאכל וכדומה וודאי לא יבטל בשביל זה מעסק קבורת המת. אכן כבר הרגישו בזה התוס' במו"ק כ"ג שכתבו שם בשם ר"י דרק בשעה שעוסק בצרכי המת אסור שאין לו להתבטל מן המצוה. אבל בשעה שאינו עוסק שרי. והביאו שם מירושלמי דר"פ מי שמתו דאסור אף שאינו עוסק. וכן מהא דהיו עומדים ומתפללים והוא מצדיק הדין ע"ש. וכ"כ הרא"ש ר"פ מי שמתו. וא"כ קשה באמת כנ"ל. והנה בירושלמי איתא תני אם רצה להחמיר אין שומעין לו. למה מפני כבודו של מת או משום שאין לו מי שישא משאו מה נפיק מביניהון היה לו מי שישא משואו וא"ת מפני כבודו ש"מ אסור וא"ת מפני שא"ל מי שישא משאו הרי יש לו וכו'. הנה מפורש לטעם דכבודו של מת דאסור אף כשאינו עוסק בצרכי מת. וביאר בתהר"י ר"פ מי שמתו ובשטמ"ק שם הטעם דצריך שלא יסיח דעת ממנו שלא ידמה כמתעצל בהספידו והוי כעוסק במצוה. וברש"י פי' שם משום שטרוד במחשבת קבורתו והוי כחתן דטרוד במצוה. ונראה דעתם דזהו חלק ממצות גמ"ח שיכבד המת בכל אפשרותו ויצטער עליו ולא יסיח דעת ממנו עד שיקבר והוי כעוסק במצוה ודוחק לומר דהוי דרבנן דלא נזכר תקנה זו בשום מקום. וכן מוכח בירושלמי דלא קאמר נ"מ בין הטעמים אי הוי דאורייתא או דרבנן. וע"כ דהוי דאורייתא כנ"ל. והוא חלק ממצות עשה דלה יטמא וכמו"ש הרמב"ם בפ"ב מה' אבל הל"ז שלזה הותרה לכהנים טומאת קרובים כדי שיתעסק ויתאבל עליהם ע"ש. וא"כ אף כשיושב בטל מ"מ מיקרי עוסק במצוה כמו בחתן. וא"כ מבואר כמוש"ל דלת"ק דרשב"ג דחתן שרי לקרות ק"ש גם הכא מותר. אבל באמת אין נראה כן דעת התו' וש"פ שיהיה תלוי דין זה בפלוגתא דת"ק ורשב"ג. דא"כ לא הוצרכו לראיות מש"ס וירושלמי רק הול"ל דהלכה כרשב"ג. ונראה לחלק דשאני מת שהטעם כמו"ש בשטמ"ק ר"פ מ"ש שאם יעסוק בדבר אחר יראה האלו אינו חושש לכבוד המת ומסיח דעת ממנו וע"ש ד"ה מוטל. ולזה הוי כמבטל מצות אנינות וכבוד המת בידים. וזה אסור לשיטת התוס' כמש"ל. אבל בחתן אין מיעוט טרדתו פוגמת כלל בעיקר מצותו דהיינו בעילת מצוה. ולזה שפיר ס"ל לת"ק דשרי ליתוביה דעתיה ולקרות ק"ש וז"ב: ט והנה המהרש"ל בתשובה הקשה מהא דברכות י"ט. דהולך לשחוט פסחו ולמול בנו אינו מטמא לקרובים ותיפוק ליה דאונן פטור ממצות ואין גוף התשובה ת"י רק הובא בנוב"י מ"ק חאו"ח סי' כ"ז ובח"ס חי"ד סי' שכ"ה (ושם הקשה דהתם איירי בנזיר וכה"ג. והוא תמוה דהא התו' מוכחי שם דאיירי בעושה פסח לחוד וכ"כ בנוב"י שם) ורוצה להוכיח מזה דין חדש שאינו פטור מכל המצות. ולענ"ד לק"מ כיון שעיקר פטורו משום גמ"ח דקבורה כמוש"ל. וכבר כ' התו' בברכות כ' דאתי עשה דפסח שיש בה כרת ודחי עשה דלה יטמא. וכמוש"ל שיסוד מצות אנינות הוא ממ"ע דלה יטמא כמו"ש הרמב"ם וכ"כ התו' בסוכה כ"ה ע"ב דבמטא זמן חיובא עשה דפסח קדים. וכן מבואר בזבחים ק' דמוקי לה לאחר חצות שכבר חל עליו מצות פסח ולא חל עליו אנינות כלל. ובלא