דברי מלכיאל א מז

ופטור מן המצוה וכ"נ דעת הרמב"ם בפ"ד מהק"ש ופ"ד מה' אבל שכתב הטעם שאין דעתו פנויה עליו ע"ש ובכ"מ וכ"כ התוס' במו"ק כ"ג ע"ב. ודקדקו התוס' והרא"ש מדברי רש"י שאם ירצה מותר לברך ולקיים המצות ורק שאינו מחויב וכן מבואר דעת הרמב"ם פ"ד מהק"ש הל"ז שכל הפטורים אם רצו להחמיר רשאי ע"ש וכ"כ הב"י בדעתו וכ"נ דעת הרי"ף שסתם וכתב דפטור מכל המצות ותו לא. אכן התוס' במו"ק כ"ג והרא"ש ותהר"י הקשו על שיטת רש"י הנ"ל מהא דאמרינן בברכות י"ח דפריך שם מתו ומשמרו אין מהלך לא. והתניא לא יהלך אדם בביה"ק ותפילין בראשו וכו' התם תוך ד"א הוא דאסור חוץ לד"א חייב דאמר מר מת תופס ד"א לק"ש הכא חוץ לד"א נמי פטור. והיה בגירסתם נמי אסור ולזה הוכיחו דמפורש דאסור וכבר העירו בזה המעיו"ט והק"נ דלפנינו הגירסא פטור. וא"כ לק"מ על רש"י ורמב"ם דאינהו גרסי פטור: ב ובתוס' מו"ק כ"ג איתא ההוכחה מהא דתוך ד"א אסור והוא מהגהת מהרש"א ע"ש. אבל ז"א דמשם ליכא ראיה לאונן דשם הטעם משום לועג לרש. וע"כ צ"ל בתוס' שם חוץ לד"א. וכגי' הרא"ש ותהר"י הנ"ל בש"ס. וא"ל שראיית התוס' הוא מקושיית הש"ס דדייק מהלך לא. ליפרוך טפי דהכא פטור ושם תנא דאסור. דא"כ לא הו"ל לתוס' להוכיח מלשון תירוץ הש"ס. דהו"ל לאתויי דתניא בהדיא בברייתא שם לא יהלך וכו' עובר וכו' וזה קשה באמת לדעת רש"י הנ"ל. וצ"ל דהו"מ לשנויי דלהכי תני פטור משום דמהלך בביה"ק מחויב לצאת משם ולקרות ק"ש. משא"כ במת ומשמר פטור לגמרי. ולכאו' ק' למה לא משני באמת הש"ס כן. ונראה ליישב עפי"ז מה שק"ל לשיטת הפוסקים בא"ח סי' מ"ה דכל החדר שמונח בו המת הוי כד"א דהא קשה מה מקשה הש"ס מת ומשמר אין מהלך לא דבשלמא במשמר ס"ד דיושב קרוב למת אבל במתו הא מסקינן דלאו דווקא מוטל לפניו ועכצ"ל דנקיט מתו לרב פפא דמוקי שם במחזיר פניו ואוכל ואיירי בעומד בבית שהמת שם בלי מחיצה בינתיים ע"ש. וא"כ מאי משני הש"ס דהכא חוץ לד"א. דהא כל הבית כד"א. אכן לפמ"ש לדעת רש"י ורמב"ם שם דהיינו דמשני התם תוך ד"א הוא דאסור חוץ לד"א חייב שקשה דהא אסור אינו היפוך דחייב. אבל ה"ק דשם דווקא בד"א אסור אבל הוא חייב חוץ לד"א פי' שילך לחוץ לד"א ויקרא ק"ש כנ"ל משא"כ במת ומשמר שהוא פטור אף חוץ לד"א פירש שאינו מחויב לצאת מן הבית לקרוא ק"ש וחוץ לד"א היינו חוץ לבית לשיטת הפוסקים הנ"ל ומיושב הכל בס"ד עכ"פ הגירסא בתו' דמ"ק הוא חוץ לד"א ורש"י ורמב"ם גרסו פטור כנ"ל: ג ועוד הקשו הפוסקים על דעת רש"י מירושלמי ר"פ מי שמתו דמפורש שם אם ירצה להחמיר אין שומעין לו. ונראה בדעת רש"י ורמב"ם דמלשון פטור משמע להו דש"ס דילן פליג על ירושלמי ולזה פוסק הרמב"ם כש"ס דילן וכן לא מייתי הרמב"ם הא דאינו אוכל כל צרכו דבירושלמי. וכן אם בירך אין עונים אחריו אמן משום דליתא בש"ס דילן והירושלמי לטעמיה דס"ל דאין רשאי לברך לזה אין עונים אמן משא"כ לש"ס דילן דשרי להחמיר ולברך כנ"ל. וע' מ"ק כ"ג בתוס' בזה. ואפשר הירושלמי לטעמיה דיליף שם מקרא דימי חייך העוסק בחיים חייב בק"ש ע"ש וא"כ פטורו פטור עצמיי וכל הפטור מהדבר ועושהו נקרא הדיוט. משא"כ לש"ס דילן דלא מייתי הך דרשא ועיקר הטעם משום עוסק במצוה להכי רשאי להחמיר כאן בחתן. ולכאורה תלי דרשא זו בפלוגתא דבן זומא ורבנן ספ"ק דברכות. אך באמת נראה דדרשה זו דירושלמי הוא רק דרך אסמכתא והא דאין רשאי להחמיר נראה דאתיא כרשב"ג דס"פ הי' קורא דגם בחתן אין רשאי להחמיר ולא קאי רק על ק"ש. והרמב"ם לטעמיה שפוסק כת"ק דרשב"ג. ולזה כלל בפ"ד מ"ה ק"ש חתן ואבל דרשאין להחמיר בהדדי וכמו"ש הב"י סי' ע' ע"א והתוס' לטעמייהו שפסקו כרשב"ג בברכות שם: ד ולהבין יסוד מחלוקת הפוסקים נראה דלטעמייהו אזלי. דבנדרים ל"ג איתא דהשבת אבידה לא הוי הנאה דפרוטה דרב יוסף לא שכיח. ופירש"י דלא שכיח שיניח בשביל זה מליתן פרוטה לעני הרי להדיא דמותר לקיים המצוה אף שפטור ממנה משום עוסק במצוה. והר"ן והתוס' בב"ק נ"ז והרא"ש פירשו דלא שכיח שיארע שיבוא עני באותו שעה והיינו לטעמייהו דס"ל דאסור לעשות מצוה אחרת לזה פי' דלא כרש"י. והתוס' הוכיחו בב"ק שם דרק בשעה שמנערה פטור דאלת"ה הא אפשר לקיים שניהם. וגם אמאי אמרינן דפרוטה דר"י לא שכיח דשפיר שכיחא. אבל לפירש"י לק"מ דלא שכיחא היינו ל"ש שלא יתן כנ"ל. והא דאפשר לקיים שניהם הנה רש"י משמע דס"ל בסוכה כ"ה דעוסק במצוה פטור אף באפשר לקיים וכ"ה דעת הר"ן שם בסוכה. וכ"נ דעת רש"י באבידה שפטור תמיד מפרוטה דלא כהתוס'. ע' רש"י ב"ק נ"ו ע"ב וב"מ כ"ט ע"א ופ"ב ע"א וכ"כ בשיטה מקובצת בב"ק בשם הראב"ד ע"ש רק שהקשה עליו קושיית התוס' ולפמ"ש א"ש דס"ל כרש"י ורמב"ם. וע' בר"ן סוכה שם שחילק בין הך דאבידה להך דסוכה לפי שדחקתו קושיית התוס' מהא דנדרים אבל לפי מש"ל מפירש"י א"ש. ובאמת קשה בנדרים שם למה אסור להחזיר האבידה המודר יחזיר ויתן הפרוטה לעני ושוב לא יהנה. ובתוס' ושטמ"ק שם הקשו דיתן הנאת הפרוטה להקדש. ותירצו דא"א לידע כמה פרוטות צריך ליתן. וק' למה לא הקשו בפשיטות כנ"ל וצ"ל