דברי מלכיאל א מו

הקודמות שא"צ כלל להמתין עד שתצא נפשה ולא בעי מליחה כלל וכנ"ל ה ועפי"ז מיושב ג"כ מה שדקדק יקירי לפי ס"ד דהש"ס בביצה שם. דבית טביחתה היינו מקום שטובחת אכילתה ובאמת בעי בדיקה ע"ש. ודקדק למה נקיט בהאי לישנא ולא נקיט קרביים או בני מעיים. אף כי באמת אינו דקדוק כלל דמסתמא היה דרכם אז לקרוא בני מעיים בית טביחה על שם שחותך המאכל. ומה דנקיט כל עיקר בני מעיים נראה ג"כ מפני שהם רבים ויותר ראוים לאכלם חיים. וגם דרכם היה בכך כדאיתא בפסחים ק"ז ע"ב. השמש מטביל בבני מעים ע"ש (ובמפרשים משמע דנקיט ב"מ שזה מורה שכבר נבדקה הבהמה ודוחק) כ"נ עיקר. אך כיון שדקדק בזה יש ליתן טעם דבאמת קשה טובא דהא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים והיכי קשרי לשחוט בשביל ליתנם לפני כלבים וכבר הקשה כן הצל"ח והרגיש בזה הרעק"א במערכה ז' יעו"ש. וגם ק' טובא דא"כ מה דייק הש"ס מדר"ע דלא בעי בדיקה. כיון דאיירי לכלבים והקה"י והרעק"א הרגישו בזה ותירצו דדייק מת"ק דמסתמא איירי בחד גוונא עם ר"ע. ולענ"ד הוא דוחק גדול כמובן וע' בצל"ח שהקשה זה גם כן: ו אבל נראה דמיושב חדא בחברתה. דבאמת להכי מדקדק הש"ס בביצה שם מתחילה מדר"ע דלא בעי בדיקה. דהא ע"כ איירי שיאכלנו בעצמו דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים וע"ז מדחה הש"ס דבית טביחתה היינו בני מעיים שטובחת אכילתה. ואמרינן בעלמא דקרביים אוכליהון לאו בר אינש. וכתבו התוס' במעילה כ' שסתם בני מעים אין ראוין רק לכלבים ואם מכרם סרוחים אין זה מקח טעות יעו"ש. וא"כ הו"ל שפיר מעיקרא מוכנים לכלבים ולא לאדם ושפיר איירי ר"ע שיאכיל הכזית לכלבים וממילא מדחה הש"ס מזה הראיה דא"צ בדיקה דלכלבים בלא"ה לא צריך בדיקה. וע' י"ד סי' ע"ה בט"ז וש"ך ואחרונים דעיקר מה שנאמר דאוכליהון לאו בר אינש הוא על הכרס ודקין ע"ש. והנה הרא"ש והר"ן כתבו פא"ט גבי מקיפין בבני מעים בשם רבינו יונה דבלשון המשנה הוי אף לב וכבד וריאה בכלל בני מעים וא"כ אי הוי נקט ר"ע בני מעים ה"א דאף כל הנהו בכלל והנהו הם מוכנים רק לאדם לזה אמר ממקום שטובחת אכילתה דהיינו כרס ודקין כנ"ל ומיושב הכל בס"ד. (ומ"ש יקירי דלהכי נקיט בית טביחתה משום שאין מחזיקין דם בבני מעים. אף שראיתי בישוע"י שכ"כ מ"מ ז"א דהא הכרס וכנתא גיפא ובית הכוסות המאכל מתחתך בהם. ודעת הרבה פוסקים שהם מוחזקין בדם ע' יו"ד סי' ע"ה ואחרונים שם ואקצר) אלא דלפ"ז תשוב הקושיא על הרמב"ם שהזכרנו דכיון דאליבא דמסקנא איירי ר"ע לאדם וא"כ בעי מליחה. אך כבר כתבנו דכ"ז הוא רק לפלפולא בעלמא: ז ולכאורה קשה על תוס' דמעילה כ' מסוגיא דשבת קמ"ב ע"ב דפריך למימרא דרבא כר"י ס"ל והאמר רבא לשמעיה טווי לי בר אווזא ושדי מיעיה לשונרא התם כיון דמסרח דעתיה עילויה מאתמול. משמע דאי לא מסרח ראוי לאדם וכפרש"י ותוס' שם דעד אורתא מסרח יעו"ש. ונראה דתו' דמעילה יפרשו סוגיא דשבת דהכי קאמר כיון דמסרח. פי' כיון שהם מוסרחים מחמת הפרש שבהם ונמאסים מאתמול. דעתיה עליהו לשונרא. וכ"נ דלמה יסרחו הבני מעים כ"כ מהרה יותר משאר הבשר וגם דשמא דעתו הי' שיאכלם תיכף אחר השחיטה (ובפרש"י נראה הטעם שאין דרך לאוכלם ביו"ט רק בחול. וכבר הקשה ע"ז הרשב"א בחידושיו ע"ש) וע"כ צ"ל כמו"ש. וא"כ אדרבה קצת ראיה מזה לתוס' דמעילה (אך הרשב"א בחי' יישב זה כמו"ש התו' בשבת כ"ט ע"ש. וע' תוס' ביצה ל"ג ד"ה ושדי שכתבו ג"כ דביו"ט אין דרך לאכול מעים רק בחול וע"ש בדבריהם) אבל זה מבואר עכ"פ דרש"י ותו' שבת פליגי עלה דמעילה וס"ל שמיוחדים לאדם