דברי מלכיאל א כו

מחינן בידייהו כדאיתא בתענית כ"ו. והכא לא שייך זה דר"מ מחמיר לעשות עירוב ושיתוף. ותירצו שהיו מברכים ולא הוי ברכה לבטלה. הרי אף שעיקר הדין שלא לערב. מ"מ אם נהגו לערב שפיר מברכים. ואף שיש לדחות דשם הסברא דכיון שנהגו להחמיר כר"מ שפיר מברכים על המנהג וכמ"ש התוס' בברכות י"ד ע"א ד"ה ימים דעל מנהג של מצוה שפיר מברכים ועח"ס חי"ד סי' קצ"א באורך שביאר שכל מה שנהגו חומרא בדין כגון בהלכות נדה וכדומה שפיר מברכים ע"ז ע"ש. וה"נ כוונת התוס' כן. אבל בנ"ד לא שייך מנהג של מצוה. כי המנהג הוא להקל שתפסו שיטות המקילים. מ"מ נראה עיקר שיברך מכל הני טעמי שבארנו. וגם דעכ"פ מצוה קעביד: ויש מקום לפ"ז להקל בשעת הדחק לערב ע"ת ביה"ש לסמוך על שיטת רש"י ור"ת הנ"ל. ובפרט דהרבה פוסקים ס"ל תחומין דרבנן. ובירושלמי ספ"ב דשבת מפורש הטעם שאין מערבין ע"ת ביה"ש משום דהוא דבר תורה. ממילא להסוברים דהוי דרבנן שפיר יש להקל. וידוע דבדרבנן מקילים בשעה"ד אף כדעת יחיד כדאיתא בנדה ט'. ועש"ך י"ד סי' רמ"ב וע"ל סי' כ"ח מ"ש בזה. ואם נחליט שיש להקל בשעה"ד כנ"ל. נראה שיש לברך ג"כ. דאף ששיטה זו לא נזכרה בפוסקים. מ"מ נראה כיון שעכ"פ מתוקן עפ"ז. האיסור ואנו מתירים לו לערב. ובדיעבד הוי עירוב אף לרש"י בשבת ל"ד ולהרמב"ם ולש"פ שמותר לו לילך למחר שפיר מברך. דהא איסור הטלטול בחצירות וההליכה חוץ לתחום הוא איסור וודאי. וע"י עירוב זה אנו מתירים לו. א"כ שפיר צריך לברך. ודין זה בעירובי תחומין צריך עוד בירור ומטרדותי ההכרח לקצר: ועוד נראה דר"פ קאמר לה לטעמיה דריב"ל שם. וריב"ל יש להוכיח קצת דס"ל דתחומין דאורייתא. דבשבת פ"ח ע"ב אריב"ל שעל כל דיבור חזרו ישראל לאחוריהן י"ב מיל. ושיעור י"ב מיל צריך להבין. ורש"י פי' שם שהראשון חזר עד סוף המחנה שהיתה י"ב מיל. ועדיין קשה דא"כ ע"כ גם האחרונים זזו ממקומם שיעור י"ב מיל. וכמה הוא השיעור. ונראה דריב"ל ס"ל תחומין מה"ת עד י"ב מיל כדאיתא בירושלמי פ"ג דעירובין. ואיתא בשבת פ"ו ע"ב דכ"ע בשבת ניתנה תורה. ולזה נקיט ריב"ל השיעור היותר גדול שאפשר הי' שיחזרו לאחוריהם. וגזירת אלפים לא נגזר אז עדיין. ואף שהראשונים במחנה היו יכולים לחזור יותר. כי המחנה אינה נמדדת כדאיתא בעירובין נ"ה ע"ב. מ"מ האחרונים לא יכלו לחזור יותר. דאשבת איפקוד במרה. וס"ל דגם אתחומין איפקוד כדאיתא בדף פ"ז ע"ב וע"ש בתוס' בזה. וגם בדיבור של שבת שבעשרת הדברות נכללו אז כל איסורי שבת. ולזה קאמר ר"פ דתחומין חמירי מע"ח לריב"ל. מפני שיש להם עיקר מה"ת. ואף דגם ע"ח הוא גזירה אטו דאורייתא כמש"ל מהרמב"ם ורש"י. מ"מ שם הוא רשויות של היתר לגמרי והיא גזירה רחוקה מאוד. וכפירש"י בשבת ל"ד דהוי חומרא בעלמא. משא"כ ע"ת שהגזירה היא בגוף ההילוך שלא ילך י"ב מיל רק מיל אחד. (ואפשר דלמ"ד י"ב מיל היינו משני צדדיו ששה מיל לכל צד. כיון שנלמד מקרא דאל יצא איש ממקומו כמחנה ישראל. ונראה דתלי בפלוגתא דד' אמות בעירובין מ"ה ומ"ח ע"א. דלחכמים דס"ל שם שיש לו ד"א לכל צד. אף דיליף לה מתחתיו ע"ש דף מ"ח ע"א ונ"א ע"א. כ"ש דה"נ גבי י"ב מיל דדריש ממקומו ואכמ"ל בזה). וענו"ב מ"ק חאה"ע סי' ב' בענין זה אי תחומין מיקרי יש לו עיקר מה"ת. (ובהך דריב"ל הנ"ל בפשוטו נראה. דידודון משמע ליה שנדה ונעקרה כל המחנה ממקומה. וכעין דאמר ר"א בב"ב ע"ה ע"ב עד שתהלך מלוא קומתה. וע' שבת צ"א ע"ב אי עקירה במקצת הויא עקירה. ולזה מפרש שכל המחנה חזרה לאחוריה י"ב