דברי מלכיאל א רמו

ז) ונראה שעיקר דין זה דומה לאיסור בל תשחית וקוצץ אילנות טובות דקיי"ל דהיכא שצריך לזה מותר דלא מיקרי השחתה לגביה ע' ב"ק צ"א. וכן במוכר נכסיו כיון שמקבל מחירם וצריך לכסף ודאי דשרי. וכן בכל דבר הנחוץ לו. וכעין זה כתב הר"ן פ' השולח דהיכא ששחרר עבדו לדבר מצוה הוי כמוכרו ולא מיקרי בחנם ע"ש. וע' שו"ת רעק"א סי' קצ"ד. ולזה כתב השטמ"ק דלת"ת שרי לבזבז הרבה. ובזה יש ליישב הא דשבת קכ"ז שבשביל ת"ת של הורקנוס בנו אסר כל נכסיו. וכן בשעת חליו כשחושב זה לרפואה ולזכות לו ודאי שרי לבזבז הרבה כמש"ל דזה הוי כמוכרם ורק לבזבז לצדקה בלי שום סיבה מיוחדת אסור. ואף דהוי ג"כ מצוה מ"מ תקנו עד חומש כי עי"ז יצטרך לבריות וימנע כל ימיו ממצות צדקה וגם יגרום חיה"ש עי"ז. ובחנוני נא בזאת נאמר רק עד חומש כמ"ש עשר בשביל שתתעשר וכמש"ל דהיינו שתי מעשרות. כנ"ל ביסוד דין זה לפום ריהטא. וההכרח לקצר: ח) ולכאורה מפורש בת"כ פ' בהר דלא כמ"ש דאיתא שם ע"פ ומכר מאחוזתו. מנין שאין רשאי למכור שדהו ולהניח באפודתו ולוקח לו בהמה וכו' אא"כ העני ת"ל כי ימוך ומכר. יכול יצא מכל נכסיו בבת אחת ת"ל מאחוזתו ולא כל אחוזתו. אראב"ע אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו עאכו"כ שיהיה אדם חייב להיות חס על נכסיו. הרי מפורש שאף למכור כל נכסיו אסור. אבל באמת צריך להבין לשון הת"כ יכול יצא מכל נכסיו בב"א. משמע שרק בב"א אסור אבל אם מכר מעט מעט או שאין לו רק שדה קטנה והעני עד שמוכרח למכרה מותר. וקשה דכיון דאסור למכור כל נכסיו מנ"ל לחלק. וגם דברי ראב"ע צריך ביאור דל"ל להביא ק"ו מחרמים דהא הכא יליף מקרא בהדיוט גופא. והראב"ד כתב שם דיליף ק"ו לענין דיעבד שאינו מכור. ותמוה דלא מצינו זה כלל וכמש"ל. ובפרט לפמש"ל דראב"ע ס"ל כחכמים שמוחרם בדיעבד. וגם דא"כ עיקר חסר בדברי ראב"ע: ט) ולזה נראה עיקר שזה אינו דין מוחלט. רק עצה טובה השמיעך הכתוב ודרך ארץ. וכעין דראב"ע בחולין פ"ד גבי אכילת בשר למדך תורה ד"א ואינו לעיכובא. ועיקר קרא דמאחוזתו אתא הכא לאשמעינן רבותא שאף במקצת אחוזתו יש דין גאולה בקרובים. דאי כתיב אחוזתו. הו"א דווקא כשמכר כל אחוזתו. רק מפשטות הכתוב נלמד שדרך למכור מקודם מקצת ולא בב"א. אבל בעת הדחק שרי למכור כולו. ולהכי ראב"ע מייתי ק"ו מחרמים משום דהכא אינו לימוד גמור כנ"ל. ומייתי הכא הא דראב"ע ג"כ לסיוע שיש ללמוד עצה טובה לחוס על נכסיו וכמש"ל. ולזה לא הביא הרמב"ם דין דתו"כ שלא ימכור נכסיו בב"א כיון שאינו דין גמור. והראב"ד פ' בהר כתב שם ג"כ בשם י"מ דהק"ו איכא למיפרך מה להקדש שאינו חוזר ביובל. ורק אורח ארעא קמ"ל שיהא אדם מצמצם בנכסיו למזונותיו. ואפילו לצדקה ק"ו מהקדש ע"ש. והיינו כמש"ל בס"ד דעצה טובה קמ"ל. והרי הוא כענין איסור בל תשחית שתלוי בצורך האדם וכמש"ל. ואף שהפירכא מיובל לענ"ד אינה פירכא. דזה שייך רק בזמן ובמקום שיובל נוהג ולא בזה"ז או בח"ל. וכן במטלטלים ובהמות לא שייך זה. ובחרמים מפורש שאסור כל בהמתו. אבל בכ"ז סברתם דרק אורח ארעא קמ"ל עיקר. ואקצר: סימן קג להרה"ג הנ"ל. והנה עלה ברעיוני להביא ראיה שאין איסור גמור ליתן כל נכסיו. דהא קיי"ל שנותנים במתנת שכ"מ כל נכסיו. וכן שאר קנינים דרבנן קונין אף בכל נכסיו ולא מצינו חילוק בזה. והר"ן כתב בתשובה סי' מ"ו דפעוטות שתקנו בהם קנין. לא תקנו במקום שיש איסור כגון בנכסים מועטים. וא"כ ה"נ איך יקנה בקנין דרבנן במקום איסור. ומוכח מזה דאין זה איסור