דברי מלכיאל א כג

את הזרעים קאי אשביעית. אך ז"א דהיינו משום דבשביעית תקנו ע"כ שיטלו שכר מתרומת הלשכה משום בעלי זרועות. וכדאיתא בב"מ קי"ח כנ"ל ואין מקבלים מהן בחנם כלל. ושייך פלוגתא דר' יוסי ורבנן בזה כיון דתקנה הוא וכדאיתא בב"מ שם. משא"כ בשאר שנים שפיר היו מקבלים אף בחנם כיון דהשדה כבר קנו אותה לצורך הקדש וכנ"ל. ורק דבברייתא תנא לאשמועינן דינא אם לא השיגו שומר בחנם והוצרכו לשכור לצורך זה. אבל בשביעית לא איירי כלל. ולפ"ז אין התחלה לקושיית התו' ואפשר באו התו' ליישב לפי פי' השני דרש"י דמוכח לפ"ז מסוגיא דהתם דס"ל שכבר היה הקדש וצ"ע בזה: לא ולכאורה קשה דהא באמת קיי"ל בר"ה י"ג דבעי שיכנס שליש ביד ישראל דכתיב קצירכם ולא של עכו"ם. וא"כ ה"ה דממועט הפקר וכדדריש בפסחים כ"ג להדיא קצירכם של כל ישראל וא"כ ע"כ צריך לזכות בו קודם שיעשה שליש לצורך צבור כדי שיקרא קצירכם וכבר הרגיש בזה בט"א בר"ה שם. והנה מש"ש דהפקר לא ממעט ומייתי ראיה מבכורה הנה ראייתו תמוה דמי הגיד לו דהפקר חייב בבכורה וכבר תמה עליו בח"ס חיו"ד סי' שט"ז מתוספתא מפורשת דפטור מבכורה והמיעוט הוא מצאנך או מצאנכם (עי' חולין קל"ה ע"ב וקל"ו ע"א) וכמו תרומה דפטורה בשל הפקר ודריש לה בהדיא בירושלמי פ"ק דמעשרות הל"א מדגנך ולא של הפקר ע"ש. וע' חולין קל"ה ע"ב וז"ב. ומה שנתקשה בט"א שם דהא איצטריך קרא לקציר מצוה ושיהא שלכם ונשאר בקושיא. לענ"ד לק"מ דקציר נכרי והפקר ושל מצוה הכל ממעיטו בהדדי. ואידך מיעוטא הוא שיהא משלכם להיתר הנאה או שיהא של כל ישראל. עכ"פ קושיא הנ"ל קמה וגם נצבה. והיינו יכולים לתרץ שהיו זוכים בה מקודם. אבל לפמש"ל שלא היו זוכים קשה. ובטו"א שם תירץ עוד ע"ז דכיון דילפינן במנחות פ"ד מלדורותיכם דאתי עומר בשביעית. א"כ ממילא גם זה נתרבה שמותר להביא ולא יבטל עומר בשביעית. והיינו יכולים לומר דילפינן מזה שנקדיש מקודם באמת אף בשביעית כדי שיהא קצירכם. ויהיו מיושבים ממילא גם דברי התו'. אבל יקשה לן טובא מסוגיא דב"מ קי"ח שהזכרנו. וכן מירושלמי דשקלים (ומירוש' אין קושיא כ"כ שי"ל שהיו זוכים באמת בשביל כל ישראל. רק שלא היו מקדישים עדיין) ואפשר לומר שהיו זוכים רגע אחת קודם הקצירה בשביל כל ישראל. ולא מיקרי משומר בכה"ג כיון שדעתו לקוצרה תיכף. אך ז"א דהא בעי שיכניס שליש ברשותם כדאיתא בר"ה י"ג. ואף דקאמר התם ארץ צבי כתיב בה. מ"מ צריך שהות קצת עד שיתבשלו לגמרי וע"ש ובתו' שם: לזה הנלע"ד בזה דכיון דקיי"ל דאם לא מצא קמה יביא מן העמרים. וקצירה לא מעכבא. א"כ ממילא גם קצירכם אינו מעכב. ואין לנו בזה אם הוא קציר של ישראל או לא. כיון דבשביעית א"א. דאם יהא קצירכם יהיה משומר ויהא אסור באכילה והוי פסול לגמרי דהא בעינן ממשקה ישראל. ועפ"ז י"ל מה דקאמר במנחות פ"ד כדפריך ליתי כרמל דאשתקד לימא דהא בעינן מצות קצירה. אבל לפמ"ש א"ש דקצירה בלא"ה לא מיקיימא כדינה. אך בלא"ה לק"מ דמגופא משני ליה. ועפ"ז יש ליישב ג"כ מה דאיצטריך לשיטת הרמב"ם קרא דלדורותיכם כיון דס"ל דכל צורך מצוה דוחה ל"ת. וא"כ לידחי לאו הבא מכלל עשה דלאכלה ולא לשריפה וכמש"ל וכבר כתבנו בס"ד לישב זה. אבל עפמ"ש א"ש דהכא ה"א כיון דבשביעית א"א כלל שתקויים המצוה כהלכתה דהא קצירכם א"א שיהא. וה"א דליתי מדאשתקד וקמ"ל קרא דמ"מ כל דאפשר לקיים כדינה צריך לקיים ולדורותיכם קאי על כל פרטי המצוה וכמש"ל אות ד' בזה. רק לפ"ז תיקשי שיזכו באמת לצורך כל ישראל. ואי משום משומר נימא כיון דמצותו בכך שאני וכמ"ש התוס' במנחות פ"ד שם אליבא דר"ע דס"ל דספיחים אסורים ע"ש. ויש לחלק בזה: לב ובאמת צ"ע עדיין בזה. כי לאחר עיון לא מצאתי ברמב"ם כלל דין דקצירכם ולא של נכרי שצריך שיביא שליש ביד ישראל. ורק בפ"ז מה' תמידין ומוספין הל"ה כתב אין מביאין מנחה זו אלא מא"י שנאמר והבאתם את עומר ראשית קצירכם מצותו לבוא מן הקרוב לא בא מן הקרוב מביאין מ"מ מא"י עכ"ל. הרי שלא הזכיר רק שצריך א"י ולא יותר. אף שבהשקפה י"ל שכוונתו ארץ ישראל היינו ארץ של ישראל לאפוקי נכרי. והראיה ע"ז דמייתי קרא דקצירכם ואי א"י ממש הו"ל לאתויי קרא דוכי תבואו אל הארץ ומצאתי שהרגיש בזה בלח"מ וכתב דסמיך ארישא דקרא והא דחוק דטפי הו"ל לאתוי רישא דקרא גופיה ולמה שבקיה. ובפ"ח מהתו"מ גבי שתי הלחם כתב אינן באין אלא מן הארץ ולא מא"י. שינה בלשונו י"ל להוראה הנ"ל. אלא שקשה לי לחדש דבר כזה וגם כי לפ"ז לא נתבאר היטיב עיקר הדין שדווקא מן הארץ. וכמו גבי שתי הלחם שביאר זה. ולזה ע"כ צ"ל דא"י ממש כוונתו: וכן לא מצינו שיביא הרמב"ם הא דחדש מותר בהנאה דדייק לה הש"ס פסחים כ"ג ממשנה דקוצר לשחת ומאכיל לבהמה וע"ש בפירש"י. אבל הוא פסק בפ"ז מה' תו"מ כר' יהודה במנחות ע"א דלא שרי רק כשלא הביאה שליש שאז עדיין אינו נקרא קציר (וגם כי אינו ראוי לעומר כלל והוי כמו בית השלחין). אך ז"א דהא קוצר לאדם אסור אף בלא הביאה שליש. אלמא דמיקרי קצירה ע"ש בלח"מ. וא"כ ממילא מבואר דשרי בהנאה. ובאמת