דברי מלכיאל א לב

תיכף בזמן אחד ובשעה שהוא עושה הגדולה. וא"כ אין בזה בזיון להמצוה שפגע הוא בה. ואף שכן צ"ל בדעת רש"י מ"מ הוא דחוק דהא סוף כל סוף הוי בזיון לזו. וגם דלא משמע כן בר"פ כל התדיר דהא אפשר שיעשוהו שני כהנים. וע"כ דכיון שפגע בה נתחייב בה. ולזה נראה כוונה רש"י דמיירי בב' מצות מוכנות לפניו בשוה וקאמר דבאפשר עי"א פי' אותה מצוה שרוצה להניחה אז יעשה הוא הגדולה דתדיר קודם או מקודש קודם ויניח השנית לאחרים. אולם אם א"א עי"א פי' אותה מצוה שרוצה להניחה ורק אותה שרוצה לעשותה אפשר ע"י אחר. אז יעשה אותה שבאה לידו פ' אותה שמיוחדת לו שא"ח עי"א בין גדולה בין קטנה כדי שיתקיימו שתיהם. כנלענ"ד ברור בדברי רש"י ומדוקדק לשון הגמרא כאן במצוה וכו' כאן במצוה וכו' לשון יחיד משום דעיקר קאי על אותה מצוה שרוצה להניחה כנ"ל. ולפי"ז אין כאן מקום לקו' המהרש"א כלל דהא דפסח ומילה קודמות משום דא"א ע"י אחר וממילא אזדא לה ראיית הח"צ מפירש"י להא דהרדב"ז דרש"י לא מיירי כלל בפוגע באחת תחילה וכנ"ל. ומ"ש הבא לידך היינו מיוחדת לו כנ"ל. ולכאורה קשה ע"ז דהא כתבו התוס' ביומא ל"ג שהקשו ל"ל קרא ליסוד מערבי תיפוק ליה דכשיוצא עם הדם פגע ביה ברישא וא"מ עהמ"צ ותירצו דלא שייך א"מ רק היכא דבעינן למיעבד תרווייהו שיש להקדים ההיא דפגע בה ברישא. אבל היכא דלא עבדינן אלא חד לא גמרינן מינה ונעביד לתדיר לחודיה ולא נעביד לשאינו תדיר עכ"ד. הרי מפורש דבחדא תדיר קודם. אבל באמת זה אינו שייך כלל לנ"ד דבאמת כשיש ב' מצות וא"א לעשות רק אחת מהן ודאי שייך אין מעבירין וכמו"ש. ורק התוס' ביארו דבמצוה אחת שיש לפניו ואפשר לעשותה עכשיו ורק אם יאחר אותה קצת לעשותה בזמן או במקום אחר תעשה המצוה באופן חשוב יותר או במקום תדיר יותר עדיף טפי לאחר המצוה לעשותה במקום תדיר כיון שמאחרה לכבוד המצוה לעשותה באופן היותר נאות. ואף דקיי"ל ביבמות ל"ט ומ"ז דשהויי מצוה לא משהינן אף שיעשנה ביתרון הכשר וכהא דדף ל"ט דיחלוץ הגדול וכהא דדף מ"ז דמלין אותו מיד. פריך דיותר טוב להשהות קצת אולי יחזור בו וכמו שמדקדקין עליו מקודם כדאיתא התם. ומשני דמ"מ לא משהינן המצוה כיון שכבר דקדקו עליו כפי הראוי ואין לדבר שיעור עד מתי להשהותו. מ"מ כבר כתב התה"ד סי' ל"ה לחלק דזה דוקא לזמן מרובה שיש לחוש שתיבטל המצוה לגמרי. אבל לזמן מועט שפיר משהינן המצוה כדי לעשות אותה ביתרון הכשר. ודייק לה התם מדנקט ביבמות ל"ט שם עד שיבוא הגדול ממדינת הים ע"ש וכן הסכימו האחרונים. ועיין אהע"ז סי' קס"א בב"ש ובח"מ שם ובשו"ת ח"צ סי' קכ"ז ובשו"ת עבוה"ג סי' י"ב מ"ש בזה. ולפימ"ש הוא מוכרח ומפורש בתוס' יומא הנ"ל דמשהינן לה כדי ליתן על יסוד דרומי שהוא תדיר. כיון שאינו רק זמן מועט מאד. וכעין זה קיי"ל שמותר להשהות המת לכבודו כדי להביא לו ארון ותכריכין וע' מו"ק כ"ג ע"א: סימן יג אי שייך אין מעבירין במצוה אחת שרוצה לאחרה: טו הנה התוס' במגילה ו' ב' הביאו החילוק דתוס' יומא הנ"ל דלא שייך א"מ רק בב' מצות. והקשו מסוגיא דהתם דאיתא שם דבשנה מעוברת יקראו המגילה באדר ראשון משום אין מעבירין. אלמא דאף במצוה אחת שייך א"מ. ולכאורה קשה דדוקא שם ביסוד דהוי דרומי תדיר כמו"ש התוס' ביומא לכן ליכא משום א"מ כנ"ל כיון שהוא לכבוד המצוה. אבל במגילה ליכא שום שבח ויתרון אם יקראנה באדר השני. ואפשר דקושייתם הוא למאי דקאמר שם טעמא דרשב"ג דס"ל דקורין באדר השני משום דמסמך גאולה לגאולה עדיף. ומשמע להו דודאי ר"א ב"ר יוסי ס"ל ג"כ הך סברא רק דאין מעבירין עדיף ליה. וא"כ מבואר דאין מעבירין שייך אף באם מאחרה כדי לעשתה באופן היותר נאות כנ"ל. אלא דאכתי