דברי מלכיאל א רמה

הוי הקדש דהכוי הוי שיור דז"א כמובן ע"ש. וכן קשה מערכין י"ח ע"ש. ועו"ק משבת קכ"ז ע"ב באדם אחד שהקדיש כל נכסיו ומפורש בשאילתות שמות שאילתא מ' שזה היה ר"א והקדיש בשביל הורקנוס בנו ע"ש ומצאתי בס' קהלת יעקב שהרגיש בזה קצת רק שלא הביא דברי השאלתות ומש"ש שזה היה ההיתר שהתירו לו שם הוא תמוה דהיתר משמע שהותר ההקדש בשאלה. ולא שאמרו לו שלא היה יכול להקדישם כלל. ומ"ש להקשות דהא ר"א ס"ל אין שאלה להקדש לק"מ דהכא אסרם בנדר ולא הקדש ממש ושפיר יש שאלה לנדר לכ"ע. ומ"ש שם שיחללנו על ש"פ כדשמואל. ג"כ צ"ע דהא לכתחלה אסור כדאיתא בערכין כ"ט ועתוס' ב"מ נ"ז ותמורה כ"ו. ומצאתי בהקדמת הרד"ל לפרדר"א בקונטרס בית צדיק שהתעורר ג"כ בזה וכתב שם דאיירי שאסר רק על עצמו ולענ"ד ז"א דא"כ היה יכול ר"ע לגבות ממנו כדאיתא בב"ק ק"ט ע"ש ובתד"ה ב"ח וגם נראה דלר"א אסור לאסור על עצמו כל נכסיו אף דשרי לאחרים דלא עדיף מנותן נכסיו לאחרים או מפקיר: ד) והנלע"ד בזה דר"א דקאמר לא יחרים ואם החרים אינו מוחרם ויליף לה מקראי בערכין כ"ח. זה רק בחרמי כהנים דבה איירי קרא דמייתי שם. אבל בהקדש והפקר וכדומה אף לר"א שפיר דמי. וכ"כ התוס' שם בד"ה דת"ר דאיירי רק בחרמי כהנים ע"ש וגזה"כ הוא רק בחרמי כהנים. והרד"ל בב"צ שם כתב דהכא איירי בהקדש שסתם חרמים לבה"ב ובמחכ"ת לא ראה דברי התוס' הנ"ל. ובזה מיושבים כל הקושיות שהזכרנו דבהקדש והפקר וצדקה ומכר ומתנה מודה ר"א שדבריו קיימים אף בכל נכסיו. וקושטא קאי בע"ה. כי מצאתי בתוספתא פ"ד דערכין דס"ל לר"א שאם הקדיש כל נכסיו מוקדש ואם החרים אינו מוחרם. והיינו כמו"ש בס"ד. ולכאורה יקשה ע"ז דהנה הח"ס חי"ד סי' שט"ז הביא בשם ס' אהל דוד שהקשה למה פסח דוחה שבת הא יכול להפקיר קרקעותיו למאי דאיתא בפסחים ח' שמי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל. כדאמרינן בשבת קל"א דלהכי לא דחי ציצית ומזוזה שבת לר"א מפני שיכול להפקירן. ותירץ הח"ס שם דר"א לטעמיה דס"ל שאסור להפקיר כל נכסיו. ולפמ"ש הקושיא במקומה עומדת. ובאמת בלא"ה אין תירוץ הח"ס מספיק דהא יכול למכור קרקעותיו דוודאי מכורים דמ"ש הראב"ד שאינו מכור צ"ע כמש"ל וצ"ל דכיון שחוזר ביובל מיקרי יש לו קרקע ויש להאריך בזה. וגם יקשה לפ"ז דבמזוזה אם אין לו רק בית זה ידחה שבת לר"א דהא אסור להפקיר כל קרקעותיו. אבל באמת לק"מ ק' האוה"ד דהא ר"א ס"ל בשבת ק"ל דאף באפשר לעשות מע"ש דוחה שבת. ורק בציצית ומזוזה אין דוחה מפני שיכול להפקיר בשבת ולזה נקיט