דברי מלכיאל א רלו

מהפך ורק אפשר מצד מערופיא שעוסק עם אותו גוי יש קצת לדון במקום שמחמירים בזה אבל לא בנ"ד שלא היה להשוכר הזה עוד עסק עם האדון בעצמו רק עם השוכר ממנו. ולענין דין אי שייך חזקה בכה"ג אין נ"מ לפמ"ש דבנ"ד ליכא דין חזקה כלל. ומ"ש כת"ר מהמסגרת. ידע כי מה שמבואר בכנה"ג ומסגרת אינו שייך כלל אצליכם כי הם דברו רק מתקנות הנהוגות בתוגרמה ומצרים. ורק נ"מ לדידן לדמות מילתא למילתא מצד הסברא בחזקת ארענדא הנהוג אצליכם.. י) אולם מטעם מצרנות שכ' כת"ר יפה כתב. כי כן נהגו כל ב"ד שבישראל לדון דין מצרנות בשכירות וכמו"ש הט"ז ס"ס קע"ה דגם הרמב"ם מודה בכה"ג וכבר כ"כ המ"ב סי' כ"ז לדון בארענדא מטעם מצרנות וכן דן הגאון מוהרצ"ה שליט"א בישועות יעקב סי' קנ"ו והוא פשוט. ואין שייך כאן הא דקיי"ל דקונה מן העכו"ם אין בו משום דדב"מ דלא שייך אריא אברחית ממצרך וכ"כ התוס' להדיא בב"מ ע"ג ע"ב ד"ה נטר והמ"ב ובישועות יעקב שם לא נזכרו מדברי תוס' אלו] ונראה דכל החלוקים שבש"ע דהיכא שיש פסידא למשכיר אין בו דין דבר מצרא כמו בזוזי או בכל שדותיו או בהרבה דיורים. י"ל דבעכו"ם לא שייכי כלל דבאמת איכא הישר והטוב גם בהנהו גווני ורק דלא שייך לתקן תקנה דהישר והטוב במקום שיש פסידא למוכר ומשכיר שעליו אין מוטל הא דישר וטוב כמבואר בש"ס ופוסקים ולזה י"ל דבכל גוונא איכא דדב"מ בשוכר מעכו"ם. ולפ"ז אף שלא נתרצה לו המשכיר הגוי מ"מ איכא דדב"מ. ולפ"ז י"ל שתקנת חזקת אורענדא ובתים הוא על מגן כי בלא"ה איכא משום דדב"מ ורק שי"ל דמצד דדב"מ אין איסור לכתחילה רק אח"כ מוציאין מידו והם תקנו שאסור לכתחלה לשכור וע' נתיבות סי' רל"ז בזה: יא) אכן קשה לחדש דבר כזה כיון שעכ"פ על המוכר לא תקנו הישר והטוב וא"כ ה"ה בגוי דוודאי גם גוי הרשות בידו לעשות בשלו כרצונו ואין להביא ראיה מב"ק צ"ו דאמרינן גבי תקנת השבים דבעכו"ם לא עבדו תקנתא. דשאני התם שמעמידים אותו על דין תורה אבל הכא אם יעמידו על ד"ת לא ידונו דדב"מ כלל. ומכ"ש במקום דאיכא פסידא למוכר ומשכיר דדב"מ הוא רק תקנת חז"ל וסמכו על מ"ש ועשית הישר והטוב. וכעין זה כתבו התוס' בכתובות י"א ד"ה אביי וב"ק ל"ט ד"ה שלא דלא אמרינן שלא יהא חוטא נשכר רק היכא דמוקמינן ליה אדינא אבל לא לתקן תקנה בשביל זה ע"ש. וה"נ לא מצינו שתקנו חז"ל להפסיד העכו"ם ע"י תקנת דדב"מ. ועוד דהנה התוס' הקשו בב"מ ע"ג על רב מרי ל"ל הוציא מרבא מדדב"מ ותירץ בשטמ"ק בחד תירוץ דאף דלא שייך אריא אברחי שם מ"מ לא פלוג רבנן דלא תקנו כלל בעכו"ם דדב"מ ע"ש בשם הריטב"א. א"כ מבואר דבקונה או שוכר מן העכו"ם ליכא כלל דדב"מ ולפלא על האחרונים שלא הרגישו במחלוקת זו. איברא דלדינא ודאי תירוצא בתרא שבשטמ"ק שם עיקר שרב מרי לא רצה לקנותה דזה פשוט וגם אתי הש"ס דב"מ ק"ח כפשוטו דאמרינן בעכו"ם טעמא דאריא אברחי ומשמע דהיכא דלא שייך האי טעמא איכא דדב"מ. אבל עכ"פ לא נוסיף עלה לומר דבגוי תקנו אף אי איכא פסידא לגוי המשכיר או מוכר ורק דבעי דליכא פסידא. ולפ"ז הו"מ התוס' בב"מ ע"ג לתרץ דאיירי בגוונא דליכא דדב"מ כגון שמכרה לגאול ביפה וכדומה אלא דעדיפא מינה תירצו שם: יב) עכ"פ היכא דליכא פסידא לגוי המשכיר ונתרצה המשכיר גם לשניהם נראה ברור שיש לדון דדב"מ לשוכר הראשון ורק במכתב כת"ר נזכר שהגוי שכר על שש שנים והישראל על ארבע ומשמע שככלות ארבע של ישראל יש עוד שתים לגוי והישראל השני שכר מככלות כל השש שנים. ובכה"ג שיש הפסק ודאי ליכא דדב"מ דלא עדיפא מהיכא שכלה זמן שכירותו דליכא דדב"מ אף שעודנו יושב בבית כמו"ש הנתיבות סי' קע"ה והוא