דברי מלכיאל א רמב

שמוכיח מדפריך ר"פ מי איכא מידי דאנן לא ידעינן. אלמא דס"ל שנחוש לטעות אף בכה"ג דליכא מ"ד הכי ורק הש"ס דחי שנתברר שידעו הסופרים. וכ"פ באמת ההג"א שם והרשב"א בתשובה הובא בב"י סי' ל"ט מחו' כ"א דהאידנא שאין הסופרים בקיאים חיישינן לטועין אף בכה"ג. והובא בש"ע שם סי"א. ואף דמהש"ס יש לדחות משום דאיכא שם מ"ד דל"צ כנפינהו ע"ש. וא"כ י"ל שטעו בזה וגם בדשמואל דסגי בשנים. מ"מ מהרשב"א והג"א מוכח כן דכיון שנפסק הדין דבעי כנפינהו לא שייך לומר שנחוש לטעות מצד דאיכא מ"ד בש"ס כן וכמו שאין לומר קים לי כתנא או כאמורא שפסקו כל הפוסקים דלא כוותיה. וגם נראה דהסמ"ע ס"ל כמו"ש התו' דבאודיתא כ"ע מודו דבעי ג' וא"כ מפורש כדעתו: ד) [והנה בהג"א כתב דהאידנא שאין בקיאים חיישינן לטועין שלא א"ל כתובו. וכתב דמ"מ לא מצי למימר להד"מ דשיקרא לא חתמי. ותמה הש"ך בסי' ל"ט ס"ק ל"ד מהא דקיי"ל דכל של"א כתבו הוי מפי כתבם ונשאר בצ"ע. וע' נתיבות שדחק בזה וכבר תמה עליו בהגא"ב וגם בתומים נסתבך בזה. ובאמת דברי הג"א פשוטים דבהג"א שם קאי על ג' חתומים ע"ש. וא"כ צ"ל דהחשש הוא שמא לא כנפינהו וצ"ל כתובו וכמו"ש הרשב"א בתשובה הובא בב"י מחו' כ"א וא"כ נהי שאין יכולים לכתוב שיגבה ממשעבדי אבל יכולים לכתוב בתורת פס"ד כמו"ש הש"ך בס"ק כ"ז כיון שיודעים שלא פרע וע' ש"ך סקכ"ו ושפיר כתב הג"א דלא מצי למימר להד"מ כיון שיש לו דין פס"ד בב"ד לא שייך מפי כתבם. ולשיטת ההג"א שם מקודם דאף בשנים כותבין ופסק כשמואל אף באודיתא. שפיר י"ל דשייך דין זה אף בשנים. וז"ב בכוונת הג"א. ובש"ע שם סי"א שכתב שחוששין לטעות לענין טריפת לקוחות. וסוף דברי הג"א דלענין להד"מ לא חיישינן לא הביא. אפשר לומר משום שיש חילוק לדידן בין שנים לשלשה דג' הוי כפס"ד משא"כ ב' וכמו"ש לזה לא הביא זה כלל]: ה) ונראה ראיה להש"ך מהא דב"מ ט"ו וגיטין מ"ה וקידושין מ"ו דאמרינן אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וכתבו התוס' שם דלהכי במוכר בשנת היובל ל"א אדם יודע משום דבקדושין באחותו ליכא מ"ד דתפסי ובמוכר בשנת היובל ס"ל לרב שמכורה וכן הוכיחו התוס' בקידושין ס"ז ע"ב מזה דאף לר' יהושע אין קידושין תופסין בח"כ הרי מפורש כהש"ך דבמקום דליכא למ"ד לא תלינן בטעות. וכן בסוגיא דערכין ל' וגיטין מ"ה משמע הכי וכמו"ש התוס' שם. אבל באמת לק"מ ויש מזה עוד ראיה להסמ"ע דכבר כתבנו דלדידן לא שייך לומר שכיון שיש אמורא בש"ס דס"ל הכי נימא שיטעה בזה כיון דלא קיי"ל הכי וא"כ תיקשי למה