צ"ע ראיית הש"ס מהא דמאכיל לבהמה. דהא י"ל שקוצר להאכיל לבהמה אחר העומר אך לפירש"י שם א"ש ע"ש ובתוס'. אך קשה למה לא הביא הרמב"ם דרשא דקצירכם וכמו דמסיק שם קצירכם ולא של מצוה ע"ש (וצ"ע שלא הביא דמתחיל בשלא הביא שליש. אבל גומר אף אח"כ. ומ"ש המפרשים שם ע' ברש"י ורע"ב שם וצ"ל דס"ל להרמב"ם דמתחיל לאו דווקא ודחוק. אח"כ מצאתי במה"פ רפ"ב דפיאה שכ"כ. ועי' בחי' הרשב"א במנחות ע"א באורך): לג ולכאורה רציתי לומר דהרמב"ם ס"ל כהירושלמי בפסחים שם שתירץ על קושיית הש"ס מחדש דיש היתר לאיסורו שקבע לה זמן ע"ש ולא מקרא. וניחא ליה טפי שתתישב קושית התו' בפסחים שם דדרשינן דרשות טובא מקצירכם. וגם דבמנחות ממעט קציר מצוה דריש לה על קציר שאר תבואות ולא על העומר. וה"נ גבי היתר הנאה. ובר"ה ממעט קציר נכרי דקאי על העומר גופיה. ואף שי"ל דהעומר בעי שיהא ראשית מקצירכם. אבל הוא דוחק וגם הא ממעט קציר מצוה והעומר מיקרי קציר מצוה. ולזה י"ל דהרמב"ם ס"ל דבאמת מאן דממעט קציר מצוה. לא דריש הך דולא של נכרי. א"נ דרי"ש ממעט רק שמותר לקצור של נכרי קודם העומר. אבל לא שיהא אסור לקנות לעומר משל נכרי: לד [ועפ"ז י"ל מה שהקשו על הרמב"ם בפ"א מה' חו"מ שכתב דחצי שיעור בחמץ אסור דכתיב לא יאכל. והקשו דהא בכל האיסורים שבתורה אסור חצי שיעור. והנראה דהנה ידוע שיטת הרא"ם דסתם אכילה בכ"ש ורק הילכתא אפיקתא לחיוב בכזית דווקא. ולזה מ"מ ח"ש אסור כפשטא דקרא. והנה ידוע שיטת המ"מ דהנאה הוא כמו חצי שיעור שאינו לוקה ע' בפ"ח מהמ"א הל' ט"ז. וא"כ י"ל כיון שהרמב"ם פוסק כר"ש דמה"ת חמץ לאחר הפסח מותר. וא"כ לא ידעינן ממשמעות לא יאכל דאסור בהנאה. וכמ"ש הירושלמי הנ"ל לענין חדש וע' בצל"ח בזה. וממילא גם ח"ש לא נדע דהא בהא תליא. ומיושב ג"כ מה דמייתי הרמב"ם לימוד דחזקיה על איסור הנאה בחמץ בפ"א מה' חו"מ. ועי' בצל"ח מ"ש בזה בפסחים כ"ג ובחי' הארכתי בזה. וי"ל דהרמב"ם והירושלמי לטעמייהו אזלי ואקצר]: וסוגיא דר"ה י"ג אזלא אליבא דחזקיה דמוקי לקצירכם של של כל ישראל. ואין הכוונה על כלל תבואות ישראל. דמאי קמ"ל בזה רק על תבואת העומר שיהא של כל ישראל בשעת קצירה וכמש"ל. וכן צ"ל מה שקשה שם לפמש"ל אות ל"א דלמ"ד דקצירה לא מעכבא שפיר גם מקציר הפקר ונכרי מייתי. א"כ קשה מאי מקשה הש"ס בר"ה שם. כיון דלא הי' להם באופן אחר. אבל בלא"ה קשה לפמ"ש הריטב"א בחי' שם דהא היו יכולים להקריב מתבואת בני גד וראובן שהביאו עמהם. ותי' דהא מצוה