דברי מלכיאל א רמח

לחדש זה כיון שאין מפורש בש"ס סברא זו. וגם דבר"ן פ"ק דע"ז משמע דאסור מדרבנן גם באמה"ח לעכו"ם ויש לדחות ע"ש. ולכאורה י"ל דהנה הרא"ש רפ"ק דשבת כתב הטעם דאסור מדרבנן דאף קטן מצוים להפרישו וכ"ש גדול. וביבמות קי"ד איכא פלוגתא אי מצווין להפרישו. ולזה י"ל דבהנהו סוגיות דמשמע שם דבחד עיברא אין איסור דרבנן אזלא למ"ד אין מצווין להפרישו. ומיושב קושית הט"א שם מע"ז כ"ב דמוכח שם דגבי כותי איכא איסור דרבנן. וזה קשה גם לפמ"ש הש"ך ומ"א הנ"ל דכותי לא עדיף ממומר. אבל לפמ"ש א"ש דאזלא שם למ"ד מצווין להפרישו אך ז"א. דבאמת הביא הרא"ש זה שם רק לדמיון הסברא אבל ודאי דכ"ע מודו שגדול מצוה להפרישו מאיסור וא"כ הדר קושית הט"א לדוכתיה: ו) והנראה בזה דהנה התוס' כתבו בב"מ י' ע"ב שהמקדש גרושה לכהן עובר על לפ"ע. ותמהתי זה כמה דהא הוי חד עיברא כיון שיוכל לקדשה בעצמו. ומצאתי שרעק"א ז"ל בתשובה סי' קצ"ד נתקשה בזה והביא שהריטב"א תירץ באמת כן על קושיית התוס'. והנלע"ד שדברי התוס' ברורים שעיקר הסברא דאמרינן בע"ז ו' גבי לא יושיט כוס יין לנזיר ואמה"ח לב"נ דבחד עיברא אינו עובר משום לפ"ע היינו משום דגם כשמושיט לו אינו עושה האיסור בידים וביד הנזיר שלא לשתות הכוס וא"כ כיון שיכול ליטלו בעצמו אינו רק כמקרב קצת הדבר אליו אבל אינו גורם כלל בגוף מעשה האיסור. משא"כ בתרי עברי שאם לא יושיט לו לא יוכל לקחתו כלל גורם לו כל מעשה האיסור. ובחד עיברא כך תלוי ברצון הנזיר אחר ההושטה כמו קודם ההושטה. וא"כ כ"ז רק כשאינו עושה גוף האיסור אבל אם שופך הכוס לתוך פי הנזיר ועושה לו האיסור בידים אין לך לפ"ע גדול מזה. ואף שהיה יכול ליקח הכוס בעצמו מ"מ הרי הוא עושה האיסור בעצמו וגורם לו מכשול העון בידים ולזה אף בחד עברא עובר על לפ"ע. ולזה שפיר כתבו התו' דבמקדש גרושה לכהן עובר על לפ"ע. כיון שעושה לו האיסור בידים וכנ"ל והיא סברא ברורה בס"ד: ז) ועפ"ז מיושבים דברי הרמב"ם ספ"י מה' כלאים שכתב שהמלביש חבירו כלאים עובר על לפ"ע ובפ"ה מה' נזירות ה"כ כתב שהמטמא נזיר עובר על לפ"ע. והקשה בספר ריח שדה בחי' לע"ז דף ו' דהא בעינן תרי עיברי נהרא ודוחק לומר שאין לו בגד כלאים אחר וכן ביה"ק לטמא ותי' שם שהלבישו בעל כרחו. ותמהני דהא כתב שם הרמב"ם שגם הלובש לוקה [ובכ"מ שם תמה דהא לא עביד מעשה ונדחק לומר שסייע ותמהני דלא גרע משהייה שחייב בכלאים כדאיתא במכות כ"א וע' תוס' שבועות י"ז ע"א שכתבו הטעם