דברי מלכיאל א לז

סימן טז אין מעבירין על המצוות דאורייתא או דרבנן. כח והנה בגוף דין זה הא דאין מעבירין עה"מ אי הוא מה"ת או דרבנן כתב הרדב"ז סי' תקכ"ט דהוא מדרבנן. וקצת משמע כן בב"י או"ח סי' כ"ה שכ' דמוטב שיעבור על המצוה משיעבור על מה דכתיבא באורייתא יעו"ש. אבל רש"י פי' ביומא דילפינן מושמרתם את המצות. ואף שי"ל דהוי רק אסמכתא. אבל פשטות הסוגיא והפוסקים לא משמע כן מדהקשו התוס' ביומא ל"ג ובכ"מ ל"ל קרא ליסוד מערבי תיפוק ליה דאין מעבירין יעו"ש אלמא דהוי דאורייתא ממש ולשון הב"י יש ליישב דכוונתו דהא דאין מעבירין אינו רק משום כבוד המצוה. ולזה כיון דהתורה אמרה להקדים ש"י לש"ר אין כאן בזיון כלל וכמוש"ל בזה. וכ"נ במנחות ס"ד דקאמר דבא מן הקרוב אבע"א משום כרמל ואב"ע משום אין מעבירין וכרמל הוא דאורייתא וא"כ משמע דאין מעבירין נמי מה"ת דבחד גוונא נקט להו. ויש לדחות ולמעלה בארנו זה בס"ד. וגם לפמש"ל להוכיח דאין מעבירין הוי אף אי חדא מנייהו תדיר או מקודש טפי. וקדימת תדיר ומקודש הוא מה"ת כדאיתא בזבחים פ"ט ובהוריות י"ב ומ"ש הב"י וט"ז ס' כ"ה דתדיר אסמכתא ע"ש בפרמ"ג שיישב זה ועט"ז סי' תרפ"א. וע' בס' ברכי יוסף סי' צ' בארוכה וש"א סי' כ"ח ואכ"מ] וא"כ מוכח דא"מ הוי מדאורייתא שדוחק לומר שתקנו כן לעקור קדימת תדיר שהוא מה"ת בקום ועשה דכל כה"ג הו"ל לפרושי. ודעת הרדב"ז צ"ע לכאורה אף דבאמת משמע דדרשה דושמרתם את המצות שלא יחמיץ המצוה הוא אסמכתא בעלמא דאינו פשוטו של מקרא וגם דאצטריך לגופיה לשימור מצה כדאיתא בפסחים ל"ח ודף מ' ודקאמר במכילתא אל תקרי מצות אלא מצוות הוא ג"כ נראה כאסמכתא. ונראה שעיקר הכוונה לדרוש שהמצות צריכים זריזות וזהירות לקיימם ולא יאחרם ויליף ממצה לכה"ת כולה. ועכ"פ סוגיית הש"ס והפוסקים מוכח דהוי דאורייתא כנ"ל: כט ובאמת בלא"ה נראה דאין מעבירין ושהויי מצוה לא משהינן שניהם הוו דאורייתא מטעם אחד דהוי בזיון למצוה. וכדאמרינן בשבת כ"ב אבוהון דכולהו דם וילפינן מדאמרינן במה ששפך יכסה שלא יהו המצוות בזויות עליו ומדמה לה לענין הרצאת מעות לפני נר חנוכה וסיפוק מנויי הסוכה ע"ש. אף דלא דמי להא דכסוי רק דילפינן בכלל שצריך לכבד המצוה ופירושה נמסר לחכמים. וגם לענין להשהות מצוה. הא קיי"ל זריזין מקדימין למצוות וילפינן לה בפסחים ו' מקרא. וכן פירשב"ם בפסחים ק"ה ב' גבי חביבה מצוה בשעתה דזריזין מקדימין ע"ש. אלמא דחד טעמא הוא אף ששם יש לחלק. ובפסחים ס"ח יליף לה מדדחי שבת. ועוד נראה דהא חזינן בר"ה דף ד' מצוות טובא שעובר על בל תאחר. ובצדקה עובר לאלתר אי קיימי עניים. אלמא דכיון דמזומנת המצוה לפניו מחוייב לקיימה. ונהי דלא ילפינן משם לעלמא לעבור בלאו מכמה טעמים. וגם דאין מזהירין מן הדין אבל איסורא וודאי איכא. וגם ביבמות ל"ט דחינן מצוה דאורייתא בגדול ליבם משום שהויי מצוה. ודברי הרדב"ז אפשר ליישב כוונתו דהא דיליף מושמרתם שלא יחמיץ דמשמע דהוי גזה"כ זה הוי אסמכתא. דא"כ תדחה גם הא דש"י קודם לש"ר. ורק דעיקר הטעם דא"מ הוא משום שלא יבזה המצוה כיון שמוכנת לפניו לעשותה. וכיון דמצינו דתש"י קודמים. שוב אין זה בזיון כלל לתש"ר כשמעבירם וכנ"ל. אבל גוף הדבר חידוש לשקול ערך המצוה. אבל לענין