דברי מלכיאל א רלה

טעמא דחשש כזית מן המת גם בשארי נהרות וא"כ דמי להא דדייקא ומינסבא. אבל לפמ"ש א"ש דבאמת מחלקותם הוא איך היתה התקנה ולא אם נוסיף עליה. ולזה מחלק דהכא שהיה מעשה בקציר והתירוהו משום דדייקא. ממילא נדע דמותרת גם במקום רחוק. אבל בהא דמי חטאת שהיה מעשה בירדן וספינה ס"ל שבפירוש גזרו רק על הירדן דהא לא היתה כאן הוראה רק גזירה חדשה: ד) והנה התוס' שם אהא דלא דברו בקציר אלא בהווה הביאו ירושלמי למה קציר א"ר מנא דאונסא דשכיח וכו' יעו"ש. ולכאורה תמוה דהא הירושלמי קאי על דברי ב"ה דאמרי דווקא בקציר ומפרש הירושלמי משום דשכיח טפי. אבל לא על דברי ב"ש דלא מפלגי והו"ל להתו' להביא זה על דברי ב"ה. ונראה כוונתם דדחיק להו לפרש כפירש"י בהווה שכך היה מעשה כי לשון בהווה שבש"ס פירושו בדרך הרגיל להיות. וגם לפירש"י צריך לדחוק כמ"ש שאמרו מותרת סתם. ולזה מייתו הירושלמי דקציר מצוי יותר למות ולהכי נקטו בלשון התקנה קציר אבל עיקר התקנה היתה בכל מקום כנלע"ד כוונתם. ועכ"פ נראה ברור דאין להוסיף על התקנה מדעתינו לומר שגם ע"ז חל האיסור. ואף דגם בנ"ד י"ל דנקטו בתקנתם אורענדא משום דהוי דבר ההווה ומצוי יותר אבל ה"ה כל דבר. אכן ז"א דהא בש"ס איתא א"ל ב"ש לב"ה אין לי וכו' אלא קוצר בוצר מוסק גודר עודר מנין אלא מעשה שהיה בקציר וה"ה לכולהו ה"נ מעשה שהיה באותה מדינה וה"ה לכולהו וב"ה באותה מדינה דשכיח אינשי מירתת וכו'. הרי מבואר דב"ה מודו דקציר לאו דווקא ורק דמצריכים אותה מדינה ולזה שפיר מוכחי ב"ש כיון דע"כ צ"ל דלשון התקנה בקציר לאו דווקא דה"ה בלא קציר וע"כ צ"ל דנקיט קציר בהווה וא"כ ממילא י"ל דה"ה אותה מדינה לאו דווקא ובזה פליג ש"ס דילן על הירושלמי דלירושלמי לב"ה קציר דווקא. ולש"ס דילן קציר לאו דווקא. ולשון המשנה בה"א לא שמענו אלא בבאה מן הקציר ובאותה מדינה וכמעשה שהיה צ"ל דהכוונה שכך שמעו לשון התקנה. אבל לדינא מודו דקציר לאו דווקא: וכדמדמי לה שם להא דרחב"ע הו"מ להוכיח מגופה דאי ב"ה כרחב"ע הול"ל דווקא קציר חטים רק י"ל דגם לרחב"ע הטעם הוא דלא רצו להחזיק טומאה בכ"מ רק בירדן שנמצא שם ודווקא בספינה שמאהיל בב"א על שטח גדול. אבל בלי שום טעם לא שייך לומר כן. וגם בשבת ס' צריך לפרש כן ואקצר. ולזה ה"נ בעי טעמא דמירתת. ומ"מ אמרו ב"ש דכיון דטעמא משום דייקא ומינסבא לא שייך לחלק בין מקום קרוב לרחוק. ושוב מצאתי במשניות בגליון בשם התוי"ט שהקשה על התוס' שהביאו הירושלמי אסיפא ובשם הג' מהר"ש זצ"ל תירץ שם כמו"ש ות"ל שכוונתי לדעתם ויש להאריך בזה בשיטות