דברי התו' רציתי לומר דדווקא הולך לשחוט שהתחיל לעסוק במצות פסח דלא גרע משלוחי מצוה שפטור ממצוה אחרת. אלא דלפ"ז יקשה בזבחים שם מאי מקשה עלה מהא דיוסף הכהן שטמאוהו לאשתו בע"פ דשם לא התחיל עדיין לעסוק במצות פסח. ועכצ"ל דהליכה לא מיקרי התחלה במצוה ועמש"ל סי' י' בגדר התחלת מצוה שיפטר מאחרת ונקט הולך לאו דוקא רק אורחא דמילתא וכמו בפסחים מ"ט ההולך לשחוט פסחו דהוי ג"כ לאו דווקא רק שאם יבער לא יהא פנאי לילך לשחוט פסחו. ועוד נראה דהא דרשינן דאונן אין מביא קרבן משום שלם ולא חסר. וא"כ לא מהני לזה מה שהתחיל לילך כלל. אי לא דנימא כיון שאין חל עליו מצות אנינות וטומאה לא מיקרי חסר כלל. א"כ היינו דמשני ג"כ דאיירי אחר חצות דלא חל עליו כלל. ולזה פירש"י שם שההוכחה מהא דמקריב הפסח אונן ולא ממה שא"צ ליטמא משום דבטומאה י"ל הטעם משום דעשה דכרת דחיא כמש"ל בשם התוס'. משא"כ הך דשלם ולא חסר לא שייך לומר שידחה עשה דפסח. דכיון שנעשה אונן הרי הוא כבר חסר ושוב פטור מפסח מקרא דשלם ולא חסר ולא שייך דחייה בזה כלל. וכן צ"ל למאי דמוקמינן שם רק אחר חצות דאף קודם חצות מ"מ בתר חצות ידחה עשה דפסח עשה דטומאה אם עדיין לא נטמא דהא חזינן בפסחים נ"ט דדחי עשה דהשלמה לעבור עליה בידים יעו"ש ובתו' שם דל"צ בעידנא כלל וכ"ש הכא דהוי בשוא"ת. אבל לפמ"ש א"ש דכיון שנעשה חסר שוב לא שייכא דחי' בזה כמו שאין שייך לומר שידחה עשה דפסח ל"ת דבעל מום. ומ"מ אחר חצות לא חיילא כלל אנינות ולא מיקרי חסר כלל שאינו רשאי לדאג כלל על מתו כדי שיהא שלם (וע"ש בזבחים ק' בתוד"ה הא שהרגישו בסברא דדחי עשה דלה יטמא וע"ש במפרשים ואכ"מ): י והנה התוס' בסוכה כ"ה ע"ב הקשו לרבא דמשני בזבחים ק' כאן קודם ששחטו וזרקו עליו כאן לאחר ששחטו וזרקו אלמא דמטמא לקרובים אף בתר דמטא זמן חיובא דמנ"ל הא דמק"ש לא נדע דשם ליכא כרת ע"ש. ומבואר שהבינו דרבא מוקי ברייתא דולאחותו לאחר ששחטו וזרקו. ותמיהני דהא מפורש בברייתא ההולך לשחוט את פסחו לא יטמא לקרובים. ושינויא דרבא קאי שם ארומיא דר"ש אדר"ש שם צ"ט ע"ב לענין אונן שאסור בפסח והיינו קודם ששחטו יע"ש ברש"י וכ"כ התו' שם צ"ט ע"ב ד"ה אר"ח ושם הטעם משום שלם ולא חסר ולא משום עוסק במצוה. אלא דבאמת קשה לרבא מברייתא דולאחותו דהולך לשחוט פסחו לא יטמא דהו"ל אונן. ונראה דהא דאונן אינו מקריב הוא רק ביום המיתה כדאיתא בזבחים שם והיינו משום דעיקר סמיך אקרא דאהרן וזהו רק ביום המיתה. ואף דאיתא בתוספתא דאבל כל ז' אינו מקריב וכן איתא במו"ק ט"ו ע"ב וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מה' ביאת מקדש. נראה ברור שאינו רק מדרבנן דהא ז' ימי אבלות קיי"ל דהוי דרבנן וביום ראשון נחלקו הראשונים. וע"כ. דכיון דמצינו שהתורה אסרה להקריב באנינות החמירו ג"כ באבילות שתקנו מאותו טעם דמיקרי חסר