מיל. ומקום הראשון שעמדה המחנה עליו נשאר פנוי ונעקרה כל המחנה. ולהכי נקיט י"ב מיל): אך לפ"ז צ"ע טובא דלמ"ד תחומין דאורייתא. הו"ל למיפסק בהא דמי שישן בדרך כרבנן לחומרא. דכיון דלרבנן אינו קונה שביתה כלל ואסור לילך לשום צד. א"כ הו"ל זה מדאורייתא. ובדאורייתא וודאי הלכה כרבים לגבי יחיד. וצ"ל דנהי שדין איסור י"ב מיל הוי דאורייתא. אבל כל פרטי דיני קניית שביתה אינם רק מדרבנן. ומדאורייתא שרי לילך בכל גוונא אף בישן. או דנימא דטעם ישן הוא מפני שאין יודעים חפצו לאיזה צד לקנות. ואולי אם הי' ער היה מכיר אילן או גדר והיה אומר שביתתו תחתיו וכדומה. ולא אמרינן אח"כ הוברר הדבר למפרע לרבנן. אך דא"כ הו"ל להש"ס למימר בפשיטות הטעם דס"ל אין ברירה אף בדרבנן. או דיש לומר תחומין דאורייתא. ואנן קיי"ל בתחומין אין ברירה בביצה ל"ט ע"ב. ויש להאריך בזה ואכמ"ל. ובסברא זו דמדאורייתא ליכא דיני קניית שביתה ועירוב יש ליישב הרבה קושיות וההכרח לקצר: ובסי' תקכ"ז גבי עירובי תבשילין על תנאי. כתב המג"א בס"ק כ"ה בשם השלט"ג שצריך לברך. והוא נפלא דהא הוי רק ספק ומצאתי בחי' רעק"א שם ובברכ"י ובא"א שם שכתבו בשם שו"ת ל"ס ורש"ג שא"צ לברך. אך אין ס' הנ"ל ת"י לידע טעמו. וגם כתב בברכ"י שם שאין נמצא זה בשלט"ג שלפנינו כלל. ונראה טעם המג"א דכיון שכך תקנו חז"ל שיעשו ע"ת אף ביט"ר. כדי שיהא זכור של שבת. הרי הוא מקיים תקנת חז"ל וצריך לברך כיון שעי"ז מותר לו לבשל לשבת. ונהי דשם מסתבר שא"צ לברך כי אין זה מעיקר התקנה רק דמ"מ מותר לבשל וכמובן. אבל בנ"ד שמותר לערב לכתחילה ביה"ש. אף דאי נימא שהוא לילה אין עירובו עירוב. ועכצ"ל כמש"ל שזהו מעיקר התקנה להקל לכתחילה בביה"ש. וא"כ וודאי מברכין לכ"ע. ובאמת גם דברי הח"צ צ"ע כיון שמתיר לכתחילה לערב בדג"מ שפיר היה צריך לברך. ואקצר: ואגב אזכיר מה שנתחדש לי בר"ה י"ט ע"ב תוד"ה מימות עזרא וכו' ע"ש שהוכיחו מדלא גזרו אז תענית ביום כ"ג תשרי רק כתיב ביום כ"ד. שהיו ב' ימים ר"ה. וצ"ל דכ"ד למילתיה וע' במהרש"א בזה. והקשה הפנ"י בשם גדול אחד דהא מפורש בביצה ט"ו ע"ב דדריש מקרא דאין נכון לו דאיירי בעירובי תבשילין שישלחו למי שלא הניח ע"ת ע"ש. וא"כ ע"כ צ"ל שהיה אז ר"ה ביום ו'. וא"כ היה כ"ג בחודש שבת. ולא יכלו לזה לגזור תענית בשבת. וע' פנ"י בביצה שם שנדחק הרבה בזה. ולענד"נ דהא פליגי תנאי בסוכה נ"ד אי מעברין החודש דלא ליקלעו תרי שבי בהדדי או לא ע"ש. והנה אי הוי ר"ה ביום ו' א"כ הוי יו"כ ביום א' והוי תרי שבי בהדדי. ותקשה על מ"ד דמעברינן בשביל זה שלא יזדמן כן וא"כ האיך הניח עזרא שיהיה כן. וע"כ צ"ל דבאמת ס"ל דלא הוי הכי. וקרא דשלחו מנות לאין נכון לו דריש כפשטיה שיתנו למי שלא הכין על יו"ט. ור"א דדריש לה שם בביצה על ע"ת ס"ל כאחרים בסוכה שם דאפשר דהוי תרי שבי ע"ש. וא"כ מיושבים דברי התוס'. דמ"מ מוכח זה מהנהו תנאי דקיי"ל כוותייהו שא"א שיהיו תרי שבי בהדדי כנ"ל: סימן ח לכבוד ידידי הרב הגדול וכו' מהו' משה נ"י שפירא מכתבו הגיעני ומטרדות לא אוכל לעיין כראוי רק אשיבו העולה על דעתי במשקל ראשון. והנה ראיתי כי נסתבך בענין אם המצוה לפנינו שיוקדם לתדיר דדמי להא דשחט שאינו תדיר. גם נתקשה בענין אין מעבירין על המצות. ונתחבט בהא דסי' כ"ה וסי' תרפ"ד. לזה אמרתי לברר הדברים בעזר העליון וממילא ימצא כבודו תשובה על כל דבריו: הנה בדין קדימת מצוה על זולתה יש שלשה עשר פרטים ואלה הם: א) אי הא דאין מעבירין שייך גם בתדיר