הפוסקים אי הנאמנות הוי דאורייתא ואקצר. עכ"פ לדינא ברור כמו"ש שאין להוסיף על התקנה מדעתינו ודווקא באורענדא תקנו: ה) אלא שעדיין יש מקום לדון דלא גרע מהא דמרחיקין מצודת הדג משום דיהיב סייארא ושם מוציאין מידו כמו"ש האחרונים והאריך בתשו' משאת בנימין סי' כ"ז בענין זה ובשו"ת רד"ך בית כ"ז חדר ג' ולמדו מזה לענין חזקה ע"ש. אף שאין דמיונם עולה יפה לענ"ד דהא דכופין במצודת הדג להרחיק הוא רק קודם שניצודו אבל לאחר שניצודו ודאי אין מוציאין. דלא עדיפא מעני המנקף בראש הזית בגיטין. ס"א דאין מוציאין בדיינים. וכן הא דמעכב אבר מבואה אחרינא בב"ב כ"א שהביאו שם הוא רק שכופין כמו בכל מצות דרבנן לקיימם אבל לא בתורת חיוב ממון. וגם דשם אין כאן הוצאת ממון רק שאין מניחים לו לעשות עסקו שם שם ולהרוויח וממילא ירוויח השני. אבל לא להוציא גוף הדבר מת"י. ומש"ש הרד"ך דדמי לעני המנקף ולקט ונתן ביד ע"ש. הוא תמוה דשם זכה בידו זכות גמור כדין משא"כ בעובדא דידיה שהגוי התנה בפירוש עמו שיוכל לסלקו ע"ש בשאלה ואין לו זכות בדין אם לא מצד חזקה או עני המהפך. וא"ל דמייתי לדעת התוס' והרשב"א והר"ן שכתבו בעני המנקף שאף שלא כיון לזכות זכה בנטל בידו יעו"ש [ולפלא שבח"מ סי' ש"ע לא הוזכר זה כלל ואכמ"ל בזה] ז"א דהא לא הזכיר שם רק פירש"י עיי"ש: ו) ולזה נראה נהי דאם הרוויח ודאי דאין מוציאין מידו מ"מ עכ"פ יש ללמוד שראוי לכופו למסור העסק לזולתו וכן דן שם המ"ב באורך בהך דעני המנקף אי הטעם משום שאליו נשא נפשו שעלה על האילן או מצד טורח ומדקדק מדברי התוס' דהו' משום טורח וכ"כ ברד"ך שם ודעתם דבטורח גדול והוצאה ראוי להוציא מידו עיי"ש. וא"כ ה"נ יש לדון לפמ"ש כת"ר שטרח והוציא בזיבול השדות והשבחתם בשביל שחשב שהחזיק בם ויש לכופו למסור העסק כמו בכל מצות דרבנן וכמש"ל. ובפרט לפמ"ש התוס' ורשב"א ור"ן דבעני המנקף ונטל בידו אף שלא זכה זכיה גמורה מ"מ מוציאים מידו וכמש"ל וה"ה לנ"ד שטרח הרבה בזה: ז) אבל באמת אינו דומה כלל לנ"ד דאף שהרא"ש ומרדכי הקשו על שיטת ר"ת דבהפקר ליכא דין עני המהפך מהא דעני המנקף. ותירצו משום טורח וסמכא דעתיה ע"ז ע"ש (ובמהרי"ק שורש קל"ב וביש"ש פ' האומר ובמ"ב סי' כ"ז כ"כ גם בשם התוס' ולפנינו ליתא כן בתוס' ואולי היה גירסתם כן בתוס' שוב מצאתי בחוות יאיר סי' מ"ב שהרגיש בזה על היש"ש] מ"מ נראה דזה דווקא בדבר שהוא כבר לפניו ובידו לקחתו בלי שום מונע לפי שהוא הפקר וסמכא דעתיה שפיר. אבל בדבר שצריך לשכור מאחר או לקנות אין שייך זה כיון שאינו בידו ואטו מי שיוציא הוצאות