הפקר ולא מכר ומתנה שאסור בשבת ועי' תוס' מנחות מ"ד ע"א ד"ה טלית ובפשוטו י"ל דנקיט דבר שאין תלוי בדעת אחרים] וכיון שיכול לפטור א"ע בשבת מן המצוה לא דחי. אבל בפסח נהי דמי שאין לו קרקע פטור מלעלות לרגל וממילא פטור מפסח עי' תוס' פסחים ג' ע"ב. כ"ז הוא רק קודם שעלה אבל בע"פ שכבר עלה לירושלים ולר"א דס"ל מאיסקופת עזרה ולחוץ הוי דרך רחוקה איירי שהוא עומד בעזרה א"כ כבר חל עליו חיוב פסח וכמו שאסור לצאת חוץ לעזרה כדי שלא להקריב כן אסור לו להפקיר קרקעותיו לפטור א"ע ואף שהיה יכול להפקיר קודם ביאתו לירושלים מ"מ דוחה שבת דר"א לטעמיה כנ"ל. וגם אם הפקיר י"ל דלא מהני לפמ"ש המל"מ רפ"א מהק"פ דזה לא מהני רק לפטור מלעלות לרגל ולא מגוף חיוב ק"פ ואכמ"ל בזה. ולפ"ז א"ש אף לרבנן דס"ל שאם יכול לעשות בע"ש א"ד שבת: ה) וכ"ז לר"א שם. אבל ראב"ע בערכין שם דקאמר אם לגבוה כך עאכו"כ שיהא אדם חס על נכסיו וקאמרינן שם דא"ב הא דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש ופירש"י דראב"ע ס"ל הכי ור"א ס"ל שמותר יותר מחומש רק לא כל נכסיו. וקשה טובא דהא דיו לבא מה"ד להיות כנדון ומנ"ל לראב"ע למילף מק"ו להחמיר עד חומש וגם דהא דחומש היא תקנת אושא ומה שייכות הוא להכא דיליף מקראי. ולולא פירש"י הייתי מפרש להיפוך דראב"ע דיליף מק"ו משמע דלא ס"ל תקנת אושא דהא נימא דיו ולר"א ס"ל תקנת אושא כיון שלא הזכיר הק"ו וכמוש"ל דמפורש בתוספתא דר"א לא יליף שאר דברים מחרמי כהנים. וצריך להבין פירש"י. וגם הרמב"ם פירש כרש"י. דבפ"ו מה"ע ה"ב פסק שאם החרים מוחרם ודלא כר"א וכמו"ש הכ"מ שם שפסק כחכמים בתוספתא. וזה קשה דהא לא נזכרו בש"ס כלל. ובפ"ח מה"ע הי"ג פסק כהא דתקנת אושא וע"כ צ"ל דס"ל דראב"ע ס"ל כתקנת אושא וכפירש"י. ונראה דהנה בתוספתא פ"ד איתא רק שאסור להקדיש ולהחרים כל נכסיו ובהדיוט לא נזכר איסור כלל רק ראב"ע אמר ק"ו שיהא אדם חס על נכסיו משמע שהאדם צריך ללמוד ק"ו לעצמו שיחוס על נכסיו ולא לאסור מן הדין. והטעם נראה דבהקדש כתיב ג"כ משדה אחוזתו ונדרוש ג"כ ולא כל שדה כדדריש גבי חרמים ולהכי לר"א מוקדש בדיעבד משום דקרא דאינו מוחרם כתיב רק גבי חרמים. והנה לר"א שפיר צריכי תרי קראי דבחרמים איצטריך לחדש דבדיעבד אינו מוחרם ובהקדש איצטריך דהו"א דהקדש גמור עדיף מחרמי כהנים ומותר להקדיש. ולפ"ז שפיר י"ל דניליף הדיוט מהקדש שאסור מדינא. אבל לחכמים דס"ל גם בחרמים אם החרים מוחרם א"כ קשה ל"ל תרי קראי בהקדש ובחרמים וגם קשה ל"ל קרא דאך דיליף מינה ר"א דאינו