דברי מלכיאל א מה

אבל בשלישי שלא נאמר בו דבר הוכרח לתרץ לענין חנייתן או מסען יעו"ש: יא ולפ"ז מיושב שפיר קושיית המפרשים למה אנו אומרים בו' בסיון זמן מ"ת. דשפיר פסקינן כרבנן דר"י. והא דקאמר ר"י דחכמים ס"ל שש עונות שלימות היינו דר"י לשיטתו דס"ל מגילה מגילה ניתנה ויש מו"מ בחד ענינא וא"כ ע"כ נאמר פרישה קודם הגבלה או ביום אחד כנ"ל והיינו ביום ג' בחודש שהוא ד' בשבת ושפיר איכא שש עונות שלימות עד שבת בבוקר וחכמים היינו ר"מ דס"ל אמת כלים ששה טפחים וכן ס"ל אבא שאול במנחות צ"ו ורבי בדף ס"ב ע"ב ולהכי פסקינן בזה כחכמים כמוש"ל דקיי"ל בזה כר"מ. ושפיר רבי לטעמיה דס"ל דלא נאמר הגבלה בשלישי קודם פרישה כמש"ל ופליג אריב"י. וא"ש דקי"ל כרבנן שבששה בסיון ניתנה תורה ומ"מ שיעור פולטת שש עונות כנ"ל: יב ואחרי כותבי מצאתי בפנ"י בשבת פ"ו שהתעורר קצת בזה לומר דאפשר לומר שפרישה נאמרה קודם הגבלה אך לא ירד למ"ש ביסוד הסברא מהא דמוקדם ומאוחר בחד ענינא. ושם ראיתי בפנ"י שהקשה על רש"י בחומש שכתב על קרא דויגד משה את דברי העם דקאי על מה שאמרו ישראל רצונם לשמוע הדברות מפי הקב"ה. ותמה דבש"ס שם מפרש לה למילתא אחריתי ונדחק לומר דהיינו הך דהגבלה שכיון שאמרו שרוצים לשמוע מפי הקב"ה הוצרך להגבילם. ובמחכ"ת לא ראה שדברי רש"י הנ"ל מפורש במכילתא פ' יתרו ורבי קאמר לה התם ופליג שם אריה"ג דאמר דקאי אהגבלה וכן על ר"א בן פרטא דמפרש שם דקאי על עונשן ומתן שכרן. וכן דרך רש"י בחומש לתפוס דבר היותר קרוב לפשוטו של מקרא. ולכאורה דברי המכילתא סותרים ש"ס דילן דרבי אמר דקאי על עונשן ושכרן. אבל בילקוט פ' יתרו מייתי סוגיא דשבת וגריס ר' יהודה במקום רבי וברישא גריס ר' יוסי ולא ריב"י וזו גירסא נכונה. וא"ש לפמש"ל דהש"ס מייתי מת"ק דקאי על ההגבלה והיינו ר' יוסי דמוקי לברייתא דשלישי כר' יוסי. ואף דר' יהודה ס"ל אין מו"מ אף בחד ענינא מ"מ הכא ס"ל שנאמרו פרישה והגבלה ביחד כדכתיב כיון דדריש ויגד משה לעונשן ומתן שכרן כנ"ל: יג ובאמת גם הא דיומא קמא לא אמר משום חולשא דאורחא צריך ביאור מהיכא פשוט להם זה. וצ"ל משום דע"כ מצות פרישה לא היתה קודם יום ד' דכתיב היום ומחר. וא"כ צ"ל שביום ג' לא נאמר כלום ולזה עדיף טפי לומר שביום א' לא נאמר כלום שיש טעם משום חולשא דאורחא. אבל ביום ג' אין טעם למה הפסיק. וגם דמקראי משמע שהיו הדברים זאח"ז. ולפ"ז לרבנן שפיר יש לומר דבתרי בשבתא א"ל ממלכת כהנים ובג' הגבלה ובד' פרישה וא"ש ששה עונות כחכמים וכרבנן. ורבא דקאמר גם לרבנן דל"א כלום ביומא קמא. היינו משום דבעי לאוקמי כתנאי דדף פ"ו דס"ל ג' או ד' עונות. ולפ"ז י"ל ג"כ דפרישה נאמרה בג' כנ"ל למ"ד יש מו"מ בחד ענינא ויום ג' אינו בחשבון שאינו שלם כי שהה בעלי' וירידה ובפרט אי נימא דירידה לא הי' בהשכמה ושפיר נשלמו ששה עונות: יד ועפי"ז מיושב מה שקשה לכאורה על חכמים לפי פירש"י דס"ל כר' יוסי דששה עונות נשלמו שבת בבוקר דא"כ יהיו הללו הולכים לטבול והללו לקבל תורה. ובש"ס פ"ו ע"א משמע דכ"ע ס"ל דאין סברא לומר כן. ולפמ"ש א"ש שפיר ס"ל כרבנן דבתרי בשבתא הוי ר"ח וס"ל דיש מו"מ בחד ענינא כנ"ל וס"ל דממלכת כהנים נאמר ביום ר"ח. וא"כ נאמר פרישה בב' בחודש ג' בשבת ושפיר נשלמו ששה עונות ביום עש"ק וטבלו אז ובלילה לא ניתנה תורה משום לא מראש בסתר דברתי: טו והנה למ"ד דף פ"ז ששי למסען שבר"ח נסעו מרפידים ובאו למדבר סיני א"כ פשוט דל"א מידי להם