דברי מלכיאל א רמד

על דברי שמואל לזה כתב זה בפירוש אבל באמת זה ענין בפ"ע וקאי לפרש המשנה דקתני המע"ה. ומפרש ראיה במאי רברביא אמרי עדים פי' שצריך קיום בעדים. וזעיריא אמרי אין עדים. פי' שא"צ עדים וסגי בקיום השטר. והיינו פלוגתא דבש"ס דילן דרה"א בעדים ור"ח ורבר"ה בקיום השטר. ויותר נראה לפרש הכא להיפוך דעדים הכוונה על עידי השטר דסגי בקיום. ואין עדים כלום הכוונה דלא סגי בקיום רק בעדים ממש. ופריך אלא פליגי על העדים. פי' איך יחלוקו לומר שאין מועיל קיום הא איכא חזקה שעשו עדים כהוגן וכמוש"ל. ומשני ר"א שכיון שיש ריעותא בשטר איתרע חזקת העדים ולא מהני קיום וכמש"ל. וזה יותר נכון ויש לי עוד דברים בזה ע"ד הפלפול אך ההכרח לקצר: יב) אכן לפ"ז תשוב קושיית הד"א דהא ר"מ ס"ל כר"א דשכ"מ צריך קנין ושפיר מהני כבריא. והנה לפמש"ל דאיירי במצוה מ"מ ועמד חוזר אף לר"א י"ל דתלי במ"ש התומים סי' מ"ב סקי"ב בשם הכנה"ג בשם מהריב"ל שנסתפק אם נתבטל מקצת שטר אי מיקרי ביטול דנוקמא אחזקתו לקיימו. וכ' התומים שתלוי במחלוקת הפוסקים אי מוקדם גבי מבנ"ח. דכיון שעיקר מקור הא דלא מבטלין שטרא הוא מהא דזמנו בשבת. ואי נימא דכיון שקיים במקצת לא מיקרי ביטול. א"כ אי גבי מבנ"ח הרי קיים במקצת. ולענ"ד אין ראיה מזה דזה מיקרי ביטול כל השטר שעיקר שטר הוא לגבות ממשעבדי. אבל נראה ראיה מדקאמר ר"ל בב"מ ע"ב ע"א שגובה מזמן שני. וע' קצה"ח סי' מ"ב סק"ב בשם ראנ"ח. וע' סוף דברי רשב"א בב"י סי' ל"ט מחו' כ"א ואקצר. ולפ"ז י"ל דמ"ד ראיה בקיום יסבור דביטל במקצת הוי ביטול. ומ"ד בעדים יסבור דלא הוי ביטול. ולפ"ז יקשה דר"ל אדר"ל למסקנא דס"ל לר"ל ראיה בעדים. אבל באמת דברי התומים צ"ע. דהא עיקר טעם דלא מבטלינן שטרא הוא משום דחזקה שעשו העדים כדין וכמש"ל. וכ"כ הבה"ע במאמר זמן וכל הראשונים. ולזה במוקדם אף שאפשר לגבות מבנ"ח או מזמן שני. מ"מ אמרינן חזקה שלא הקדימו השטר. אבל היכא שיש ספק בביאור לשון השטר בזה אמרינן ידו עה"ת. כיון דלא איתרע מזה השטר והעדים. ובכנה"ג שם אות מ"א בהגה"ט כ' בפשיטות בשם מהריב"ל דבמקצת הוי ביטול. רק כתב שהרשב"א כתב דלא הוי ביטול. ונראה כוונתו להרשב"א שהביא הב"י סי' ל"ט ע"ש. ובאמת אין ראיה דשם משמע שלמד מלשון השטר וכמ"ש בכנה"ג שם בהגה"ט אות ל' בשם ראנ"ח דאף אומדנא מהני להכריע. וגם כבר כתבנו טעמו מפני שי"ל שטעו בדין. וכ"פ בכנה"ג בהגב"י אות כ"ג ע"ש: יג) ולזאת נראה דהנה לפי מה שלפנינו במשנה דר"מ ס"ל שצריך להביא ראיה ששכ"מ היה. א"ש לפמש"ל דגם לר"מ אם עמד חוזר מצד אומדנא דמוכח. וא"כ הו"ל כטוען שתנאי היה בזה ועליו לברר כיון שהשטר נכתב כהוגן. ורק למאי דאפיך שמואל דר"מ ס"ל המע"ה קשה. ולדידיה י"ל כדאמרינן בגיטין י"ד ע"ב מעיקרא דאיירי שם בבריא. ולא ס"ל לר"מ כלל כר"א. ורק בתר הכי מדחה דס"ל כר"א ע"ש. אבל שמואל י"ל דס"ל כדס"ד ברישא. ואף דשמואל ס"ל שם הולך כזכי. י"ל דס"ל כי"א שם בההיא ברייתא ע"ש. ועוד יש אתי מקום לומר דגם לר"א שייך דין אין קנין לאח"מ במצוה מ"מ. אך באשר כבר הארכתי יותר מדאי ההכרח לקצר: יד) ומה שהקשה כת"ר בגיטין ל"א מאי מייתי ממקוה שנמדד. דהתם איכא למימר חסר ואתאי. לק"מ דהא איתא ריש נדה דסברא דחסר ואתאי משוי לה לוודאי. ובלא הך סברא הוי ספק. ובגיטין מייתי לה לענין ספק. וכ"פ הרמב"ם ספ"ז מה' מעשר ובמל"מ וכ"כ השעה"מ פ"ה מה' תרומות ומחנה אפרים ה' אישות סי' ג' ועמל"מ פ"י דמקואות: סימן קב להרה"ג הנ"ל א) ובענין אשר העיר כת"ר אם מותר להחרים ולהקדיש