תפילין דגזה"כ הוא דתש"י ולא הוי משום כבוד רק משום איזה טעם נסתר (וכמו שהביא באמת בשם הזוהר טעם על זה) ולהכי שפיר דמי אף להעביר על תש"ר: סימן יז אי חובת היום קדים. ל הנה באו"ח סי' תקפ"ד קיי"ל דמילה קודם לתקיעת שופר. וציין שם הגר"א הטעם משום דמילה תדיר כדאיתא בזבחים צ"א. וע"ז עורר ידידי דהא שופר הוי חובת היום. וקיי"ל בסוכה נ"ו דסוכה קודם לזמן משום דחובת היום עדיפא מתדיר. ושוב כתב דלפמ"ש התוס' שם דלה"פ מקרי ג"כ חובת היום כיון שצריך עתה לאוכלו ע"ש. י"ל דה"נ מילה הוי חובת היום. והנה לבד כי יש לחלק דלה"פ זמן אכילתו תמיד בשבת. אבל מילה תלוי בשמיני. ואי נימא דמילה מקרי חובת היום. א"כ ה"נ זמן הוי חובת היום דמצותו לברך בעת שמתחדש הרגל. ועכצ"ל דבעי שיהיה היום קבוע. אלא דבלא"ה לענ"ד דבריהם דחוקים שם. דהא מעיקרא פריך הש"ס בפשיטות מדקתני הילך מצה הילך חמץ. דאף דחמץ עיקר והוי חובת היום דהיינו שתי הלחם שבאים דוקא בעצרת ומצה טפל דלה"פ הוא מונח משבת שעברה. מ"מ לה"פ קדים דהוא תדיר ע"ש ברש"י. ומשני תנאי היא דאבא שאול ס"ל דחמץ קודם. אלמא דלא אשכח שום סברא לאוקמא סתמא דמתניתין אליביה דרב. והיכי נימא דבתר הכי קאמר הש"ס בפשיטות דהילכתא כרב דסוכה ואח"כ זמן ויסמוך על מה שי"ל דלה"פ הוי נמי חובת היום כמו"ש התוס' והוא דוחק גדול לפי ענ"ד. ובכמה דוכתי מפרש הש"ס תיובתא והלכתא ומשני לה. וה"נ אמרינן תיובתא דרב. משמע דמתניתין ודאי לא אתיא כוותיה. ומצאתי במהרש"א שנדחק גם כן בדבריהם יעויין שם: והנלע"ד בזה דהנה הרמב"ם לא הזכיר כלל הך דינא דעצרת שחל להיות בשבת אומרים הילך מצה הילך חמץ והוא פלא. ואח"כ מצאתי שעמד בזה המל"מ פ"ד מה' כה"מ הל"ה ונשאר בקושיא. ובפי' המשנה כתב הרמב"ם חמץ תחילה ואח"כ מצה ע"ש. וכ"ה בחי' הרשב"א להדיא. ובירושלמי שם איתא באמת דאית תנא דתנא הילך חמץ הילך מצה. ומשמע דקתני הכי במתניתין ע"ש. והנראה דזה תלוי בפלוגתא אי מוספין קודמין לבזיכין וא"כ שתי הלחם והכבשים שעמם קרבים עם המוספים. והם שייכים לכל המשמרות יחד להקריבם שהם אימורי הרגלים כדאיתא התם. וא"כ שאר המשמרות גמרו עבודתם. ורק משמר הקבוע נשאר להקטיר הבזיכין ולהקריב תמיד של בה"ע. שזה שייך למשמר הקבוע כמו"ש התוס' בסוכה שם נ"ה ב'. וא"כ כיון שהקריבו הכבשים והותרו שתי הלחם באכילה. אין משהים חלוקתם עד שיקריב המשמר את הבזיכין. דשהויי מצוה לא משהינן. כיון דכל המשמרות פנויים ויכולים לאכול תיכף. וממילא ע"כ מחלקים חמץ קודם. כיון שלא הותר עדיין לה"פ כלל. ומבואר שפיר דאבא שאול דאמר שם הילך חמץ הילך מצה. לטעמיה ביומא ל"ד דס"ל מוספים קודמין. ואין כוונתו לומר דמחלקים חמץ ומצה בב"א. רק שאומר שאין החלוקה כדברי ת"ק רק שמחלקים מקודם החמץ. אבל הקטרת הבזיכין מפסיק ביניהם כנ"ל. אכן מ"ד בזיכין קודמין וא"כ הלה"פ ניתר תיכף אחר הקטרת הבזיכים. ומ"מ א"א לחלקו תיכף דהא. כל המשמרות טרודים בהקרבת המוספין וכבשים ששייך לכלם כנ"ל. וגם בלא"ה לא היו אוכלים קודם הקרבת המוספין כדאמר ר"י בן חנניא בסוכה נ"ג א' ע"ש. ולזה משהים חלוקת לה"פ עד אחר הקרבת הכבשים שאז פנויים כולם. וממילא כבר הותרו אז גם שתי הלחם ומגיע זמן חלוקתם כאחד. אבל כבר