דברי מלכיאל א רלט

לו תקנה אלא בקנין ע"ש [ועתוס' קנ"א ע"ב ד"ה ומתה שהקשו כה"ג בהא דבני רוכל וברי"ף באמת ליתא כל זה] אבל לפמ"ש א"ש דמייתי זה להורות שהיה מצמ"מ ומ"מ בעי קנין וגם להורות דמ"מ אם עמד חוזר וכנ"ל. ובירושלמי דהכא ודפיאה פ"ג ופ"ק דקדושין איתא ובא מעשה לפני חכמים וקיימו את דבריו. ולפ"ז אין ראיה מזה כלל [ותמוה לי ברשב"ם קנ"א ע"ב שכתב דהש"ס מוכח דאיירי הך דבני רוכל בלא קנין מלשון וקיימו את דבריה ע"ש. וצע"ג דהא גם במרוני איתא וקיימו את דבריו אף שהי' שם קנין. והוכחת הש"ס שם פשוטה דהא זה עיקר ראיית חכמים לר"א מהני דבני רוכל דסגי בדברים וא"צ קנין וע' רשב"ם קמ"ו ע"ב במשנה שדקדק ג"כ מלשון דבריה וצ"ע]: ח ועוד נראה בישוב הא דמסיים ר"א הא דמת וקיימו את דבריו דמש"ל הוא דוחק דהול"ל ברישא שהיה מצמ"מ ולא ברמז כזה. והנראה דהא דא"ל למרוני אין לו תקנה וכו' לא חכמים אמרו לו מדל"ק בפירוש א"ל חכמים כדקאמר בסוף וקיימו חכמים. וגם משמע שמקודם לא בא לפני חכמים רק אח"כ ומכ"ש לגירסת הירושלמי שהזכרנו ובא מעשה לפני חכמים שמבואר שמקודם לא בא לפני חכמים רק שאמרו לו אנשים הנמצאים אצלו. והא דמקשה הש"ס בקדושין כ"ו ע"ב וליקנינהו בחליפין או במשיכה. היינו משום שקניינים אלו פשוטים לכל אדם וידועים יותר מקנין אגב. ובזה מיושב קושית הפנ"י בקדושין שם דלקנינהו באודיתא ונדחק בזה. ולפמ"ש א"ש דקנין אודיתא אינו פשוט לכל אדם וכדמשמע בב"ב קמ"ט דאמר רבא על הא דאודיתא קמגמרו טענתא לאינשי וכו' וכ"נ ברור שהיו אנשים שעמדו אצלו: ולזה מייתי ר"א הא דקיימו חכמים דמהא דאמרו לו אין ראיה די"ל שטעו בדין וסברו דשכ"מ בעי קנין ולא סגי בדברים רק שמוכיח ר"א דא"כ היה כוונתם למתנת שכ"מ רק שעשו קנין וא"כ אין קנין לאחר מיתה והו"ל לחכמים לבטל דבריו דהא לא הקנה ביפוי כח. ולזה מוכיח מדקיימו חכמים דבריו שבאמת בעי קנין בשכ"מ וא"צ יפוי כח לר"א ולר"א ל"א אין קנין לאח"מ וכמובן [ובפנ"י בקידושין כ"ו הקשה מאי פריך וליקנינהו במשיכה דהא לר"א שכ"מ היה וא"כ אפשר לא רצה להקנותו רק לאח"מ. ודבריו צ"ע דהא לר"א בעי קנין גמור ואף אם עמד אין חוזר ולא שייך שמקנה לאחר מיתה. ואף לפמש"ל דאיירי במצוה מ"מ ומודה ר"א במצמ"מ שעמד חוזר מ"מ השתא מקנה קנין גמור לפי שברור לו שימות ומתייאש מכל עמלו ומקנה תיכף כמש"ל הסברא בזה וא"כ שפיר מקשה וליקנינהו במשיכה דהשתא רוצה להקנות קנין גמור לר"א ולהלן יבואר עוד בזה]: ט) ועפ"ז יש ליישב קושיית התוס' בב"ב