דברי מלכיאל א כה

לעשות מספק כמו י"ט שני ודמאי. שאם אינו יו"ט או שהוא מעושר הוא פטור מלעשות זאת. ולזה גם הברכה בספק ואין מברכין. אבל בע"ח הרי הטלטול הוא איסור גמור. ורק חז"ל המציאו תקנה לזה שיעשה ע"ח. ומברך על תקנה זו. וע"כ כיון שהקילו בתקנתם לעשות ע"ח אף בה"ש שפיר צריך לברך. כיון שעכ"פ קיים תקנתם לתקן איסור הטלטול. כיון שמפורש זה בש"ס לערב ע"ח בין השמשות והיא קולא בע"ח. דהא תחומין הוי ג"כ דרבנן. ומ"מ אסור לערב בה"ש. וכבר בארנו בס"ד בסי' ז' שכן היתה עיקר התקנה שיקנה העירוב בה"ש. משא"כ בעירובי תחומין אף לשיטת הפוסקים דמהני ביה"ש בדיעבד אף בע"ת היינו רק מצד דספק דרבנן לקולא. אבל לא מעיקר הדין ולזה אסור לכתחילה. אבל ע"ח הוא מעיקר התקנה ולזה מותר אף לכתחילה. ושפיר מברכין אף ביה"ש. וכן מוכח ממ"ש הט"ז בסי' רס"א סק"ב שמותר לכתחילה שלא לערב ביום. ולסמוך על שיערב ביה"ש ע"ש ובפמ"ג שם שהבין כן בדעתו. וע"ש מ"ש בדעת הב"ח בזה. ואי נימא שאין מברכין בוודאי אסור לעשות כן לכתחילה. והא קיי"ל ערום לא יתרום וכן לא ישחוט בשביל שאין יכול לברך. וכן פשטות כל הפוסקים שסתמו שמותר לכתחילה לערב ע"ח בה"ש. ולא הזכירו שום חילוק מבואר שמברכים כמו ביום. וראיה ברורה נראה מסוגיא דשבת ל"ד ע"א דמקשה הש"ס. למה תנן דעם חשיכה אומר ערבתם הא גם בספק חשיכה תנן דמערבין. ומשני כאן בע"ת כאן בע"ח. ואי נימא דביה"ש אין מברכין. א"כ נימא דאידי ואידי בע"ח. ורק חייבוהו לשאול עם חשיכה ערבתם כדי שלא יפסידו הברכה. ועכצ"ל דמברכין אף ביה"ש וז"ב: ומה שיש להעיר בזה. כיון דמצינו שיטת רש"י לגירסת התוס' והרא"ש ס"פ הדר דע"ח חמירי טפי ואין מערבין ביה"ש ועירובי תחומין מערבין. וכ"כ התוס' בשבת ל"ד ע"א בשם ר"ת וכן פירש"י להדיא בגיטין ו' ע"ב דערבתם היינו ע"ח. א"כ נהי דמקילינן לערב ביה"ש כשאר פוסקים וגם כפירש"י בשבת ל"ד. מ"מ יש מקום להחמיר שלא לברך דהוי כספיקא דדינא. ומה שדחה הרא"ש שם שיטה זו משום דאמרינן בעירובין מ"ו ע"ב. דהו"א ה"מ דהלכה כדברי המיקל היינו בע"ח אבל לא בע"ת קמ"ל ריב"ל דהלכה כריב"נ. הרי דמסתבר להקל בע"ח. לענ"ד אינה ראיה. ואדרבא יש לדקדק קצת להיפוך דהא פריך שם ומנא תימרא דשני לן בין ע"ח לע"ת. ומייתי מהא דמערבין ע"ח שלא לדעתו ולא ע"ת. וקשה האי מקשה הכא ומנא תימרא ולא מקשה בשבת ל"ד. ועו"ק דל"ל לאתויי מהא דשלא מדעתו שהראיה דחוקה מאוד כמ"ש