גמור. ובפרט די"ל דמתנה הוי כמכר דעביד ליה נייח נפשיה כדאיתא בב"מ ט"ו. ואמרתי לברר ענין זה ותוכן סברת הר"ן בקנין באיסור: א) והנה הרמב"ם כתב בפ"ט מהזו"מ ה"י ששכ"מ שצוה ליתן מתנה לעכו"ם אין שומעין לו. שזה כמו שצוה לעבור עבירה מנכסיו וכ' המל"מ שם דהיינו כסברת הר"ן הנ"ל. וכתב שם ששכ"מ שצוה ליתן בנכסים מועטים אין דבריו כלום דהוי איסורא. והקשה מב"ב קל"ז ע"א דמשמע שם דאף במקום אחריך שפיר הוי שייך מתנת שכ"מ אף דהוי איסור רק דלא מהני משום דחל לאח"מ. ותירץ דרק בפעוטות כ"כ הר"ן שא"א להם להקנות בשום קנין משא"כ בשכ"מ שיכול להקנות בקנין גמור שפיר קונה אף בקנין דרבנן. והמגיה הקשה דאכתי תיקשי מדברי הרמב"ם הנ"ל ששכ"מ יכול להקנות בקנין גמור. והשעה"מ הקשה דהא שכ"מ שנתן כל נכסיו לבן אחד מתנתו מתנה אף דאעבורי אחסנתא משאר בניו הוי איסורא. ותירץ השעה"מ דהרמב"ם איירי באיסור דאורייתא דלא תחנם לזה כ' שאינו כלום אף במקום שיכול להקנות. אבל באיסור דרבנן צריך שלא יוכל להקנות כפעוטות. ונדחה דינו של מל"מ בשכ"מ שנתן בנכסים מועטים עכ"ד. ולכאורה י"ל קושיית המגיה והשעה"מ בפשיטות. דהרמב"ם איירי שהעכו"ם אינו לפנינו וא"כ אינו יכול להקנות לו בשום קנין כי ע"י אחר א"א לזכות לעכו"ם דאין שליחות לעכו"ם. ולזה כתב הרמב"ם שאין שומעין לו. אבל בנותן לבן בין הבנים וכן בהא דאחריך לפלוני שפיר יכול להקנות לו בקנין גמור ואם אינו לפנינו יזכנו ע"י אחר וכסברת המל"מ הנ"ל. אבל דוחק הוא לאוקמא דווקא שלא בפניו. ובאמת לענ"ד דברי הרמב"ם אינם שייכים כלל לזה וטעמו לאו משום שאין מועיל קנין דרבנן במקום איסור רק הרמב"ם איירי שם בדין מצוה לקיים דברי המת. וכדמסיק בתר הכי שהאומר שיעשו עבדו בן חורין כופין היורשין לקיים. שעבד ישנו במצות. ושם הטעם משום מצוה לקיים דברי המת ע' ירו' פ"א דגיטין ה"ה. וערש"י גיטין מ' ע"ב. ובמלקד"ה שפיר כתב כיון דהוי עבירה ליתן א"כ אינה מצוה. אבל כשנתן במתנת שכ"מ י"ל דשפיר קנה. וכ"כ המחנה אפרים ה' זכיה ומתנה סי' כ"ט דהיכא שמצוה ליורשים שיתנו מתנה אין זה מתש"מ רק משום מלקד"ה. ומייתי ראיה מהא דיעשוהו ב"ח שכופין היורשים לקיים והיינו משום מלקד"ה ע"ש. הרי מבואר כמ"ש בס"ד. ולזה בדבר עבירה לא שייך זה. וא"כ י"ל דשפיר תקנו רבנן הא דמש"מ אף במקום איסור. אבל לכאורה מפורש סברא זו בתו' ב"מ י' ע"א ד"ה ד"א וכתובות ל"א ע"ב בתו' ד"ה אי דבגנב לא תקנו קנין ד"א וע"ש בשטמ"ק וש"ך סי' רמ"ג. הרי מפורש סברת הר"ן שהזכרנו שלא תקנו במקום איסור. וכ"כ התוס' בב"מ צ"ו ע"ב דהא דאמרינן שם דבעל לא ניחא ליה למיקני מאשתו איסורא כשנושאה וקונה נכסיה בתקנת חז"ל. לא איצטריך רק כשיקנה בקנין גמור. אבל כשקונה בתקחז"ל תיפוק ליה דלא תקנו חז"ל כלל שיקנה איסור. ואף שי"ל כוונתם שלא תקנו להקנותו הקדש דהוי דבר שאינו שלה. מ"מ פשטות לשונם מוכח כמו"ש. ולפ"ז צ"ל כתירוץ השעה"מ שהזכרנו דבאיסור דאורייתא לא תקנו אף במקום שאפשר לקנות בקנין אחר: ב) ולפ"ז נשארה קושייתינו על מקומה. דאי נימא דליתן כל נכסיו הוי איסור דאורייתא כדמשמע לכאורה בערכין כ"ח דיליף ק"ו מחרמים. א"כ איך אפשר ליתנה במתנת שכ"מ. וצ"ל דשעת מיתה שאני כמ"ש בסי' הקודם. אבל תיקשי משאר קנינים דרבנן כמש"ל. ובאמת גם בשכ"מ קשה דהא איכא איסור דאעבורי אחסנתא כמ"ש השעה"מ שם. רק תירץ משום שאפשר להקנות בקנין גמור. ויש לבאר עפ"ז סברת הש"ס בב"ב קמ"ז ע"ב דכל היכא דאיתא בבריא איתא בשכ"מ והיינו דאי