דלטעמייהו אזלי דס"ל דאסור לקיים מצוה אחרת מי שעוסק במצוה. אבל לפירש"י קשה. וצ"ל דמאן דאסר ס"ל דכיון דפטור ממילא מיקרי הנאה ולא מהני מה שיתן לעני. ולא דמי להא דשכר אבידה דאיתא שם שתפול להקדש דשם צריך ליקח מחבירו וכיון שאינו מקבל שפיר לא נהנה אבל כאן נהנה תיכף בפטורו. ותירוץ התוס' קשה דשפיר מצי ידע כמה פרוטות. וצ"ל דכיון שאינו נותן לאחד שוב אין הולכים אליו שאר עניים כלל וא"כ א"א לידע כמה: ה ונראה דהא בהא תליא. דהנה הרשב"א בחידושיו הוכיח בסוכה כ"ה דעוסק במצוה אסור לעשות אחרת דאלת"ה ל"ל קרא פשיטא דלמה יניח מצוה זו לעסוק באחרת וע"כ דאסור יעו"ש. ואין זה ראי' רק לדעתו ודעת התוס' שם דבאפשר לקיים שניהם חייב במצוה. אבל לדעת רש"י והר"ן וכ"כ המ"מ בשם הגאונים ובדעת הרמב"ם בפ"ו מה' סוכה והראב"ד שהובא בשטמ"ק בב"ק דאף דאפשר לקיים פטור אין ראיה כלל דשפיר צריך קרא לפטור באפשר לקיים ולהכי ס"ל דשרי לאונן להחמיר על עצמו והתוס' ס"ל דאסור כנ"ל. ונראה דבא"א לקיים שניהם אף לדעת רש"י וש"פ אסור לעשות אחרת משום דאין מעבירין על המצות ורק גבי אונן שלא יתבטל מן המצות בשביל זה שרי להחמיר: והנה הר"ן מוכיח שם דפטור באפשר לקיים מחתן דמצי ליתובי דעתי' ופטור מק"ש. ונראה בדעת התוס' דשם המחשבה וטירדא גופא מצוה היא כמו"ש המפרשים שם וא"כ יובטל ממחשבתו בשביל זה. ואף דבאמת מותר לקרות שם אם ירצה נראה דע"כ לא שייך לומר דאסור להפסיק רק במצוה חיובית על הגוף דכשמבטל המצוה עושה איסור דהמצוה אחרת הוי לגבה כדבר הרשות כמו"ש הרשב"א בחי' בסוכה וכמו בניעור אבידה וכן קבורת מת וכדומה. אבל מצוה רצונית כמו תלמוד תורה שבארנו במק"א שנקרא מצוה רצונית. ודפליגי במנחות צ"ט אי והגית חובה. וכן טרדא דחתן אינו חוב להיות טרוד רק דמ"מ מצוה קעביד בטרדתו. בזה שפיר שרי לעשות מצוה אחרת דלא גרע מדבר רשות דשרי להפסיק בזה. והא דבלימודו מחויב להפסיק למצוה היינו כדאיתא בירושלמי דברכות פ"א ה"ב דעיקר לימוד ע"מ לעשות. וע"ש ובאחרונים בזה: ו ולכאורה קשה דבירושלמי רפ"ב דברכות איתא דר"ש ב"ר יצחק הפסיק באכילתו לתפילה. וא"ל ר"מ דכיון דהוא פטור מלהפסיק א"כ הו"ל הדיוט. ומשני דעבד כר"ג שקרא ק"ש כשהיה חתן משום מלכות שמים הרי מפורש דרק בק"ש שרי ולא בשאר מצות. ואף באכילה דהוי רשות וכ"ש בעוסק במצוה. וצ"ל דלא כהמפרש שם משום מלכות שמים. אלא דבכל מצות הדין כן. וה"ק הירושלמי דהא דפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט.