דברי מלכיאל א ל

יהי' רק כהן אחד. ולזה צריכין אנו לסדר העבודה באופן שצותה תורה והיינו אף בכהן אחד ובפרט שכן היה בתחילה רק אהרן ובניו וביוה"כ כבר האריכו המפרשים אם הכוה"ג עשה כל העבודות בעצמו או לא. או י"ל דאף בתרי גברי כיון שהעבודות יש להם שייכות זה לזה וכלם במקדש יש בזה דין דאין מעבירין. עכ"פ ממילא לא קשה מידי קו' התוס' כנ"ל. אבל ז"א דהא בלא"ה תקשי דהא י"ל דאיצטריך קרא להיכא שכבר שחט קרבן אחר. דהא קי"ל בזבחים צ"א בשחט שאינו תדיר שזורק דמו יעו"ש דמשמע דאפשטא האיבעיא וכ"פ הרמב"ם. ודוחק לומר שהתוס' מקשים למה לא פשיט מהכא האיבעיא דש"ס דהא י"ל דהא גופא מבעיא ליה אי נפשוט הא גופא מהתם. ודוחק לומר שקושייתם דא"כ למה באמת לא ילפינן בזבחים שם שאף אם שחט מ"מ יקדים התדיר כמו התמיד. וגם די"ל דלאו משום חשיבות דתמיד הוא רק משום דבעינן שיהא הוא עולה ראשונה לכל הקרבנות. ועו"ק למאי דאיתא בתוספתא הובא למעלה אות ב' דכל קרבן הבא קודם קרב קודם וכ"פ הרמב"ם. ומזה ראיה למש"ל שצריך שתהא המצוה מוכנת. וא"כ תקשה כנ"ל מאי מקשו התוס'. וע"כ נראה דהא התוס' רצו ליישב שם קושייתם דצריך קרא להיכא שאין לו רק כבש אחד אם יקריבנו לתמיד. יעו"ש שדחו זה דמ"מ משנה דזבחים לא מיירי בהכי. וא"כ ה"נ י"ל דודאי ברייתא דהעולה ראשונה משמע דלא מיירי בהני גווני שהזכרנו שא"כ עיקר חידוש הדין חסר מן הספר ולזה הוצרכו לתרץ באופן אחר ומיושב הכל בס"ד: סימן י אם כבר התחיל באינה תדירה. ט והנה אם התחיל במצוה שאינו תדירה ויש לפניו תדירה או המקודשת טפי פסק הש"א שמחוייב לפסוק באמצע השאינה תדירה לעשות התדירה. ולענ"ד ז"א דכבר בארנו בס"ד דאף בפגיעה הוי העברה. אף שמקודם פגע בשניה. מ"מ כיון שעכשיו עוסק בזו צריך לעשותה וה"ה הכא. והנה הש"א הוכיח שם מקושיית התוס' שהקשו ל"ל קרא דהעולה ראשונה להקדים תמיד. דהא י"ל דאיצטריך להיכא דכבר התחיל לעסוק בקרבן אחר קודם התמיד. ועכצ"ל דהתחיל לא מהני. והנה כבר ביארנו זה באות ח' דלק"מ. דקו' התוס' הוא על הברייתא והמשנה דלא משמע בהו הכי. דאלת"ה קשה דצריך קרא אם שחט. וא"ל דבאמת אם שחט קרבן קודם לתמיד יקרב. דהא מבואר בתוס' בכמה דוכתי שעיקר קדימה הוא עבודת הדם. ועתו"ס זבחים צ' ע"ב ד"ה תדיר מ"ש בזה. ואף דאם שחט הפסח קודם לתמיד של בהע"ר זורק דמו כדאיתא בזבחים צ"א. שאני התם דמדינא תמיד קודם דהא כתיב עלי' השלם כל הקרבנות כלם. ורק דילפינן ר"פ תמיד נשחט מקרא דפסח קודם וכמו"ש התוס' שם נ"ט א'. וא"כ הו"ל רק למצוה ולא לעכב. פי' דמ"מ אם שחט שפיר אין מעבירין על הפסח. אבל בתמיד דכבר איכא חד קרא שפיר י"ל דצריך אידך קרא לענין אם כבר שחט וכמש"ל. ועכצ"ל כמו"ש דלשון הברייתא לא משמע הכי רק דקאי על לכתחילה. ועמל"מ פ"א מה' תו"מ ה"ג באריכות בענין זה: י ונראה להביא ראיה דאם התחיל לא יפסיק. מהא דזבחים פ"ט ב' דפריך שם גבי חטאת קודם לעולה מפני שמכפר. שיתן מתנה אחת שהיא עיקר הכפרה. ואח"כ יתן דם העולה קודם שיתן כל הארבע מתנות של חטאת. ואמרי במערבא כיון שהתחיל גומר. ואף רבינא דמשני התם שנויא אחרינא. היינו משום דס"ל דהנך לא מעכבי וקיל טפי. דכבר מצינו שנותן אף לכתחילה רק מתנה אחת. כגון בנתערבו נתנין מתן א' במתן ד' בזבחים פ' ע"א. וגם דמיירי אף כשהניח הכלי עם הדם מידו אחר מתנה הראשונה דמ"מ צריך לגמור. וכן מוכרח לומר דהא ביומא ל"ג בהא דמקשו למה יקדם ב' גזירי עצים לדישון מזבח הפנימי (וע"ל אות ה' שפירשנו דפנים הוי מקודש). תירץ רבינא גופי' כיון שהתחיל במערכה גומר ע"ש. הרי להדיא דס"ל לרבינא סברת בני מערבא דצריך לגמור. ועכצ"ל