קשה לפימ"ש בשם התה"ד לחלק בין זמן מרובה לזמן מועט. א"כ מה מקשו ממגילה דהא התם חדש שלם זמן מרובה הוא. וע' ח"ס חאהע"ז ח"ב סי' פ"א שהאריך בזה מה נקרא זמן מרובה וכתב שם ה' או ז' ימים יעו"ש. ובמק"א הארכתי בזה. ואפשר לומר דהא עיקר הטעם דזמן מרובה לא משהינן. כתב התה"ד שם הטעם דשמא תבטל המצוה ועיין ח"צ סי' ק"ו בזה. וזה אינו שייך רק במצוה שעל היחיד. אבל מגילה של רבים לא שייך לחוש לזה שתבטל המצוה. ואם ימותו קצתם יגדלו אחרים שיהיו בני חיובא באדר השני. ולהכי מסתבר ליה למילף מקרא דכל שנה ושנה על אדר ראשון. וממילא גם ביחיד דינא הכי במגילה. כיון דדריש הכי מקרא: ועוד נראה דהתוס' במגילה לא ס"ל כלל דמקרי תדיר יסוד דרומי שהרי לא הזכירו זה כלל שם. וטעמם נראה דהא הא דנתנין על יסוד דרומי ילפינן בזבחים נ"ג מחטאות הפנימיות שנותנם ביציאתו בסמוך לו אף בירידתו מן הכבש בסמוך לו ע"ש. וא"כ אי לא הוי כתב קרא דפתח אוהל מועד בפנימים. ממילא לא הוה ידעינן חצונים בדרומי וא"כ לא שייך לומר דהו"א שילך לדרומי משום תדיר. וצ"ל בדעת התוס' יומא הנ"ל דמ"מ היו החצונים נתנים על יסוד דרומי משום אין מעבירין ולהכי קרי ליה תדיר. ולתוספת דמגילה משמע דכיון שאין מצות נתינה בעצמותה על דרומי רק מצד אין מעבירין זה לא מקרי תדיר שנדחה בשביל זה אין מעבירין גבי יסוד מערבי כיון שעיקר תדירתו בא לו מצד אין מעבירין. והיותר נראה בדעת התוס' מגילה דבאמת קראו התוס' דיומא לדרומי תדיר משום התמיד שהוא עולה ושיריו נתן לדרומי וגם כל הקרבנות שלמים וחטאת חצון ואשם הכל לדרומי. והנה לכאורה קשה בשלמא בחטאת שפיר יליף דרומי מהקישא לפי שהוא סמוך לירידתו מן הכבש דזריקת חטאת הוא למעלה מחוט הסקרא וצריך לעלות בכבש כדתנן בזבחים נ"ג ע"א וע"ש בפירש"י. אבל עולה ושאר קרבנות שמתן דמם הוא למטה מחוט הסקרא. א"כ צריך לעמוד על הרצפה ולזרוק וכדפירש"י שם להדיא. ומתן דמו של תמיד ושאר עולות וקרבנות הוא ב' מתנות על קרן מזרחית צפונית ומערבית דרומית כדתנן במס' תמיד ועיין יומא ט"ו ע"ב בטעמא דמילתא. וא"כ כשזורק באחרונה על קרן מערבית דרומית הרי בידו לשפוך על יסוד מערבי שגם הוא סמוך לו. וא"כ יותר טוב לשפוך על מערבי. דבלא"ה איכא תנא בזבחים נ"ג דיליף סתום מן המפורש ויתן גם בחטאת חצונה למערבי ע"ש וא"כ בעולה יש לקיים שניהם ללמוד מן המפורש ויהיה סמוך כנ"ל. ודוחק לומר דמ"מ ימינו לצד דרום בשעת זריקה דבכ"ז סמוך מקרי וגם הא ר"ע ס"ל ביומא נ"ט דבהקפה ביד א"צ דרך ימין. וה"נ א"צ לעקור ממקומו כלל רק בעמידתו יטה ימינו למערב וישפוך ובפרט לפמ"ש הירושלמי ביומא פ"ה דכשמזה על קרן מערבית אינו עומד אחוריו להיכל. רק משמע שם שצריך לעמוד פניו לדרום ולזרוק על קרן מערבית דרומית וע"ש בה"ה. א"כ הוא עומד כלו בצד מערב] אבל טעם הדבר כדאיתא בזבחים נ"א ע"א דיליף מדכתיב בשעיר נשיא על יסוד מזבח העולה שצריך ליתן שירי עולה ושאר קרבנות ליסוד יעו"ש בפרש"י. וממילא מבואר שנותנם באותו מקום שנותן של שעיר נשיא שהוא חטאת חצונה וניתן על יסוד דרומי. אבל אי לא כתב פתח אוהל מועד וא"כ לא הוי ידעינן מערבית בפנימי ודרומית בחיצון רק משום א"מ. וא"כ בעולה נמי ה"א דניתן על מערבי משום אין מעבירין וממילא שוב לא הוי יסוד דרומי תדיר וא"ש. ומ"מ גם דברי תוס' דיומא א"ש דס"ל דמ"מ משמע דעולה וחיצון בחד יסוד נינהו. ועיין רש"י יומא ט"ו ע"ב ואקצר: יז עכ"פ שמענו דשפיר שייך אין מעבירין אף במצוה אחת. והיינו הך דשהויי מצוה לא משהינן דשניהם נלמדים מושמרתם את המצות כפירש"י שם יעו"ש להדיא וחדא סברא הוא משום כבוד המצוה ודלא כהטו"א במגילה שם שרוצה לחלק בזה