פסקינן במוכר בשנת היובל שמעות חוזרין כמ"ש הרמב"ם פי"א מהשו"י. וכן קייל בב"מ ט"ו גבי הכיר בה שאינו שלו כרב דמעות פקדון אף שאין מ"ד שיהא שייך מכירה בדבר שאינו שלו. ובמקדש אחותו דקיי"ל מעות מתנה כבר כתב הש"ך סי' שנ"ו סק"ז הטעם דמחלקינן בין אחותו לנוכראה. ובמל"מ פ"ו מה' זכיה ה"כ תמה על הריב"ש שפוסק כרב בזה. ולא ראה דברי הש"ך הנ"ל שהביא פוסקים שפוסקים כרב ורק הרמב"ם משמע דלא ס"ל חילוק בין אחותו לנוכראה ע"ש בלח"מ ועמל"מ פ"ד מה"ע הט"ו. וכן איתא בתוס' ב"ק מ"ה ע"א ד"ה מכור שאין הכל בקיאין בדין שור הנסקל וסובר שאין נאסר מחיים ואף דליכא למ"ד הכי. ולדעת הש"ך צריך לחלק בין סתם בני אדם די"ל שיטעו אף בדבר דליכא מ"ד הכי דבהכי איירי כל הני שהזכרנו. אבל עדים ודאי דייקי לכתוב כראוי ולזה לא חיישינן לטעות רק בדבר דאיכא מ"ד הכי. ומהא דזמנו בשבת אין ראיה דנימא שהוא מוקדם וטעו בעיבורא דירחא וכמו"ש התומים סי' מ"ב סקי"ב. ויהיה ראיה מזה להש"ך דבעי שיהא מ"ד כן. ז"א דשם כיון שמוכח שלא נכתב ביומו לפי שהוא שבת ממילא הוא כשר עכ"פ וע"ש: אכן פשטות הסוגיות הנ"ל נראה כהסמ"ע דל"צ שיהא מ"ד כן. רק העיקר תלוי באומדן דעת ב"א אם עשוים לטעות בזה והכל לפי הענין. וע"פ רוב אינם בני תורה כ"כ שיוכלו לטעות מצד דאיכא מ"ד הכי. וכ"נ במל"מ פ"ד מה"ע הט"ו. וכן מצאתי במהרי"ט חחו"מ סי' נ"ב להדיא כמו"ש שהעיקר תלוי לפי ראות עיני הדיין אם הוא דבר שאפשר לטעות בו. ויש להאריך בזה בכ"מ שנזכר חיישינן לב"ד טועין. וגם בענין מיגו אי אמרינן אף בדבר שאין הדין ידוע לכל ואכ"מ ועח"מ סי' ס"ח מ"ג ובש"ך שם סקי"ט דבדבר שמצויין לטעות נאמנים לומר טעינו וע"ש חילוקים בזה ואקצר. ולפ"ז י"ל דמשנה דשכ"מ הייתי איירי שיש קנין בשטר. והוא טוען שהמתנה בטילה כיון שהי' שכ"מ אין קנין לאח"מ וכמו"ש הרשב"ם דאיירי במתנה בכולה. וכ"כ בשטמ"ק בשם י"מ. ולזה מ"ד ראיה בקיום השטר ס"ל דכיון שפשוט שאין קנין לאח"מ אין לומר שטעו העדים בזה ואמרינן חזקה שעשו העדים כדין. וכעין זה איתא בב"ב קל"ו בשטר שכתב לאח"מ ויש בו קנין דאמרינן דמסתמא נעשה ביפוי כח ע"ש דקאמר שיילינהו לספרי וידעי וע"ש ברשב"ם ובש"ע סי' רנ"ח ואקצר. והך דדף קל"ה צ"ל שהיה ידוע שלא הי' יפוי כח. ואף אי נימא דשם לא תלינן ביפוי כח. הכא עדיף כיון דחזינן שלא כתוב בו יפוי כח וגם אין כתוב כדקציר וכו' אמרינן שהיה בריא. וא"ל שטעו בדר"א דס"ל דבעי קנין בשכ"מ בדף קנ"ו דא"כ היה דעתו להקנות בקנין גמור כבריא דהכי ס"ל לר"א שם וא"כ אף אי הוי שכ"מ הוי כמתנת בריא כיון שהקנה מעכשיו כבריא וגם דאז כבר היתה ההלכה פשוטה לכל דדברי שכ"מ ככתובים ומסורים ודלא כר"א. ולא שייך לתלות טעות בזה וכמש"ל בזה. ומ"ד ראיה בעדים ס"ל דתלינן שטעו וסברו שיש קנין בשכ"מ אף שמתנתו לאח"מ. ואף דבדף קל"ו לא אמרינן הכי. זה דווקא בבריא אבל בשכ"מ י"ל שטעו ולא עלתה על דעתם שהקנין מגרע כיון שגם בלא קנין קונה. ול"ד להא דחזקה שנעשה בגדול. שידוע לכל שקטן אינו מקנה: ז) ובזה מיושב שפיר קושיית הנוב"י הנ"ל דר"י מקשה לר"ל משום דס"ל שכמו שידוע שאין קטן מקנה וחזקה שנעשה בגדול כן ידוע שאין קנין לאח"מ וחזקה שנעשה בבריא וכמו דהתם איכא חזקה שהביא סימנים בשני גדלות כן הכא איכא חזקה דהשתא. וא"ל ר"ל מודינא לך בערער דבני משפחה דלאו ערער הוא וכו' חזקה אין העדים חותמין עה"ש אא"כ נעשה גדול. פי' דאף שבזה פליגנא עלך וס"ל שחוששין שטעו העדים דיש קנין לאח"מ. מ"מ הכא מודינא לך שחזקה שלא יטעו בזה. וכמש"ל דס"ל שתלוי לפי ראות עיני הדיין ובפרט שיש ר"א דס"ל שצריך קנין בשכ"מ. ואף שא"כ הקנה לו לגמרי כמוש"ל. מ"מ יש לומר שהעדים טעו בזה. אבל השכ"מ עצמו ידע וחשב להקנות לאח"מ וחשב שיש קנין לאח"מ וכמוש"ל שסתם בני אדם יש לתלות יותר שטעו מעידי השטר. ולפ"ז י"ל דפליגי במחלוקת סמ"ע וש"ך הנ"ל. מ"ד בקיום השטר ס"ל כהש"ך שכיון שכבר נפסק דלא כר"א ופשוט זה לכל אין לחוש לטעות. ומ"ד בעדים ס"ל כהסמ"ע ולמאי דקיי"ל כמ"ד בעדים יש ראיה לזה אך יש לדחות וכמו שיבוא. ועכ"פ מבואר טעם מחלוקתם. ומיושב היטיב שיטת הרא"ש מקושיית הנוב"י. ולפמ"ש מדוקדק מאוד לשון הש"ס מודינא לך דלכאורה קשה מה שייך מודינא דכיון שהטעם משום חזקה שנעשה בגדול. א"כ אין זה שייך למחלקותם כלל. אבל לפמ"ש א"ש. וע' שטמ"ק בשם הרא"ש שפירש הסוגיא באופן אחר. אך ידוע שאין קושיא מפירושו לתשובותיו שיש כמה סתירות. וע' כנה"ג ח"מ סי' ע"ב הגה"ט אות ס"ט. ולכאורה יש להקשות בזה מהא דאיתא בסי' מ"ג סי"ד בשם העיטור גבי שטר שזמנו בשבת דתלינן שהוא מאוחר דלא מבטלינן שטרא וכתב שם דהיינו דווקא כשנתקיים השטר. אבל אם אינו מקוים על בעהש"ט להביא ראיה. והקשה בתומים שם דמאי קמ"ל בזה הא בלא"ה קיי"ל מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו. ולזה כתב שהכוונה שכיון שיש ריעותא בשטר אין מזדקקין כלל לקיימו ונסתייע מלשון העיטור שהובא בבעה"ת שכתב אף שלא קרא ערער ועדים מצויין ע"ש. ולפ"ז קשה הכא ג"כ כיון דאיכא ריעותא בשטר שאין כתוב בו כדקציר ולא כדמהלך