כמו"ש דמתנות דלא מעכבי גרע טפי. ונדחה מ"ש דנ"מ אם הניח הכלי מידו. דהא ה"נ אין הגזירין בידו וכמו"ש התו"י שם. ויותר נראה דרבינא שמע לה מבני מערבא בהא דזבחים שם וקבלה מנייהו. להכי משני לה ביומא שם הכי. ור' ירמיה ורב אשי דלא ניחא להו שם בשנויא דרבינא שם. היינו משום שאין סידור מערכה. וב' גזירים נעשים בכהן אחד ואינם עסק אחד כלל. ולא שייך לקרות זה גמר. ועיין יומא ל"ט שלא היו כהנים נמנעים מלהביא עצים למערכה כל היום ויש לדחות. אך י"ל דהש"א איירי דהתחיל שלא ברשות והתם מיירי שהתחיל ברשות אבל מ"מ כיון דחזינן דמשום גמר המצוה מניח החשובה ממנה לעשותה אח"כ וא"כ ה"ה להתחיל שלא ברשות. ובפרט לפמש"ל דאם עבר על המצוה לאחרת א"צ לשוב אליה ומחוייב לעשות אותה שלפניו עכשיו דודאי אם התחיל אילו מפסיק. וכעין זה כתב הרשב"א בחי' לברכות נ"ז ע"ב דבחזרה מקבורת המת אם התחילו פסוק ראשון מק"ש יגמור כל הפרשה כולה ע"ש וכ"כ הב"י או"ח סי' ע"ב בשם הר"י אבוהב. ואף דהטור יו"ד סי' שע"ו חולק ע"ז היינו משום שכבר התחיל בכבוד המת ומחוייב לעסוק בהספידו ובתנחומי האבל כמו דאיתא בירושלמי ברכות שם אבל בעלמא ודאי גומר דאלת"ה וקשה על הטור מגמ' דזבחים שם ובמק"א הארכתי יותר בזה ובגוף הדין דעוסק במצוה והפסיק למצוה אחרת ואכמ"ל בזה. ועיין או"ח סי' תל"א ס"ב לענין אם התחיל ללמוד בלילה. ואין דומה כלל לעניננו כמובן: יא והנה בזבחים צ"א איתא דאם קדם ושחט לשאינו תדיר שזורק את דמו קודם התדיר. ולכאורה משמע משום שהתחיל במצוה. אכן הש"א כתב דע"כ אינו משום התחלה. דא"כ מאי מייתי שם עלה מהא דמתפלל מנחה ואח"כ מוסף דהא לא התחיל במוסף. וכן מייתי שם הש"ס מהא דיין קודם ליום משום תדיר והא כבר קידש היום ועדיין יין לא בא. וגם בזה ליכא התחיל. ולזה פי' הש"א שעיקר הסברא שם הוא משום הגעת זמן. דכיון ששחט הגיע זמן זריקת דמו. משא"כ בזה שעדיין לא נשחט אינו רק עומד לכך אבל לא הגיע זמן. ומייתי שפיר ממוסף וקידוש היום שהגיע זמנם ע"ש באורך. ולענ"ד א"א לומר כן דמה הגעת זמן שייך טפי בשחט הקרבן. וגם דמייתי שם עלה דאם שחט הפסח קודם לתמיד יזרוק דם הפסח. ומאי שייך בזה הגעת זמן טפי מקודם ששחטו. שג"כ זמן פסח אחר חצות היום וכדאיתא בזבחים ק' א' שאז מוטל עליו מצותו ודוחה מצות לא יטמא עי"ש. ורק שצריך להקריב הקרבן תמיד מקודם וא"כ גם בשחט הפסח מ"מ קיים לפנינו האי דינא שהתמיד קודם לזריקת דם הפסח. ועכצ"ל שכיון שהתחיל אין רשאי לבזות המצוה ולדחותה וכמוש"ל אות ט' דהא דילפינן שתמיד קודם לפסח הוא רק לכתחילה יעו"ש. ועו"ק מהא דמנחות מ"ט דמבע"ל במוספים דהיום ותמידין דלמחר הי קדמי ולא איפשיטא. והא מוספים הגיע זמנם ובזבחים שם איפשטא דזורק את דמו אם שחטו. וראיתי בש"א סי' ס"ב שהרגיש בקושיא זו. וכתב דבאמת יש לפשוט מהכא אותה בעיא. אבל הרי הרמב"ם בפ"ט מה' תו"מ פסק דלא נפשטה האיבעיא וגם דתקשה על הש"ס למה לא מייתי האי ברייתא דזבחים למיפשט מינה. והש"א בעצמו שם הביא דעת הרמב"ם שלא נפשטה ע"ש: אשר לזה נראה שהטעם שם כמו שפרש"י שם במקומו. משום דהוי זלזול ובזיון לאותו קרבן אם יניחנו שחוט ויעסוק בקרבן אחר וכמוש"ל שזהו עיקר טעם דא"מ עהמ"צ. ולזה שפיר מייתי מקידוש היום. דכיון שכבר קידש היום והתחיל ממילא לקיים מצות שמירת שבת וקדושתו. א"כ וודאי הוי זלזול שלא לברך ע"ז. ומשני דכיון שעתה בא היין ג"כ שוב הוי כשחטינהו תרווייהו. פי' שכיון ששני המצות מוכנים לפניו. שוב אין בזיון למצוה הראשונה. וכמוש"ל שאף שקדמה מצוה אחת לפניו מ"מ כיון שפגע אח"כ במצוה אחרת הו"ל שוב שניהם שווים. ואין