משום לבישה ראשונה. וע' נוב"י מ"ק חא"ח סי' ל"ה ואכ"מ] ולפמ"ש א"ש בס"ד דכיון שעושה לו גוף האיסור חייב משום לפ"ע אף בחד עיברא. ועפ"ז מיושבים דברי הרא"ש שהזכרנו דגבי אבק ריבית שפיר כתב בפא"נ סי' מ"ב דעובר הלוה משום לפ"ע משום שעושה האיסור בידים. ובדאורייתא עובר על לפ"ע מדאורייתא. לזה בדרבנן אסור מדרבנן. אבל בע"ז כ"ב גבי להשכיר שדה לכותי שיעשה בה מלאכה בחוה"מ אינו עושה בידים ולזה נהי דנימא דבאיסור דאורייתא גזרו מדרבנן אף בכה"ג אבל בדרבנן הוי גזירה לגזירה ולא גזרו בכה"ג וזה דלא כהתפארת שמואל בב"מ שם ע"ש. והפ"ת כתב שם דכותי הוי כמומר דלא גזרו בו. ותמיהני דא"כ אף אי הוי חוה"מ דאורייתא נמי. דאטו אם לא ישכיר לו לא ימצא שדה אחרת לשכור וגם ימצא מלאכות אחרות לעשות בחוה"מ. והו"ל כחד עברא שאסור רק מדרבנן וכמ"ש הט"א בחגיגה שם. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד. והתו' בשבת רפ"ק שכתבו גבי נתן ליד העני או שנטל ממנה. שאם יכול ליטלו אף שלא היה בידו הוי כחד עברא דנהרא. לא תיקשי דהא שם עושה האיסור ממש על ידו. דשם אין העני עושה שום דבר וכן להיפך בבה"ב שם. ואינו רק כקרקע עולם שמניח על ידו או נוטל מידו. ובאמת מ"ש התו' והרא"ש שם דין דלפ"ע צ"ע. דמנ"ל דבכה"ג יש לפ"ע היכא שאינו עושה מעשה כלל. וצ"ל שעיקר סמיכתם שם על סברתם שכתבו שם דמ"מ מחויב להפריש חבירו מן האיסור והוא מגדר הוכח תוכיח. וגם מ"ש שיכול ליטלו שלא מידו צריך ביאור. דכיון שמחזיקו בידו איך יטלנו ממקום אחר. וצ"ל כוונתם שיטול חפץ כזה ממקום אחר. ועוי"ל ואקצר. וכן אין להקשות ממ"ש התוס' בחגיגה י"ג שאם יש לו מי שילמדנו לעכו"ם תורה. לא עבר על לפ"ע. ואף שמלמדו ועושה לו האיסור בידים. י"ל דזה לא מיקרי עושה בידים האיסור שהרי ביד העכו"ם לילך מלפניו ולא לשמוע לקול לימודו או לאטום אזניו. וא"כ אינו עושה גוף האיסור רק העכו"ם בעצמו. לזה מקרי שפיר חד עברא. ובאמת בלא"ה לק"מ דהרי הריטב"א שכתב בב"מ שם דבמקדש גרושה מיקרי חד עברא. לא ס"ל כסברתינו שכתבנו. וא"כ י"ל שהתוס' דחגיגה שם ס"ל כהריטב"א הנ"ל וחולקים על התוס' דב"מ. וזה מצוי שדברי התוס' סותרים זא"ז. ועוי"ל דהתו' שם איירי כשמוסר לו תורה שבכתב ומעתיקה לו שילמוד מזה וע' המצרף ח"ב סי' קס"א קס"ב בענין זה. ובדברי התוס' ורא"ש פ"ק דע"ז נראה בישראל שאפשר שלא יעשה האיסור אסרו לסייעו אף בחד עיברא כי אולי ע"י שירחק הדבר קצת ממנו ויראה שפורשים