מהב"י יעו"ש. ואף שיש לחלק דהכא עודנו מחזיק השדות תוך הד' שנים וגם דיש חולקים על הנתיבות בדין זה. מ"מ נראה דעיקר הישר והטוב הוא שכיון שעוסק בזה לא יצטרך לחפש עסק אחר. אבל כאן שמפסיק שתי שנים שאפשר שלא ישכירם לו הגוי או ישכרם גוי אחר וכדומה ודאי דלא שייך דדב"מ וה"ז דומה למי שרוצה לקנות שדה שבין שדהו לשדה הנמכר כדי להיות מצרן שכיון שבשעת מכירה היתה מפסקת אינו מצרן ורק אם המעשה שהגוי כבר החזיק השתי שנים ואח"כ שכר הישראל על ד' שנים ואז הדין כמו"ש בס"ד דאיכא דדב"מ. ואף גם זאת שהזכיר כת"ר שהשני שכר השדות עם אורענדא בזה יש לדון לדעת הסמ"ע והט"ז דבשני שדות ליכא דדב"מ רק באשר כתב שהארענדא שייכת לקהל ולא בירר פרט זה איך תוכן הענין לא אדון בזה עד שאדע שורש דבר: יג) ובמכתבו ראיתי שנסתייע מדברי הד"מ סי' קע"ה שכתב שהמלוה והשוכר מוחזקים לגבי הלוקח. ידע כי דבריו צע"ג דהא קיי"ל בכ"ד דהלוקח מוחזק לגבי מצרן ולענ"ד אין להורות כן. ואחרי כותבי מצאתי בשו"ת ב"ח הישינות סי' ס"ט שדחה ג"כ דברי הד"מ הללו יעו"ש ומאפס מקום ההכרח לקצר: ובאשר ראיתי בשו"ת שואל ומשיב ח"א סי' ל"ה שנראה דעתו לדון דין חזקה בשארי דברים ג"כ. וגם שמעתי שכמה דיינים דנים כן. כתבתי להגאון אבד"ק קאוונא שליט"א בזה והשיב בקוצר שדעתו שלא לדון בדיעבד דין חזקה בשארי דברים רק לכתחלה דעתו דשייך חדר"ג בכל דבר כי כן משמע בשו"ת מהר"מ פאדווא סי' מ"א. והנה גוף שו"ת הנ"ל אינו ת"י ולפמש"ל אות א' בשם החת"ס מבואר דדעת הרמ"פ להיפוך אבל גם בלא"ה כבר ביארנו שהרש"ל חולק עליו. ובפרט שהדין מורה כן שלא להוסיף על התקנה כמש"ל. ובמה שנראה דעתו דחדר"ג אינו רק לכתחילה. יש לדון ג"כ דאפשר דגם בדיעבד כופין אותו להשיב וכמו שנוהגים בנושא ב' נשים וכדומה ויש לחלק ואקצר. וע' נה"מ סי' רל"ז דמשמע דרק מצד בר מצרא יכול לסלקו ולא מצד חדר"ג וכן ראיתי בשו"מ ח"א סי' ל' בשם שמש צדקה והסכים כן ע"ש. אבל בסי' ל"ד נראה דעתו דאף בדיעבד מחזיר וסותר ד"ע וגם עירב שם דין חדר"ג ודין תקנת החזקות. והם דברים שונים באמת. וע' בשו"מ שם סי' ל"ב שנראה כנבוך אי שייך חזקה בשאר דברים יעו"ש שכמעט אין דבריו מובנים ובפרט מש"ש להסתפק אי גם ריחיים בכלל התקנה. הנה בב"ח בתשובה שם מפורש דהתקנה הוא בארענדא וריחיים יעו"ש לענין טשאפאווי והרואה יראה כי כל תשובותיו כתב רק בשיקול דעתו הקדושה ולא בעיון גדול. ולדינא נלע"ד עיקר כמוש"ל בס"ד: סימן צט כבוד הרה"ג הנ"ל ובנדון אי שייך חזקה במה ששכר משוכר ולא מאדון הדבר. הנה הרדב"ז ח"ד סי' רי"ג פסק דבכה"ג יש דין חזקה וביאר דכיון דעיקר כוונת תקנת החזקות הוא כדי שלא יעלו בשכירות הבתים ושלא יצטרכו לטלטל כל חודש מבית לבית ואם נאמר דכה"ג ליכא חזקה בטלה התקנה שהעכו"ם יעשה קנוניא להשכיר לאחר. ועוד האריך לבאר דשכירות ליומא ממכר וה"ז כבעה"ב למשך זה והשוכר ממנו שפיר החזיק. וראיתי בשואל ומשיב ח"א סי' ל"ג שחולק עליו ודן שאין בו דין חזקה כי כיון שנסתלק העכו"ם שהשכיר לו וכלה זמנו בטל המסובב ובטלה חזקתו והאריך להשיג על הרדב"ז דרק ליומא הוי ממכר אבל לא ככלות זמנו. ובמחכ"ת לענ"ד דברי הרדב"ז ברורים לדינא דהא עיקר התקנה נתקנה מצד הישר והטוב שלא יוקירו המקחים כמו"ש הרדב"ז וא"כ שפיר שייך גם בכה"ג ובפרט דיש חשש קנוניא כמ"ש הרדב"ז. ובשו"מ שם כתב דכיון דמה ששכר לעכו"ם הוא מפורסם בקאנטראקט ל"ש לחוש לקנוניא. והוא תמוה דמ"מ אם נדון כן שהשוכר משוכר אין לו חזקה שפיר יש לחוש לקנוניא. ומה שהאריך הרדב"ז לבאר דשכירות ליומא ממכר זה הוא רק לחזק דבריו