דברי מלכיאל א מג

מ"ש נתבארו שורש הדברים בס"ד. ובתשב"ץ ח"א סי' כ"א כתב דע"כ מנהגינו להפליג בשבת עפ"י שיטת הפוסקים דליכא בספינה משום שט. דהא אף לב"ה בירושלמי לא שרי רק בע"ש ולא להפליג בשבת. וע"כ מנהגינו לטעם הרז"ה משום חילול שבת. וכיון שהספינה רובה עכו"ם ואין מחללים שבת בשביל הישראל שרי להפליג בה בשבת יעו"ש. נראה שבמקומו היו נוהגים להפליג בשבת בלי שום קניית שביתה לזה הוצרך לטעם הרז"ה. אבל לדידן שקונים שביתה א"ש מנהגינו אף לטעמא דשט וכמוש"ל: ח ומ"ש כת"ר דכיון דיש סברא לאסור ליכנס בספינה עומדת (וע' בב"י סוף סי' של"ט) א"כ למה פירש"י בסוכה כ"ב ע"ב דהא דנקיט עולין לה בסוכה ע"ג עגלה וספינה הוא אגב סיפא נימא דקמ"ל רבותא דשרי ליכנס לספינה עומדת. וא"ל דמיירי בגוששת בקרקע דא"כ ליתני עושה סוכה על שפת הים עכ"ד. מ"ש ליתני על שפת הים. לא ראה פירש"י שם דנקיט ראש הספינה שהוא גבוה ושולט הרוח ביותר. אבל בלא"ה אין זה שייך כלל לנ"ד דהא פירש"י שם דהים גבוה מאוד ע"ש והיינו באמצע הים כידוע וכוונת המשנה כהא דמייתי בגמ' עובדא דר"ג דאיירי בספינה מהלכת באמצע הים שרשאים בעלי הספינה לעשות סוכה בראשה ולא איירי כלל בעלית בני יבשה לסוכה ההיא רק בעליית בני הספינה כהא דר"ג ואי איירי בעומדת קרוב ליבשה שם אין הים גבוה כ"כ ואין כאן רבותא כ"כ יותר מראש העגלה. ואף דבלא"ה הרוח שולט יותר בשפת הים כדפירש"י בחולין ס' ע"א מ"מ אין זה שייכות לראש הספינה והומ"ל בראש העגלה על שפת הים אבל הדבר כמו"ש דאיירי במהלכת באמצע הים וא"כ שפיר פירש"י דאין רבותא משום עולין רק דנקט משום סיפא וז"ב: ט ואגב אזכיר מה שקשה לי בתוס' עירובין מ"ג ע"א שהוכיחו דאיירי תוך התחום בהא דשבת קל"ט מדאינו מזכיר שיצא חוץ לתחום. ולכאורה הו"ל להוכיח טפי דהתם רב אשי קאמר בשבת קל"ט דהוי הערמה בדרבנן. ורב אשי ס"ל בעירובין י"ז ע"ב דתחומין דאורייתא ע"ש. ודוחק לומר דרב אשי אליבא דר"ח ס"ל הכי וליה לא ס"ל. ומזה נדחו ג"כ דברי כת"ר שרצה לדחוק ולומר דאיירי באמת בשבת שם חוץ לתחום. ודברי התוס' צ"ע: סימן כ בעז"ה עלה ברעיוני ליל שבועות תרמ"ה. המג"א בסי' תצ"ד וכמה אחרונים הקשו. למה דקיי"ל ביו"ד סי' קצ"ו דשיעור פולטת הוא שש עונות כחכמים בשבת פ"ו ע"ב. ושם פירש"י דס"ל כר' יוסי דבז' בסיון ניתנה תורה. ואנחנו אומרים בששה בסיון זמן מתן תורתינו וזה כרבנן דר"י. והיא קושיא עצומה מאוד. ועוד הקשה שם דהא מתן תורה היה ביום נ"א לספירה. כדאיתא בש"ס שם שר"ח ניסן הי' ביום ה'. ובאמת לק"מ כמו"ש הח"י דכ"ז הוא לר' יוסי. אבל לרבנן שפיר הי' ר"ח ניסן ביום ו'. ומ"ת ביום נ' לספירה ע"ש. אבל כיון דקיי"ל כר' יוסי א"כ הדר קשה כנ"ל: א והנראה בזה דהנה בש"ס שם פ"ז ע"א איתא בג' אמר הגבלה ובד' פרישה. ופירש"י וכ"כ בתוס' דאף דפרישה נאמרה קודם ההגבלה מ"מ כיון דג' ויאמר כתיבי ובאמצעי לא נזכר מה היתה שליחותו לישראל. ולזה שדינן עלה מצות הגבלה ולא פרישה. משום דמיד אחר אמירה אחרונה כתיב מצות פרישה. ולפי"ז צ"ל דאף שכתוב פרישה קודם הגבלה. אין מוקדם ומאוחר בתורה. וקשה דהא בפסחים ו' ע"ב אר"פ דה"מ בתרי עניני אבל בחד ענינא יש מו"מ. דאלת"ה כלל ופרט היכי דרשינן ע"ש. והכא חד ענינא הוא. והתוס' הקשו שם מסנהדרין מ"ה דקיי"ל דחיה קודם לסקילה. אף דבקרא כתיב סקול יסקל מקמי ירה יירה ותירצו דשם מוכח מקרא דכתיב וסקלתם באבנים ומתו. שסקילה סמוכה למיתה. ולפ"ז א"ש גם הכא דכיון דמוכח מקרא דויאמר אמצעי כנ"ל שפיר אמרינן אף