התוס' שם. הול"ל מהא דשבת ל"ד דע"ח מערבין לכתחילה ביה"ש ולא ע"ת. אבל אי נימא דבשבת ל"ד מחמרינן בע"ח טפי מבע"ת א"ש. דמקשה בעירובין ומנא תימרא שיש חומר בע"ת יותר מבע"ח. דהא בשבת ל"ד מצינו להיפוך. ומשני מהא דשלא מדעתו (והנה התוס' נדחקו שם מה ראיית הש"ס מזה דע"ת יש להקל. ותירוצם אין לו ביאור כלל עיי"ש. ולענד"נ דלא מייתי מהכא דע"ת יש להחמיר בהם יותר בכ"מ. ורק מייתי כיון שמצינו שאסור לערב ע"ת שלא מדעתו. א"כ הו"א דאין הלכה כריב"נ בהא דישן קונה שביתה במקומו. ואף דהכא לא שייך טעמא דאין חבין מ"מ יש מקום לגזור דאי נימא דישן קונה יאמרו שע"ת א"צ דעת בעלים ויטעו לערב שלא מדעתו. אבל ע"ח מצינו שמותר אף בלא הנחה בכוונה. כדאיתא בעירובין ע"א ע"א בבעה"ב שהיה שותף לשכניו. והיינו משום דגם שלא לדעתו מערבין. וממילא מיושב קושית הרא"ש הנ"ל על רש"י דהכא לאו משום חומרא דע"ת מייתי לה וכנ"ל. ודקאמר ה"מ בע"ח לא קאי אקולא דעירוב. רק על סברא שיקנה שלא מדעתו או על ד' אמות שקונה בישן לכ"ע וכדתנן במשנה שם. והיכא דאוושי דיורין יש בכה"ג דין חצירות ע"ש מ"ח ע"א בסוגיא ואקצר): ועוי"ל דלכאורה תמוה דבירושלמי פ"ב דשבת מפורש דע"ח מערבין לכתחילה. ולא ע"ת דדבר תורה הן ע"ש. ועו"ק מעירובין י"ז ע"ב שמפורש שם אהא דתנן שבמחנה פטורים מלערב. אמרי דבי ר' ינאי ל"ש אלא ע"ח אבל ע"ת חייבין דתני ר"ח לוקין על ע"ת ד"ת. הרי מפורש שע"ת חמירי טפי. אבל באמת מכ"ז נראה עוד ראיה לשיטת רש"י ור"ת הנ"ל. דהא קשה דל"ל למימר בעירובין י"ז הטעם משום דלוקין על תחומין. הא אף אי תחומין דרבנן מ"מ חמירי מע"ח. וכפירש"י בשבת ל"ד וכן שיטת הרמב"ם והרא"ש דע"ח הוי חומרא בעלמא משא"כ ע"ת. וכן בירושלמי הנ"ל דדייק שדבר תורה הן. משמע דאי הוי מדרבנן הו"א דע"ח חמירי טפי וקשה כנ"ל. ואין לומר שהכוונה מפני שיש בע"ת אסמכתא כפירש"י בשבת ל"ד דדבר תורה משמע ממש מן התורה כמבואר בש"ס בכמה דוכתי. וכ"כ בהליכות עולם שער ב' פ"א: אבל הכוונה הוא דנראה סברת רש"י ור"ת דע"ח חמירי טפי. משום שטעם שגזרו על טלטול חצירות הוא משום גזירה מר"ה לרה"י כמ"ש הרמב"ם פ"א מה' עירובין. וכמפורש בעירובין כ"א ע"ב ע"ש בפירש"י. אבל ע"ת למ"ד דאף י"ב מיל הוי דרבנן. אין לו עיקר מה"ת כלל ורק תקנת חז"ל הוא. וידוע דמה שיש לו עיקר מה"ת חמיר טפי. וכדאיתא בעירובין ל"ו ע"א דמחמירים בספיקו ע"ש. ולזה ע"ח חמירי טפי אף בשגזירה