דברי מלכיאל א לא

לראשונה מעלה על זו. וע"כ הדר לדינא דתדיר קודם. ומייתי גם כן ממוסף ומנחה דכיון שבידו להתפלל מוסף ונתחייב בו עוד בבוקר א"כ הו"ל כפגע ברישא וא"כ הו"ל בזיון לעבור מעליה. ומשני ג"כ שכיון שהגיע עתה זמן מנחה שוב הו"ל כשניהם שוים וכנ"ל. ומיושב ג"כ מהא דמנחות מ"ט דשם דליכא רק שני כבשים מקרי שאין מוכן לפניו כלל קרבן המוספים. כמוש"ל אות ז' דלא שייך בזה אין מעבירין כלל ע"ש. ובזה יש לבאר הא דמייתי בזבחים שם מהא דשלמים של אמש וחטאת של היום וכמו שיבואר להלן בעז"ה. ואפשר דשחט עדיפא מפגע במצוה דעלמא דהכא הוי זלזול גדול להניח קדשים שחוטים ולמרס בדמו עד שיקריב קרבן אחר וכן פרש"י שם. וא"כ אף אם כבר הניח מזרק הדם מידו מ"מ צריך לזרוק. רק לשון הש"ס בזבחים שם דיהיב לאחר וממרס בדמו משמע דמיירי שהדם עדיין בידו. וי"ל דנקיט לרבותא דאף שעדיין הדם בידו. מ"מ אולי צריך ליתן לאחר למרס. והא דמייתי ממוסף ומנחה ולא דחי דשחט גרע טפי. י"ל דעדיפא מזה משני. וגם אפשר ס"ד דהוי ג"כ בזיון גדול לדחות תפילת מוסף שנתחייב בה מצפרא והיה בידו להתפלל. עכ"פ עיקר הטעם משום בזיון מצוה ולא משום הגעת הזמן. ולכאורה קשה דמבע"ל שם פ"ט ב' דם חטאת ואברי עולה איזה קודם. ולכאורה יפלא איך יזלזל בחטאת למרס בדמו דהא פשטינן בדף צ"א דאם שחט יזרוק כנ"ל. וצ"ל דגם מה שאברי עולה מוטלים הוי בזיון גדול ולזה שפיר מדמי להו וצ"ל שכהן אחר שחט החטאת והניח הדם. דאלת"ה אינו רשאי להפסיק בעבודת חטאת כיון שהתחיל וכמוש"ל. ובלא"ה צל"כ דהא כהן אחד לא עבד ב' עבודות חטאת ועולה בב"א. עכ"פ נראה ברור לדינא דאם התחיל ודאי אינו פוסק אף למצוה החשובה ממנה. ואף אם התחיל שלא ברשות וכן הוא דעת הט"ז סי' תרפ"ד. ואם התחיל יעו"י אין פוסק לרצה דלא כהש"א: סימן יא אם הגיע זמנה של מצוה אחת אי רשאי להתחיל אחרת: יב הנה הפרט הזה אם הגיע זמנה של מצוה אחת אי רשאי לעשות אחרת. באמת הוא ש"ס מפורש בזבחים ק' לעניין מי שמת לו מת בערב הפסח. דאביי מוקי שם דקודם חצות מטמא למת משום דאכתי לא הגיע זמן חיוב הפסח ואחר חצות אסור לטמא. ורבא קאמר שם לאחר ששחטו וזרקו יעו"ש. ובסוכה כ"ה ב' ובתוס' שם משמע דפליגי בזה אביי ורבא. אבל באמת לא פליגי בזה (ע"ל סי' כ"ב מ"ש בזה באורך בע"ה כי שם מקומו). ועיין ברכות י"ח דאין מוציאין המת סמוך לק"ש ואם התחילו אין מפסיקין יע"ש משמע ג"כ דאם התחיל לא יפסיק אף אם התחיל שלא ברשות. וגדר ההתחלה נראה כל שמתחיל לעסוק בצרכי המצוה אף שלא התחיל לקיים גוף המצוה וכעין שכ' הב"י באו"ח סי' כ"ה בשם מהרי"א ומהריב"ח דבלקח תש"ר בידו לתקנם כבר איכא אין מעבירין עהמ"צ. אף שהתש"י ג"כ לפניו ואף שעדיין לא התחיל להניח התש"ר רק תקנם. ורציתי ליישב בזה קו' התוס' בברכות כ' שכתבו דלהכי אינו מטמא לקרובים משום דפסח הוי עשה דכרת. יע"ש שתירצו בזה דלהכי פשיטא לתנא שם דהולך לשחוט פסחו איננו מטמא לקרובים. ולפמ"ש י"ל דכיון שהתחיל לעסוק בפסח והולך לשחטו פטור ממצות לה יטמא שמזה נלמד טומאת קרובים. אבל במת מצוה יליף שם מולאחותו שיפסיק באמצע עסקו ויעסוק במ"מ. ומדוקדק לשון הברייתא הולך לשחוט את פסחו. אבל באמת זה אינו דא"כ מאי מקשה הש"ס בזבחים ק' מהא דטמאו את יוסף הכהן בע"פ שמתה אשתו נימא דשם לא התחיל בעסק דפסח. ועכצ"ל דזה אינו והולך נקט לאורחא דמילתא שמכין את עצמו לעסק הפסח. וכהא דאיתא ג"כ בפסחים מ"ט דלאו דוקא הולך. אבל באמת לא מקרי זה התחלה כלל כיון שאין הפסח לפניו וצריך שיהיה עכ"פ גוף המצוה לפניו כמו בתש"ר שעוסק בגוף המצוה וכן דם הזריקה שבידו כמוש"ל ושם עדיף שהתחיל בעשיית המצוה כנ"ל ועמ"ש לקמן בזה. ומ"מ בס"ת אם גלל נראה דלא מקרי התחלה כיון שכל הס"ת לפניו. וכ"מ בפוסקים סי' ק"מ ותרפ"ד. אבל אם בירך נראה דהוי התחלה גמורה וכ"נ דעת המג"א ס"ס ק"מ יעו"ש. ובפרמ"ג שם נסתפק אם בירך על תפילין של ראש אם צריך להפסיק להניח תפילין של יד קודם. ולענ"ד נראה דבאמת יכול להפסיק ומכל מקום לא יצטרך לברך שנית דהא הנחת תפילין של יד הוא מעסק תפש"ר כיון שאסור להניחו קודם תפילין של יד ואכ"מ. ועי' שו"ת ח"צ סי' מ"ה שביאר מה מקרי התחלה במצוה והכנה: סימן יב היכא דאי אפשר לקיים רק אחת מהן אי שייך אין מעבירין: יג הנה הא דאין מעבירין עהמ"צ נ"ל דשייך ג"כ אף היכא דא"א לקיים רק מצוה אחת משתיהן. דעושה איזה שפגע תחילה אף שעי"ז לא יוכל לעשות השנית. וראיה מהא דאיתא בסוכה כ"ה דאי כתיבא פרשת טמאים הו"א משום דלא מטא זמן חיובא ע"ש. והיינו דשרי לטמאות אף שעי"ז יתבטלו אח"כ ממצות פסח ורק דהו"א דוקא דלא מטא זמן חיובא ויליף מחתן אף במטא זמנא ואכמ"ל בסוגיא דהתם. וה"ה בשני מצות לפניו אזלינן בתר החשוב או התדיר וכמו"ש התוס' בפשיטות בכ"מ וכמפורש במנחות מ"ט דאם אין לו אלא אחד קדמי תמידים למוספים. ורק בתמידין דלמחר מבעיא התם. וכן איתא בירושלמי דברכות פ"ד דאף באין שהות ביום מתפלל מנחה ואח"כ של מוסף. וכן פסק הרדב"ז סי' ק"ו בתפוס בבית האסורים ונתנו לו רשות להתפלל תפלה אחת יתפלל תפלה הפוגעת בו ולא ימתין על ר"ה ויוה"כ וכדומה דאין מעבירין עהמ"צ והיינו כמו"ש. וכן הסכים הח"צ סי' ק"ו להרדב"ז ע"ש ורק נתקשה שם מהא דמנחות במוספים דהיום ותמידין דלמחר הי קדמי אף דמוספין מחוייב בהן תיכף. ותירץ דקרבנות הוי כחדא מצוה וגם בחד בהמה נינהו. והנה מ"ש דהוי כחד מצוה דחוק מאד. וגם אינו כדמוכח בר"פ כל התדיר שמבואר כל דיני קדימה בקרבנות וגם קרא איירי בהו ומהתם גמרינן לשאר מצות ולא אמרינן דשאני התם דהוי חדא מצוה ולהכי החשובה עדיפא. ומ"ש בחד בהמה לכאורה אין לו מובן. אבל נראה כוונתו כמוש"ל אות ז' דכיון דהכבשים נאמר שמיוחדים לתמידים דלמחר ממילא אין מוכנים המוספים לפניו ולא שייך אין מעבירין בזה כלל יעוי"ש: יד והנה הח"צ שם הביא ראיה להרדב"ז מהא דמו"ק ט' דרמי קראי כתיב פן תפלס וכתיב פלס מעגל וגו'. כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים כאן במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים. ופרש"י דבאפשר ע"י אחרים יעשה הוא הגדולה והחשובה והאחרים הקטנה. ובא"א ע"י אחרים יעשה איזה שבאה לידו גדולה או קטנה. הרי מפורש דבא"א עושה ראשונה משום אין מעבירין. אכן המהרש"א בח"א הקשה דהא אשכחן דגדולה קודמת כמו בפסח ומילה שהם בכרת שקודמין לשאר המצות. ומת מצוה קודם אף לפסח ומילה. ולכן פי' להיפך דבאפשר ע"י אחרים יעשה איזה שבאה לידו ובא"א עי"א יעשה הגדולה והחשובה. וא"כ זה היפך מדברי הרדב"ז. אבל באמת דברי המהרש"א תמוהים דהא רש"י דקדק וכתב הבא לידך והיינו שפגע בה תחילה ומחוייב לעשותה משום אין מעבירין עהמ"צ. ואולי ס"ל להמהרש"א כדעת הטו"א שהזכרנו דלא שייך אין מעבירין רק במצות שוות. אבל כבר בארנו בס"ד שזה אינו. אלא שקשה על מה שפרש"י באפשר עי"א שעושה הגדולה דהא אשכחן במזבח ומנורה שהם ע"י ב' כהנים. ומ"מ שייך בזה אין מעבירין וכמוש"ל בזה. ונראה דדוקא שם שאין נעשים בבת אחת רק בזאח"ז שייך שפיר אין מעבירין. אבל כאן כוונת רש"י שהאחרים יעשו המצוה האחרת