כל נכסיו הנה בערכין כ"ח ס"ל לר"א שאסור להחרים כל נכסיו ואף בדיעבד אינו מוחרם ואף כל בהמותיו או כל קרקעותיו אסור. והרמב"ם פ"ז מה' ערכין פסק כר"א בזה רק בדיעבד כתב דמהני ודלא כר"א ולענין הדיוט קיי"ל שם כראב"ע וכתקנת אושא דאסור ביותר מחומש. וראיתי בראב"ד בפי' לת"כ פ' בהר שכתב דלר"א אף אם מכרם או נתנם אינו מכור ונתון. וקשה טובא מכמה סוגיות דלא מצינו כלל איסור למכור כל נכסיו וקרקעותיו. ובפרט מש"ש דלראב"ע אם בזבז יותר מחומש שאין בזבוזו כלום הוא תמוה מאוד. וכן מש"ש הראב"ד דראב"ע אזיל לטעמיה בחולין פ"ד ע"א. תמיהני דהא מפורש כן בתוספתא פ"ד דערכין דנקיט שם תרווייהו בהדדי ע"ש. והא דאיתא בב"ב קמ"ח גבי הקדיש והפקיר כל נכסיו דמיבע"ל אי גמר ומקני. והקשה כת"ר דנימא דודאי לא מקנה דאסור לבזבז כל נכסיו בחייו. ורק אם ימות הקדיש והפקיר דלאחר מיתה שרי כדאיתא בכתובות ס"ז ע"ב. ז"א דהכוונה שם דבשעת מיתה מותר לבזבז הרבה אף מעכשיו. כי חפץ להרבות לו זכות. ואולי יעמוד לו זכות זה שיקום מחליו וה"ז דומה לרפואה וכל אשר לו יתן בעד נפשו. וכ"כ הסמ"ע סי' ר"נ סק"ט שלזה גמר ומקדיש כדי שיעמוד לו זכות זה. וע' מהרי"ט סי' קכ"ז שכתב ג"כ דצדקה דמי לרפואה. ואף דלשון הש"ס בכתובות ס"ז הוא. לאחר מיתה שאני. י"ל משום דמעשה שהיה כן היה. ובאמת קצת פוסקים הביאו הלשון שעת מיתה והיינו כמ"ש: ב) ועוד נראה בהך דכתובות ס"ז דהנה הב"ח בסי' תרנ"ו כתב לישב איך קנה ר"ג אתרוג באלף זוז הא אסור לבזבז הרבה על מ"ע. וכתב דעיקר החשש הוא שמא יעני ויצטרך לבריות ובנשיא לא שייך שמא יעני דכתיב ביה גדלהו משל אחיו. והקשה בידות נדרים סי' רמ"ט דא"כ מאי פריך הש"ס בכתובות ס"ז. שאני מר עוקבא שהיה נשיא כדאיתא בסנהדרין ל"ב ובכ"ד ונשאר בקושיא. והנראה בזה דעיקר טעם שמצוה לגדלו משל אחיו הוא כדי שתהא אימתו וכבודו מוטל על הבריות. וכל הנהגתו צריך להיות בכבוד ובפיזור כאחד העשירים ומחויב להתנהג כן כי זהו כבוד הצבור. ולזה א"ש שר"ג קנה אתרוג באלף זוז כי אין זה כבוד לישראל שהנשיא ימנע לקנות אתרוג מפני יוקרו. אבל מר עוקבא שפיזר נכסיו הון עצום בבת אחת אין שייך בזה כבוד כלל ואין מחויבים כלל הציבור לתת לו שהוא יפזרם בבת אחת כי אין שיעור לדבר. ובזה אדרבא נשיא גרע טפי כי האיסור לבזבז הוא שמא יצטרך לבריות והנשיא כל צרכיו מוטלים על הבריות. ולזה שפיר מקשה הש"ס ומשני לאח"מ שאני ולא משני שעת מיתה כי גם לפזר כדי שיהא לו זכות ויחיה אפשר ג"כ שאסור לו יותר מדאי כיון שהכל משל ציבור כנ"ל. אבל איש פרטי בלי ספק שמותר לו לבזבז הרבה בעת צרה ר"ל לכפרת נפשו: ג) ומה שהעיר מהא דב"מ י' דאמרינן לר"א מיגו דאיבעי מפקיר נכסיה דהא אסור לעשות כן. ולדבריו הו"ל להקשות כן מסוגיא דברכות מ"ז ושבת קכ"ז ופסחים ל"ה דאיכא האי מיגו. דהא גם לדידן אסור להפקיר כל נכסיו כמש"ל. אבל י"ל פשוט דלאו דווקא כולם רק ישייר פחות ממאתים זוז וכ"כ החתם סופר חי"ד סי' שט"ז להדיא אבל הוא דחוק. וגם נראה דג"ז אסור כיון שנעשה עני ונוטל מת"ע. ובאמת ק"ל טובא מערכין כ"ג ע"א במשנה דמשמע שם דאיירי בהקדיש כל נכסיו ור"א איירי שם. וכן בשקלים פ"ד איירי ר"א במקדיש כל נכסיו. וכן איתא בתמורה ל"א ע"ב ולחד לישנא שם איירי במקדיש כל בהמתו ע"ש בפירש"י וג"ז אסור כמש"ל. ועו"ק מנדרים י"ח ע"ב דמקדיש חיתו ובהמתו ופירש"י והרא"ש שהקדיש כל חיתו ובהמתו ואיירי שם ר"א. ודוחק לומר שהספק שם להיפוך שאם כוי בכלל חיה ובהמה אז לא יהי הקדש לפי שאין שם שיור ואם אינו בכלל