ממנו. עי"ז יפרוש גם הוא. אבל בעכו"ם ומומר שעכ"פ לא יפרוש מאיסור. בזה לא גזרו כלל. ולמדו זה מסוגיא דהתם גבי עכו"ם דבאית ליה בהמה אחריתי ליכא אף איסור דרבנן. וזהו סברת הש"ך ומג"א הנ"ל. והך דע"ז כ"ב י"ל שכיון שמשכיר לו שדהו ואינו מתנה שלא יעשה בה בחוה"מ הו"ל כמושיט בתרי עברי. ועוי"ל דשדות יוכל לשכור הרבה ואכמ"ל בזה: ח) ועפמ"ש מבואר הירושלמי פ"ג דדמאי ה"א דאיתא שם. ר"ז שמעון בר ווא בשם ר"י רופא חבר שהיה מאכיל לחולה ע"ה נותן לתוך ידו ואינו נותן לתוך פיו. בדמאי אבל בודאי אפילו לתוך ידו אסור. משל חולה אבל משל רופא אסור. בישראל אבל בבן נח אפילו בודאי מותר משל רופא אסור. אם היה אמה"ח אף משל חולה אסור שלא יבוא לידי תקלה. ולכאורה אין לזה ביאור. אבל לפמ"ש א"ש דבדמאי דהוי דרבנן אינו אסור רק לתוך פיו שעושה גוף האיסור אבל לתוך ידו שרי כיון דהוי כחד עיברא אבל אם הוא משל רופא הוי כתרי עברי דנהרא. דהא אם לא יתן לו לא יוכל לקחת בלי רשותו. ובדאי דהוי דאורייתא. אסור אף לתוך ידו כמ"ש התו' דאסור מדרבנן אף בחד עברא. ובב"נ מותר ליתן לו משלו כיון שאינו מצווה על תומ"ע. אבל משל רופא אסור דטבל אסור בהנאה של כילוי ע' שבת כ"ה ובתו' שם. אבל באמה"ח שגם ב"נ מצווה אסור גם משל חולה ואף לתוך ידו. ושלא יבוא לידי תקלה קאי אכולהו. והא דמשל חולה אבל משל רופא אסור קאי על דמאי דרישא ועמג"א סי' שמ"ז סק"ד שהביא הירושלמי הנ"ל: ט) נשוב לענינינו דאף שהסברנו סברת המל"מ ושעה"מ שהזכרנו מ"מ ז"א כמש"ל דא"כ מאי קאמר הש"ס הואיל ויורש יורשה דהא מ"מ אינו בידו להקנות. וכן ממעמד שלשתן דקאמר שם קשה דהוי ג"כ קנין דרבנן. וע"כ נראה עיקר כמש"ל דאעבורי אחסנתא ונתינת נכסים אינו איסור גמור רק דרך עצה טובה ואין רוח חכמים נוחה הימנו. וכעין שהקשו התו' בב"ב קמ"ט גבי איסור גיורא ל"ל קיים רבא משום מלקד"ה וכן הקשו שאר ראשונים. וקשה דהא כתבו התו' בקידושין י"ח דהורתו שלא בקדושה אין רוח חכמים נוחה כשנותן לו נכסי אביו ע"ש וא"כ הוי איסורא ובמלתא דאיסורא כ"ע מודים דלא שייך מלקד"ה כמש"ל. ומוכח דכיון שאין זה איסור גמור רק שאין רוח חכמים נוחה שפיר הוי מלקד"ה. וה"נ הכא כיון שאין זה רק שאין רוח חכמים נוחה שפיר תקנו רבנן בכה"ג ומיושב קושית השעה"מ הנ"ל. ועוד נראה בישוב קושיית המל"מ ושעה"מ הנ"ל על הר"ן. דהא עיקר מתנות שכ"מ הוא שלא תטרוף דעתו. ומצינו שהתירו בשביל זה אף לעשות קנין בשבת ולגרש בשבת כדאיתא ר"פ