מוחרם ע"ש. ונראה דס"ל דאך ממעט דלא ניליף מחרמים להדיוט ורק בחרמים אסור ולהכי בעי קרא בהקדש דלא מצי למילף מחרמים כמש"ל. ובלא"ה י"ל לרבנן דלא ס"ל דרשא דאך דבדיעבד אינו מוחרם א"כ הוי הקדש וחרמים שני כתובים הבאים כאחד. וכבר כתבו התוס' ביומא נ"ט ע"ב ד"ה והרי דאף בק"ו אין מלמדין וע' גו"ו כלל י"ב דבכה"ג דהכא דחרמים יש ללמוד בק"ו מהקדש כ"ע מודו דאין מלמדים בק"ו. ולפמש"ל דנמעוט מאך. צריך לעשות צריכותא מהקדש לחרמים ואקצר: ו') ונראה דראב"ע ס"ל כחכמים דר"א בזה ולזה אמר הלשון שיהא חס על נכסיו ולא שאסור מדינא מדאורייתא רק יש ללמוד עצה טובה מזה לחוס על נכסיו. ולזה קאמר הש"ס דס"ל תקנת אושא דכיון דמה"ת אין איסור גמור ע"ז ורק מצד אסמכתא שראוי לחוס על נכסיו תקנו באושא שיעור חומש. אבל ר"א דס"ל דילפינן להדיוט ק"ו גמור כמש"ל ומה"ת אסור לבזבז כל נכסיו ואם שייר מקצת שרי א"כ לא ס"ל תקנת אושא דעל מה סמכו לשנות מדין תורה ובפרט שידוע סברת הט"ז בי"ד סי' קי"ז שדבר המפורש בתורה להיתר לא אסרו חכמים וא"כ איך יאסרו חכמים יותר מחומש. ולזה פסק הרמב"ם כראב"ע דסוגיית הש"ס בכ"מ הוא כתקנת אושא וגם כי ר"א שמותי הוא וגם חכמים ס"ל הכי בתוספתא כנ"ל ולזה כתב הרמב"ם בפ"ו מה"ע ופ"ח מה"ע הי"ג שאסור מה"ת להקדיש ולהחרים כל נכסיו ובפ"ז מה' מ"ע לא כתב כן גבי צדקה. רק כתב תקנת אושא ולא יותר ע"ש. אבל הדבר כמ"ש דלראב"ע אין בהדיוט איסור תורה. ומ"ש ספ"ח מה"ע שמפזר על מצות עד חומש לא קאי על הקדש וחרמים. כמש"ל דבדבר המפורש בתורה לא תקנו וגם דבלא"ה הא תקנת אושא היתה אחר החורבן ואז לא היה הקדש וחרמים רק שהרמב"ם הביא ערך הממוצע שתקנו חז"ל לענין צדקה. ובאמת עיקר לימוד חומש הסמיכו חז"ל על עשר אעשרנו ב' מעשרות מעשר ראשון ושני ע' ירושלמי פ"ד דכתובות ה"ח. והרי מצינו בתרומה שיכול לעשות כל גרנו תרומה רק שישייר מקצת. וכדתנן בפ"ד דתרומות מ"ה וספ"ק דחלה. ואפשר לומר דלהכי ס"ל לר"א בפ"ד דתרומות שם דלא הוי תרומה רק עד כדי מעשר ע"ש דלטעמיה אזיל דס"ל דאף להדיוט אסור כל נכסיו. אך ז"א דהא משייר מקצת עכ"פ וגם דהא לא איירי בכל נכסיו כגון שמפריש כן ממקצת פירותיו. ובלא"ה ג"כ יש לדחות זה ובשטמ"ק כתובות נ' כתב דלת"ת מותר לבזבז יותר מחומש. נראה מזה ג"כ כמש"ל דאין בזה איסור תורה ולזה הקילו כי. ובתורה אין לחוש שירד מנכסיו כי בשמאלה עושר וכבוד וגם יקרה מפז וכל חפצים לא ישוו בה וכדאיתא בר' יוחנן שמכר כל שדותיו ונכסיו לעסוק בתורה ע' ש"ר פמ"ג ושה"ר ח' ד':