בחד ענינא אין מו"מ. ולדבריהם א"ש הא דאמרינן בב"ק ס"ד ובכ"מ דשני כללות הסמוכים זל"ז הטל פרט ביניהם. והיינו משום דמוכח מיתור שני הכללות דאין מו"מ והפרט שייך באמצע. ובפס' שם מיירי רק מכלל ופרט אבל מכו"פ וכלל אין ראיה דשם ע"כ כסדרן הוא דאל"ה תרי כללי ל"ל: ב אבל באמת דבריהם צ"ע לענ"ד דא"כ שם בב"ק ס"ד ע"ב מה הוכחה יש מזה מאם המצא תמצא דהא מצי למידרש ליה לכדרבא בר אהילאי כדאיתא התם למ"ד חד בגנב עצמו יעו"ש וגם איצטריך שם לגגו חצירו וקרפיפו יעו"ש. ואף דקאמר שם א"כ לכתוב המצא המצא מ"מ ליכא הוכחה רק לחד כללא ולא לתרי להטיל הפרט באמצע. ועוד דהא פירש"י בחולין ס"ז דמ"ד בעלמא כלל ופרט דריש בכללות סמוכים ריבוי ומיעוט מדשני הסדר וממילא מ"ד ריבוי ומיעוט בעלמא ס"ל הכא כלל ופרט. ואי אין מו"מ א"כ ליכא למידרש מזה כלל משינוי הסדר. כדמוכח בפסחים ו' ע"ב דפריך ונכתוב ברישא דחודש ראשון והדר דחודש שני ומשני ז"א אין מו"מ בתורה. וקשה דמ"מ טעמא בעי. וע"כ צ"ל שלא הקפידה תורה כלל ע"ז וכפירש"י שם להדיא. ודאמרינן בשבת קי"ו דפ' ויהי בנסוע אינה במקומה ונכתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לשני'. לאו משום שלא נכתב כסדר הזמנים רק משום דלא איירי הכא במסעות כפירש"י שם דזה וודאי שכל ענין ראוי שיבוא אצל ענין ששייך אליו ולזה דרשו בכמה דוכתי למה נסמכה פרשה זו לפרשה זו וע' מ"ק כ"ח ובכמה דוכתי. לפי שאף שהתורה לא הקפידה על סדר זמנים בכ"ז ראוי להקפיד על סדר הענינים. והא דב' כללות הסמוכים זל"ז אינו מטעם אין מו"מ רק שכן ניתן מסיני בי"ג מדות שהתורה נדרשת שמדת כלל ופרט ידרש באופן זה. וכן מפורש בתוס' שבועות ה' ע"א שהקשו לר' ישמעאל הוי טפי מי"ג מדות דב' כללות סמוכים דנין בריבוי ומיעוט. הרי מפורש דעתם שג"ז בכלל המדות שנאמרו מסיני. ובישוב קושייתם י"ל שהוא נכלל במדה אחת. כלל ופרט וכלל ממעט כעין הפרט ובכללות הסמוכים מיעט הפרט רק דבר אחד ואכמ"ל בזה: ג ועוד קשה לדבריהם היכא שנמצא הוכחה נדרוש כלל ופרט להיפוך כפרט וכלל וזה לא מצינו ויש להוכיח היפוך זה מכמה דוכתי. וגם עיקר תירוצם מדסמיך וסקלתם למיתה צ"ע דה"נ סמיך לוהוצאת אל שעריך משמע שתיכף להוצאה סקילה. וטפי הו"ל לאתויי מפ' ראה וסקלתו באבנים ומת שהוא מוקדם לזה ושם נזכר הריגה מקודם יעו"ש. ועו"ק דכיון דקיי"ל בסנהדרין מ"ה שאם מת בדחיה לבד א"צ סקילה ע"ש. וא"כ אי נימא דסקילה קדים כסדר הכתוב ה"נ נימא דאם מת בסקילה לחוד סגי דיליף לה שם מאו לחלק. וא"כ י"ל דלהכי נקיט קרא סקילה משום שא"א לו למות בלי סקילה אבל בלא דחיה אפשר כגון אם מת בסקילה לבד. אבל אי נימא שדחיה קודמת קשה למה נקיט סקילה לחוד דהא אפשר שימות בדחיה לחוד בלא סקילה וא"כ מוכח להיפוך דסקילה קודם: ד וביישוב קושיית התוס' למה אמרינן שדחיה קודמת שלא כסדר הכתוב נלענ"ד דבסנהדרין מ"ה איתא מנין שבסקילה ובדחייה ת"ל סקל יסקל או ירה יירה ומנין שאם מת בדחיה יצא ת"ל או ירה יירה. ופי' רש"י שהלימוד שבשניהם הוא מדלא כתיב סקל או ירה ומכפל סקל יסקל מרבה תרווייהו. ונראה שכפל ירה יירה צריך דלא נימא שאם סקל מקודם צריך דחיה ג"כ אבל אם דחהו א"צ סקילה לזה כפל בתרוייהו. וענין הלימוד כי באמת סקל וירה שניהם ענין השלכה רק שסקל הוא על השלכת האבן וירה הוא השלכת האדם או כל דבר הנדחה למרחוק ולזה בכפל סקל יסקל יש לדרוש ג"כ על דחיה בגדר השאלה שמשליך האדם על האבן או על הארץ. ובאמת ק"ל ל"ל כפל דסקל יסקל ומש"ל דחוק דמהיכא תיתי שידחה אחר