קמ"ט ע"א ד"ה דקא שהקשו מאי מייתו רבנן ראיה מבני רוכל דל"צ קנין דילמא קיימו חכמים דבריה משום דמצוה לקיים דברי המת [והמהרי"ט בראשונות סי' כ"ב הקשה זה לשיטת הרמב"ן דכל היכא דאמר תנו או ייחד שליח שייך מלקד"ה. ולא הרגיש שזה קושיית התוס'] ולפמ"ש א"ש דלכאורה קשה מה מייתי ר"א ממרוני שקיימו דבריו דילמא הוי משום מלקד"ה וע"כ צ"ל דלא ס"ל לר"א מלקד"ה ולזה שפיר הוכיחו לו מבני רוכל. ואף לשיטת ר"י ורמב"ן דבעי במלקד"ה תנו או שיעשה שליח נראה דבקדושין כ"ו מוקי הא דמרוני דליכא מקבל מתנה לפנינו. וקשה דא"כ איך הקנה לו הקרקע. וא"ל ע"י סודר. דא"כ הו"ל להקנות כן המטלטלים ג"כ. וכבר כתבו בזה התוס' שם שלא היה מי שיחפוץ בטובת הקונה לזכות בעדו בסודרו המטלטלין וירא שלא יפסוק הסודר ע"ש. וא"כ קשה איך הקנה הקרקע. וא"ל שהקרקע היה סמוך למקום מקבלי המתנה והחזיקו בעצמם. דלא משמע כן שהרי היה בירושלים וקנה קרקע סמוך לירושלים ע"ש וגם למאי דס"ד דש"ס שם דאיירי בצבורין ליקנו במשיכה. שוב ראיתי במקנה שהרגיש בזה והוציא מזה דין חדש וכ"כ במקור חיים סימן תמ"ח סק"א אבל בקצה"ח סי' ער"ה סק"א כתב להיפוך וקבע בה מסמרות בבאר יצחק סי' ד' ודבריהם עיקר. וכולם לא ראו דברי המקנה: ולזה נראה דאיירי שזיכה הקרקע ע"י אחר ולא ע"י ק"ס רק ע"י שטר ולזה כתבו התו' שם שחששו לתפיסת הסודר דהא דאין מי שיחפוץ בטובתו לא סגי דהא ע"כ יש מי שחפץ בטובתו שזיכה ע"י הקרקע רק שאין חפץ במקום שחושש להפסד. ומיושב בזה ג"כ דמקשה שם הש"ס ולזכינהו ע"י אחר ומשני לא סמכא דעתיה דשמיט ואכיל להו וקשה מאי מקשה הא איירי שאין חפצים בטובתו כמו"ש התוס'. אבל לפמ"ש א"ש דע"כ צ"ל שחפצו בטובתו רק בסודר לא רצו מחשש תפיסה כמו"ש התוס'. שוב מצאתי בחי' הרמב"ן שם שהרגיש בזה ותירץ מתחילה דאיירי שהקרקע היה סמוך להמקבלים ולבסוף הסכים שהקנה ע"י אחר הקרקע [וראיתי שם שהקשה על תירוץ שחששו לתפיסת הסודר דלמה לא הקנה הנותן סודרו לאחר ואח"כ יחזור ויקנה לו. ותמיהני דהא מבואר בש"ס דלא סמכא דעתיה דשמיט ואכיל אף שיזכה לאחר ומכ"ש הכא שיקנה לו בעצמו] ועכ"פ מוכח דאיירי בזיכה ע"י אחר והו"ל כעושה שליח ושפיר שייך מלקד"ה ומדמייתי ר"א ראיה מזה לדבריו הוכיחו חכמים דלא ס"ל מלקד"ה ולזה שפיר הביאו ראיה מבני רוכל וכנ"ל: וביותר נראה הוכחתם דמשמע להו דהא דמלקד"ה והא דדברי שכ"מ כמסורים דמי תלי זה בזה וכעין מ"ש ר"ת בתו' שם דף קמ"ט גבי גר דכל דליתיה בירושה ליתיה במתנה ובמלקד"ה והוא