דברי מלכיאל א כד

להביא מן הקמה. ועדיין קשה דהא אם לא מצא מן הקמה תנן דיביא מן העומרים וכנ"ל. (ובאמת עיקר דבריו צ"ע בשיטת הפוסקים אי עבר הירדן מיקרי א"י ואכמ"ל בזה וגם צ"ע אי מיקרי כי תבואו אל הארץ וע' קידושין ל"ז). וע"כ צ"ל דאזיל אליבא דמ"ד דקצירה מעכבא כראב"ש במנחות ע"ב וכנ"ל. ובלא"ה הא אין קושיא זו למ"ד לאחר יירושה ושיבה. וכדאיתא בקידושין ל"ח דמוקי לה בע"א ע"ש. אלא משום דבלא"ה דחי לה שפיר. וגם י"ל דשם בר"ה אזלא אליבא דר' יוחנן. ובירושלמי ר"פ כל שעה משמע דס"ל לר"י כחזקיה. וע"ש בש"ס דילן כ"ג ע"א בדעת ריה"ג בזה ושם מטו בה משום דריה"ג בר"ה י"ב ע"ב: לה ועפמש"ל י"ל מה שהקשו המפרשים בפסחים שם בדף כ"ח דקאמר ריה"ג תמה על עצמך. מהו לשון על עצמך. ולפמ"ש א"ש דהצל"ח כתב דתירוץ הירושלמי שלא קבע זמן לא א"ש רק על סברת ר' יהודה דיליף איסור הנאה מאותו דס"ל דברים ככתבן ע"ש. וריה"ג קאי שם על ר' יהודה ע"ש כ"ח ע"ב דקאמר אתאן לת"ק. ולזה שפיר קאמר תמה על על עצמך. דהא חמץ קבע לה זמן. והיינו לדברי עצמו דס"ל דלאחר הפסח שרי. ועוי"ל דקאי שם על ר"ש ע"ש דס"ל בדף כ"ב כר' אבהו. וגם ס"ל שם דלאחר הפסח מותר ושפיר מקשה כנ"ל. והרמב"ם פוסק ג"כ דדברים ככתבן בפ"י מה' עכו"ם. עוד הי' נ"ל לומר דקצירכם מיקרי שפיר אף של הפקר. ולא דמי לדגנך דמשמע דווקא המיוחד משא"כ קצירכם. ויש להעיר בזה מסוגיא דחולין קל"ו ואכמ"ל בזה: לו ובעיקר דברי הרמב"ם שהזכרנו באות כ"ד שנתקשו כולם בהא דקצירת עומר דוחה שבת. קשה שלא נזכרו האחרונים מדברי הירושלמי פ"ק דר"ה הל"ח ופ"ב דמגילה הל"ז שמפורש שם שדוחה אף למ"ד נקצר ביום כשר יעו"ש. דבעי ר"ל אי קצירת היום דחי שבת וע"ש כל הסוגיא. ומצאתי שכבר הרגישו שם בש"ק ומה"פ לישב דברי הרמב"ם בירושלמי זה. רק מש"ש במה"פ דלר' ישמעאל דחי מ"מ והרמב"ם פוסק כר"י בזה. דבריו תמוהים וכמש"ל באורך. וכדמוכח ריש הל' שמיטה ויובל דלא פסק כר' ישמעאל. גם ביתר דבריו יש לעיין אך עת לקצר כי כבר הארכתי הרבה: וכעת מצאתי בטורי אבן בר"ה דף ל' שנתקשה על מש"ש התו' דעשה דרבים דוחה עשה דהשלמה. מהא דמנחות דתידחי עשה דלאכלה ולא לשריפה ע"ש שנשאר בקושיא. ולפמ"ש א"ש בס"ד. גם מש"ש דהוי מצותו בכך דא"א להביא מן הישן. נפלא לכאורה דאי הוי מצותו בכך ל"ל קרא כלל. אך ז"א ואקצר כי כבר בארנו בזה בס"ד: לז והנה ידידי הרב הה"ג וכו' מהר"מ נ"י כתב לי להקשות מפיאה דתלי העיקר בקצירה ולא בהבאת שליש ושם מימעט נמי מקצירך. וגם עומר תלי בהבאת שליש. והשבתי לו הנה באמת לא מקצירך מימעיט רק מובקוצרכם כדאיתא בת"כ פ' קדושים. ומקצירך דריש שם דרשא אחרינא. וע' ירושלמי דפיאה הל"ג פ"א. והכא נמי מידרש וקצרתם שיקצרו בעצמם שהיא מצוה בפ"ע דאי לאו הכי למה דוחה שבת יקצרוהו ע"י עכו"ם. וקצירכם מידרש שיהא של כל ישראל כדאיתא בפסחים כ"ג. וקאמר שצריך שיהא הבאת שליש ביד ישראל. דאי רק למעוטי שלא יהא של עכו"ם בשעת קצירה שפיר מימעט מוקצרתם קצירה. וכדממעט גבי פיאה שקוצרין לעצמם. ורק בעומר מימעטו אף בקוצרים לצורך ישראל. מדאיצטריך בתו"כ שם דרשא דלא בעי כהן בקצירה ע"ש. גם דבלא"ה א"צ קרא בעומר למעט בקוצר העכו"ם לצורך עצמו כמו בפיאה. דא"כ אין קוצרים כלל לשם העומר והו"ל כמביא מן התלוש. וע"כ כיון דמוקצרתם כבר ממעיט בקוצר עכו"ם לצורך העומר ממילא מקצירכם ממעט שלא יהא של עכו"ם. וע"כ צ"ל בשעת הבאת שליש. כיון דבשעת קצירה ע"כ שנותנו לישראל כמש"ל. ודוחק לומר דממעט