בסתמא. וע' פסחים ק"ז ע"ב ברשב"ם שפי' שדרכם הי' שהשמש אכל הבני מעים ע"ש. ועפי"ז מיושב מה שהקשה הקצה"ח סי' רל"ב סק"א על הריב"ש מתוס' מעילה הנ"ל ותירץ בדוחק יעו"ש. אבל לפמ"ש פשוט דס"ל כרש"י ותוס' ורשב"ם שהזכרנו וכ"כ התוס' בשבת כ"ט ע"א ד"ה אכלן וכ"כ הרשב"א והריטב"א בחי' דף קמ"ב ע"ב ע"ש בזה שהרגיש במש"ל וגם יש ליישב דברי התוס' דמעילה מהא דשבת באופן אחר ואקצר כי אכ"מ: ח אבל באמת א"א לומר כן דפשטות המשנה משמע דר"ע איירי לאדם וכמו"ש הצל"ח והרעק"א בעצמו שם וגם הסוגיא דמוכיח דלא בעי בדיקה מוכחת כן בפשטות וכמש"ל בזה. וקושייתם מהא דביצה כ"ח צ"ל כמו"ש הצל"ח דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים וכמוש"ל בזה: ט ונראה בישוב דברי הרמב"ם מקושיית השטמ"ק הנ"ל. דהנה קשה על הרמב"ם שכתב דבעי מליחה לאומצא. מהא דחולין קי"ג דבשובר מפרקתה בעי מליחה לאומצא משמע דבעלמא לא בעי. אבל כבר הרגיש בזה הרמב"ם בעצמו בפ"ו מהמ"א וכתב דאיירי שם בגוונא שא"צ מליחה בעלמא. כגון בחליטה דבכל אומצא א"צ מליחה ובשובר מפרקתה בעי מליחה ע"ש ובב"י סי' ס"ז שביאר הדברים. הרי מבואר דעת הרמב"ם דאף דבש"ס נקיט סתמא מכל מקום אמרינן דדחיק אנפשיה ומוקמינן דאיירי בחליטה דשוב א"צ מליחה. וא"כ ה"נ בהך דביצה כ"ה סתים ר"ע כזית חי ואיירי בחליטה שא"צ מליחה או דצמית לה בחומץ כדאיתא פ' כל הבשר: י ועפי"ז נלענ"ד ליישב כל קושיות הראשונים על שיטה זו שהקשו מהא דשבת קכ"ח דמטלטלין בשר חי משום דחזי לאומצא אלמא שא"צ מליחה ע"ש בתוס' שכ"כ. וכן הוכיחו התוס' בחולין י"ד ג"כ דמשמע שם דשרי לאכול אומצא בשבת אף שאסור למלוח בשבת והוכיחו מזה דא"צ מליחה לאומצא ע"ש. וכ"נ מוכח מהא דפסחים ע"א ומנחות צ"ט דאיתא שאכלו השעיר בשר חי בשבת ע"ש וכ"ז קשה על הרמב"ם. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד דכולהו איירי ע"י חליטה בחומץ צונן שנראה דזה שרי אף בשבת דמה מלאכה היא זו. ואף שי"ל דהוי אכשורי אוכלא ותקוני מנא קצת. מ"מ נראה דוודאי שרי והרי למלוח דאסור משום חשש עיבוד מ"מ להטביל במלח שרי כדאיתא בשבת ק"ח. וה"נ הכא שרי כדאיתא בשבת ק"ח וה"נ הכא שרי לשפוך עליו חומץ. ובפרט דהא כבר הסכימו הפוסקים דהדחה לאומצא שרי וכדמוכח מהא דחולין י"ד דעכ"פ צריך להדיח הבשר. וא"כ אפשר להדיח בחומץ וממילא יוצאת דמו שבתוכו ודם שע"ג יודח. ונראה ראיה דשרי מהא דפסחים מ"ו ע"א במפריש חלה בטומאה ביו"ט דבן בתירא אמר שתטיל לצונן שלא תחמיץ. וע"ש בתוס' דכ"ע מודו ליה בהכי יע"ש. הרי דשרי להטיל בי"ט וה"ה הכא להטיל לחומץ צונן. שוב ראיתי שכ"כ המג"א להדיא בסי' שכ"א סק"ז דשרי להצמית הבשר בחומץ בשבת יעו"ש ות"ל שכוונתי לדעתו הגדולה. וגם מה שאסר להטיל מים בבשר שעבר ג' ימים פקפקו האחרונים וע' נוב"י מה"ת חאו"ח סי' כ"ז ואכ"מ. עכ"פ מיושבים דברי הרמב"ם בס"ד ועוד יש מקום בראש ליישב דבריו אך אכ"מ. ומ"ש נראה ברור ופשוט. ובסוגיא דביצה הנ"ל ע' בכרו"פ סי' ל"ט ובמשכנות יעקב חי"ד סי' ט"ו באריכות וע' יש"ש בביצה ואין העת מסכמת להאריך בדבריהם כעת: סימן כב כבוד ידידי הרב הגדול וכו' מהור"ר יצחק הלוי נ"י ע"ד אונן בר"ה ששמע התקיעות באנינותו אם יצא. ולא ביאר כת"ר אם כיון לצאת. ונראה ששמע זה סתם בבהכ"נ. ואף כי דין זה כבר מבואר ברו"א לענין הבדלה ומגילה וספה"ע. אך למען כת"ר אמרתי לברר דין זה בקוצר: א והנה בר"פ מי שמתו תנן דאונן פטור מכל המצות. ופירש"י לפי שטרוד במחשבת קבורתו והוי כחתן דפטור משום טירדא דמצוה. וכ"כ בתהר"י ובשטמ"ק שם דהוי עוסק במצוה