רחוקה היא. אבל למ"ד תחומין דאורייתא ע"ת חמירי טפי. ולהכי מדקדק הירושלמי שפיר דדבר תורה הוא. וכן הש"ס בעירובין י"ז ע"ב דייק ג"כ בטעם שהחמירו בע"ת משום שלוקין עליו. אבל רש"י ור"ת ס"ל דתחומין דרבנן לזה פרשו דע"ח חמירי טפי. ורק בשבת ל"ד פירש"י באופן אחר. וכבר כתבו התוס' בגיטין ו' ע"ב דרש"י דשבת סותר פירושו שבגיטין שם. ונראה שבגיטין חזר בו מפירושו בשבת ופירושו בגיטין עיקר. ובפרט דכן משמע בפירש"י עירובין ע"ו ע"א וכמ"ש התוס' שם ע"ש במהרש"א. וגם כי בשבת ל"ד אמרה רב. ורב משמע בביצה ל"ח ע"ב דס"ל דתחומין דרבנן מדשתיק לר"כ ור"א ע"ש וברא"ש שם: ולפ"ז מיושב שפיר קושיית הרא"ש מעירובין מ"ו ע"ב. דשם אזלא למ"ד תחומין דאורייתא ולזה ס"ד להחמיר בע"ת טפי. וע' עירובין נ"א ע"א דאר"פ כזה יהיו כל שובתי שבת ע"ש משמע שם דס"ל ג"ש דמקום ממקום ותחומין דאורייתא ושפיר ר"פ לטעמיה בעירובין מ"ו. אבל ז"א די"ל דר"פ מפרש אל יצא איש ממקומו לענין הוצאה כדאיתא בעירובין י"ז ע"ב וע"ש בתו' ויליף מקום ממקום לענין זה דבעי פיאות אבל לא לתחומין. ודקאמר שם מקום ממקום ומקום מניסה וניסה מניסה וכו' לאו דווקא רק הכוונה דערי הלוים הם היו ערי מקלט ושפיר ילפינן מקום דגבי שבת ממקום דגבי ערי מקלט שהם ערי הלוים. וכן מוכח דהא קיי"ל תחומין דרבנן ומ"מ פסקינן כר"פ דד' אמות בעי פיאות. אבל בלא"ה י"ל דבעירובין מ"ו מיישב ר"פ דברי ריב"ל אליבא דמ"ד תחומין דאורייתא וס"ל הכי לריב"ל: עכ"פ כיון שישבנו שיטת רש"י ור"ת ובארנו שיש עוד ראיות לזה. א"כ נהי דבדרבנן מקילינן כדעת המתירים לערב ע"ח ביה"ש. מ"מ יש להחמיר שלא לברך דהוי ספיקא דדינא. וזה דומה להא דהח"צ סי' ק"ל במערב בדגים מלוחים שהזכרנו: אבל באמת נראה כיון שכל הפוסקים הכריעו שמערבין ע"ח ביה"ש וכפירש"י בשבת ל"ד. ולא הזכירו כלל שיטת רש"י בגיטין ועירובין הנ"ל. אין לנו לחוש לזה וצריך לברך כיון שהוא דעת יחיד. ועוד י"ל דהוי ס"ס לקולא. דשמא ביה"ש זה היא יום ואף אם אינו יום שמא הלכה כהסוברים שמערבים ביה"ש. וכבר כתב הפמ"ג לאו"ח בפתיחה כוללת לה' ברכות השחר ולה' ברכות אות ד' דמברכין בס"ס. אך זה יש לדחות דאם נחליט שביה"ש הוי לילה. אין מי שיסבור שיערבו בו ויש להאריך בזה ואכ"מ. אבל העיקר כנ"ל כיון שתפסו כל הפוסקים לעיקר שיטה זו. ויותר מזה איתא בעירובין ע"ב ע"א דרי"א נהגו העם כר"מ. והקשו התו' דהא נהגו היינו דאי עבדי לא