בר"ח דהא עליות היו בהשכמה. ורבא דאמר משום חולשא דאורחא לטעמיה שם דס"ל ששי לחנייתן ונסעו מרפידים בשבת וא"כ י"ל שבאו בערב למדבר סיני או בר"ח ולזה איצטריך לטעמא דלחולשא דאורחא וההכרח לקצר מטרדותי: סימן כא ע"ד שנתקשה בביצה כ"ה דפליגי ר"ע וחכמים במסוכנת דת"ק ס"ל ישחטנה ביו"ט אלא א"כ יש שהות לאכול ממנה כזית צלי ור"ע אומר אפילו חי מבית טביחתה. והקשה דהא הר"ן בחולין ל"ג מוכיח דשיעור יציאת הנפש יותר מכדי מליחה או צלי מדקאמר הש"ס שם מולחו יפה וממתין עד שתצא נפשה יעו"ש. א"כ מה הוסיף ר"ע על ת"ק דהא עכ"פ צריך להמתין עד שתצא נפשה ולדעת הרמב"ם הוא דאורייתא: א הנה יפה נתעורר בזה. אבל באמת לק"מ כי אין שיעור קצוב לזמן יציאת הנפש כי זה לפי חוזק בריאות הבהמה וכפי עוצם כחות נפשה. וכמו"ש בשו"ת חכם צבי סי' ע"ז בשם ס' שער השמים שפעמים יארך זמן יציאת הנפש בע"ח עד י"ב שעות ולפעמים ימעט הכל לפי מה שהוא. ומצינו מסוכנת שיציאת נפשה הוא רק ע"י פירכוס קל כדאיתא בחולין ל"ח וכבר האריכו בזה האחרונים אי בעינן הפירכוס שיהא דוקא תיכף אחר השחיטה אי לא. ולזה הש"ס בחולין ל"ג נקיט לדינא שאף אחר המליחה צריך לעיין אם יצאה נפשה כי לפעמים נמשך הרבה כנ"ל. אבל בביצה שם איירי במסוכנת דזוטר חיותה ואין נמשך הרבה זמן חיותה רק בפרכוס קל תיכף אחר השחיטה ושפיר ר"ע מיקל דסגי בכזית חי. ואף לפמ"ש השאגת ארי' סי' ס"ד דלא איירי במסוכנת ממש מ"מ כתב שם דאיירי בנוטה למות וזוטר חיותה וגם הרבה אחרונים חלקו עליו וכתבו דאיירי במסוכנת ממש וע' קהלת יעקב בזה וזה ברור: ב ובאמת קשה על הר"ן בחולין שם שמוכיח דאיירי לצלי. דאי לבישול בעי לה וודאי שכבר יצאה נפשה. ואיך פשוט לו כ"כ כיון שמצינו שאפשר לפעמים לחיות י"ב שעות כמו"ש הח"צ שם. וכ"מ בגיטין ע"א גבי שחט בו שנים ואמר כתבו גט לאשתי דמשמע ששוהה הרבה עד שתצא נפשו ושפיר איירי בבישול ומ"מ צריך אח"כ לראות שמא עוד לא יצאה נפשה. וצ"ל דמשמע להר"ן דלישנא דממתין לה עד שתצא נפשה משמע שרוב בהמות בריאות נמשך חיותם כל כך ולא בדרך האפשר הרחוק שאין נופל ע"ז לשון ממתין רק הול"ל בודק אם יצאה נפשה. ולזה קאמר הר"ן דבכדי מליחה ובישול לא שכיח שיומשך חיותה אבל כדי צלי שפיר שכיח ושייך לומר ממתין שכן הוא סתמא דמילתא כנ"ל אבל מ"מ בהך דביצה שפיר קמ"ל ר"ע דסגי בכזית חי וכגון שיצאה נפשה תיכף וכדאיירי שם במסוכנת כנ"ל: ג ובזה מיושב מה שהקשה למאי דדייק הש"ס בביצה שם מדר"ע שא"צ להמתין על בדיקת הריאה דכיון שכתבו התוס' וש"פ דבשר שחותך קודם שתצא נפשה בעי מליחה אף לצלי או לאומצא א"כ יש שהות לבדוק הריאה. דהא כבר כתב הש"ך סי' ס"ז דאם חתך אחר שתצא נפשה אף מבית השחיטה א"צ מליחה יעו"ש וא"כ לפמ"ש דהכא במסוכנת יוצאת נפשה תיכף אחר השחיטה בפרכוס קל ושפיר חותך לאחר שתצא נפשה וא"צ מליחה. ואף להט"ז שם דס"ל דאף לאחר שתצא נפשה צריך מליחה בבית השחיטה מ"מ הא סגי בקליפה כמבואר שם: ד ואשר הקשה עוד לדעת הרמב"ם דבעי מליחה לאומצא א"כ מאי קאמר ר"ע כזית חי דהא בעי מליחה וא"כ היינו ת"ק דהא מליחה וצלייה שיעורם שוה. הנה כבר הקשה זה השטמ"ק בביצה שם ומוכיח באמת דלא כהרמב"ם בזה ע"ש. והנה לפמ"ש הקהלת יעקב בחי' לביצה והרעק"א במערכה ז' דר"ע לטעמיה בביצה כ"א דאף לנפש בהמה מותר לשחוט ביו"ט. וסגי בכזית חי הראוי לכלבים יעו"ש באורך. א"כ לק"מ דר"ע איירי לכלבים דלא בעי מליחה ומיושבים ג"כ קושיותיו