ליסע למקום רחוק לקנות איזה דבר. שוב לא יוכל אחר לקנותו אף שלא נכנס בעסק זה כלל. אבל הדבר כמו"ש שצריך שיהא בידו והתחיל לטרוח בגוף הדבר. ובנידון דמהרי"ק שם אף שהוצרך לשכור מן הציבור מ"מ כבר הושווה ונגמר עמהם לחלוטין והרי הוא כבר בידו ממש יעו"ש המעשה. וכן במ"ב שם דקדק וכתב מצד שנתרצה כבר הנכרי להשכיר לו ע"ש והיינו כמו"ש שצריך שיהא בידו וסמכא דעתיה. אבל לא מהני מה דסמכא דעתיה על דבר שאינו בידו ולא התחיל לטרוח ולזכות בגוף הדבר. וכמו בנ"ד שעדיין לא שכר כלל מאדון השדות ולא טרח כלל בגוף עסק השכירות על להבא ולא נתרצה לו עדיין [שוב ראיתי במ"ב שם שכ' בהדיא דבעי שיהא בידו ע"ש]: ח) ומה שסמך על חזקתו הרי היה בטעות וה"ז דומה להא דקיי"ל בב"ב נ"ג בבונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד דלתות קנה. ולא נזכר כלל שיהא זה עכ"פ גזל מדבריהם לגבי ראשון שטרח בזה ובפרט לדעת הרמ"ה שם דאיירי בלבנים של הפקר רק שלא נתכוין הראשון לזכות בהם ע' טוש"ע סי' ער"ה סכ"ב. ואיירי שבנה בעצמו והחזיק הלבנים בידו יעו"ש. וא"כ דמי ממש לעני המנקף ונטל בידו דהוי גזל גמור לדעת התו' והרשב"א והר"ן שהזכרנו דאיירי בלא נתכוין לזכות וזו קושיא גדולה. וע"כ צ"ל כמו"ש דכיון דסמיכת דעתו היתה בטעות שחשב שיקנה השדה בבנינו ואגב השדה קנה הבנין בעצמו וסמיכת דעת בטעות לא מהני כנ"ל. ובזה מיושב ג"כ הך דנפל על הפיאה ופירש טליתו שנתקשה המ"ב שם דמ"ש מעני המנקף כיון דטרח ונדחק לחלק בין טירחא לטירחא. וכן היש"ש ר"פ האומר האריך לחלק בין טירחא לטירחא והוסיף להקשות מהא דב"ב נ"ד נכסי עכו"ם ה"ה כמדבר וכל הקודם זכה דליהוי כעני המנקף. ולפמ"ש א"ש בס"ד דגבי פיאה ומציאה הו"ל טורח בטעות דס"ד דקני בהך נפילה. ובהך דנכסי עכו"ם היינו משום דאמרינן שם דלא סמכא דעתיה. והכא בעני המנקף כ' הרא"ש משום דסמכא דעתיה ואף שיש לחלק מ"מ י"ל כמו"ש. ולפמ"ש היש"ש שם לחלק בין טורח שניכר ביחוד לטורח והוצאה בעלמא ע"ש א"כ גם בנ"ד אין כאן טורח ניכר ביחוד לענין שכירות להבא: ט) וע' שטמ"ק ב"מ דף י' שכתב דלא מיקרי עני מהפך רק כשמהפך עם הבעה"ב לקנותה ולא כשמהפך בחפץ. וא"כ בנ"ד ג"כ שלא דיבר כלל עם אדון השדות בדבר השכירות לא הוי אף עני המהפך. וגם דהא בעינן פיסוק דמים וכדקיי"ל בסי' רל"ז. ועוד דהכא לא סמכא דעתיה דאפשר ישכרנה נכרי לעצמו כמו ששכרה מקודם. וכ"כ ביש"ש פ' האומר דבמקום שדרך נכרי ג"כ לשוכרו לא תיקן רגמ"ה כלל ואין כאן דין חזקה כלל ע"ש. עכ"פ זכינו לדין דבנ"ד ליכא חזקה ולא עני מנקף ועני