דחוק. אבל לומר שתלוי בהא דמתנת שכ"מ שפיר מסתבר ובפרט לדעת ר"ת דמשמע דעתו שגם מלקד"ה התקנה הוא מצד דהוי כעין ירושה וכמו הא דמתנת שכ"מ. וכ"נ פשטות לשון הש"ס בגיטין ט"ו ע"א דקאמר שם ר"נ ור"י נמי כר"א אע"ג דמית ל"א מלקד"ה. משמע שזה נמשך ממה דס"ל כר"א ורק ר"מ חידש שם דאף דס"ל כר"א מ"מ ס"ל מלקד"ה ע"ש. ולזה שפיר הוכיחו מדמייתי ממרוני דלא ס"ל מלקד"ה ע"ש והיינו משום דלטעמיה אזיל דלא ס"ל מתנת שכ"מ ושפיר מייתי מבני רוכל וכנ"ל [ובתוס' שם דף קמ"ט הקשו לר"מ דס"ל מלקד"ה למה לי הא דדברי שכ"מ כמסורים. ותמיהני דהא ר"מ ס"ל כר"א דלא ס"ל הא דדש"מ כמסורים כלל. וצ"ל כוונתם למאן דס"ל כר"מ וס"ל הא דדש"מ כמסורים וכדקיי"ל לדינא]: י) והנה לכאורה קשה לדעת הראב"ד הובאה בטוש"ע סי' ר"נ סי"ז דאף במצמ"מ אם קנו מידו בעי יפוי כח וכ"נ דעת הרמב"ם פ"ח מה"ז הי"ז וכ"כ הנ"י פ' מי שמת גבי אחתיה דרב דימי. ומקור לדבריהם נראה מדף קל"ה ע"ב דשכ"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני צריך ליפות כחו. ומנה לפלוני משמעותו מתנה במקצת וכדאיתא בדף קנ"א ע"ב דמקשה ממשנה דגיטין ע"ש. וצ"ל דאיירי במצוה מ"מ לזה בעי יפוי כח אף במקצת שנותנו מחמת מיתה ומוכח דבמצמ"מ בעי ג"כ יפוי כח. ולפ"ז קשה לפמ"ש דהא דשכ"מ הייתי איירי במצוה מ"מ א"כ צ"ל דאיירי בקנין וביפוי כח וממילא מוכח שהיה שכ"מ. ואי איירי בקנין סתם. א"כ מוכח שהוא בריא וכקושיית המל"מ הנ"ל וביותר קשה על הנ"י למה פי' דאיירי במצמ"מ כיון דמ"מ בעי יפוי כח ונהי דלר"מ דס"ל כר"א א"ש אבל לדידן קשה. אכן לפמ"ש הסמ"ע סי' רנ"א סק"י דיפוי כח אינו ראיה שהוא בריא א"ש וע"ש בט"ז בזה: יא) והנה עוד קשה על שיטתם דבדף קנ"א איתא דמתנה במקצת בעי קנין ואם עמד אינו חוזר ומצוה מ"מ עמד חוזר ומשמע אף שנעשה בהאי גוונא ממש דמתנה במקצת בלי יפוי כח וכ"נ מלשון כל הפוסקים דאיירי בחד גוונא. ואף אם נדחוק דאיירי במיפה כחו והיינו דקרי מצמ"מ שמזה מוכח שנותן לו במתנת שכ"מ אף שהוא מקצת. דמ"מ תיקשי מהא דאחתיה דרב דימי שם ששייר מקצת וקנו מידה וע"כ איירי שלא עשה ביפוי כח שהרי הוא סבר דהוי מתנה גמורה כדין מתנת מקצת ומ"מ א"ל ר"נ דהויא מצוה מ"מ וחוזרת ולשיטתם הול"ל דאין קנין לאחר מיתה ולא כלום הוא. ודוחק לומר דלרבותא אמר ר"נ שאף אם נעשה ביפוי כח מ"מ חוזר [ועפמ"ש דיפוי כח הוי הוכחה דהוי מש"מ קשה בדף קמ"ח ע"ב שחוששין שמא יש לו נכסים במק"א וכ' הרשב"א הטעם שהקנין מוכיח וקשה טובא דהא ע"כ איירי