כשהוא של עכו"ם בשעת קצירה והישראל קוצרו לעומר. ובאמת בספרי פ' כי תצא דריש מקצירך למעט קצרוהו עכו"ם וע"ש בהגהות הגר"א. רק שם איירי לענין שכחה ובפ' קדושים איירי לענין פיאה. ובפ' אמור נכפל פ' דפיאה וע"ש בת"כ ובהתוה"מ פ' קדושים. וע' ירושלמי פ"ה דפיאה ה"ג ודו"ק: ובאמת בירושלמי דפאה פ"ד הל"ד איתא בחלה למירוח ובפיאה לשליש. וע"ש בפ"מ ומה"פ שמפרש כפשוטו דבפיאה אזלינן בתר הבאת שליש. ולר"ע אם הביאה שליש ביד עכו"ם פטורה כל השדה ע"ש בפ"מ. אבל פירושו תמוה דלא נזכר ברמב"ם ושמ"פ כלל דבפיאה ניזיל בתר הבאת שליש. וגם דא"כ למה איצטריך שם במשנה בהל"ג למיתני שנתגייר אחר קצירה. נימא שנתגייר קודם כיון שהביאה שליש בידו כשהיה עכו"ם. ואולי משום דאז יש לו שכחת קמה. ותני הכי משום פלוגתא דר"י ורבנן שם. אבל ז"א דאם בפיאה דממעט מובקוצרכם תלי בשליש. ה"נ בשכחה ג"כ דממעיט מקצירך כנ"ל. אבל העיקר כמ"ש הגר"א בשנ"א שם בביאור הירושלמי ע"ש. וגם בפ"ה דמעשרות ה"ב מבואר דהך דר"ע לא איירי לפיאה רק למעשרות. וכ"ה להדיא בתוספתא פ"ג דמעשרות וז"ב: לח ומה שרצה לפרש דהלימוד מכי תבואו כמו בערלה. ה"נ יליף דעומר בעי שיהא הבאת שליש ביד ישראל. תמיהני דשם כתיב ונטעתם משמעותו שיביא שליש ביד ישראל. א"כ אין ללמוד מכאן רק שיקצרו אחר ביאתם. ובת"כ מידרש כי תבואו לדרשא למעט עבר הירדן ע"ש. ורק בזה מיושב דלא תיקשי בר"ה י"ג דילמא שלחו אחד לפניהם מקודם וקנה שם קרקע מעכו"ם. ולפמ"ש י"ל דבעי שיהא קצירכם אחר ביאת כולם לארץ. וע' ירושלמי פ"ב דחלה דבעי ר"י בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה כשהיא לחה אם אסורה משום חדש. ומסיק אף חטים שבעליה. וכבר האריכו האחרונים בזה הירושלמי. (ובמשכנות יעקב כתב דמושב דחדש אתי לאתויי עבר הירדן דבא משם עומר ואסור בחדש ע"ש. וצ"ע דבת"כ מימעיט מכי תבואו כנ"ל וכמש"ש בעצמו שכ"ה בכ"מ בת"כ. ולולא דבריו הייתי מפרש כוונת הת"כ דאחר ביאתם לארץ. שוב מותר להביא אף מעבר הירדן). והנה הפנ"י ושאר אחרונים הוכיחו מירושלמי זה. דלמ"ד דשל ח"ל אסור בחדש. ס"ל דבשל עכו"ם מותר. דהיינו שינויא דירושלמי ממה שתגרי עכו"ם מוכרים להם ע"ש שפי' הפנ"י שהם ב' תירוצים בירושלמי. ולענ"ד י"ל כוונת הירושלמי דעיקר איסור חדש חל אחר ביאתם לארץ. ואז חל אף על חטים שבעליה אבל קודם ביאתם לארץ לא נאסר כלל. ומה שתגרי עכו"ם מכרו להם היינו בעודם במדבר. והיינו דומיא דהא דחולין י"ז גבי בעיא דאברי נחירה. ולהירושלמי פשיטא ליה דכיון שהיה כבר בידם בהיתר כבר הותר. אבל מה שהיה עדיין ביד העכו"ם לא נקרא עליו שם היתר. ויתר דבריו ראיתי שדקדק הרבה בדברי האחרונים ואין פנאי לחטט כ"כ. ובפרט בענין חדש שלא הניחו זוית שלא נתחבטו בה: סימן ראיתי בנודע בשערים ח"א סי' ו' שנסתפק במערב עירובי חצירות בין השמשות. אי צריך לברך. דהא הוי ספק ברכה. ופשט ממ"ש הח"צ סי' ק"ל דמערבין בדגים מלוחים. ואף דהוי ספיקא דדינא מ"מ ספיקא לקולא. ופסק שלא יברך מספק. וה"ה במערב בה"ש. ולענ"ד דבריו צ"ע דהא מפורש בשבת כ"ג דלרבא מברכין על תקנת חז"ל שבאה מצד ספק. ורק דמאי שאני דרוב מעשרין. וה"נ כיון דמפורש בש"ס שמערבין ביה"ש והקילו חז"ל בזה. ועיקר תקנת ע"ח נעשה כן. א"כ שפיר מברכין. משא"כ בספיקא דדינא דאין מברכים. כיון שזה רק ספק במקרה ולא תקנה קבועה וכמ"ש בסי' ל"ב בדעת הרמב"ן והרשב"א. ואף להרמב"ם שפוסק כאביי שאין מברכין על הספק. נראה שזה רק במצוה שמחייבים אותו