דברי מלכיאל א רלג

בכ"ז אח"כ נראה שהחזיק בסברתו לדמות זה לזה וא"כ קשה עליהם טובא כנ"ל: ה) אבל באמת לק"מ דאף דרש"י פי' שם כן דנפחתו הכוונה שמקודם הי' עומד ליפחת ואח"כ נפחתו. אבל באמת יש לפרש כפשוטו שנפחתו שוליו קודם שהגיע לאויר ואז גם בתוך הכלי לא מהני כיון שאין סופו לנוח. וכ"ה לשון הרמב"ם בפ"ד מה' מעה"ק וגם לשון רש"י בזבחים שם נראה ג"כ כוונתו כמו"ש רק לשונו שם שעתידין שוליו ליפול מורה כהבנת האב"מ והתו"ג וגם בזה יש לדחוק. אבל עכ"פ הרמב"ם והרשב"א והר"ן ודאי פירשו כפשוטו כמו"ש ולא איירי כלל בזבחים שם לענין אויר שלמעלה מן הכלי אם כמונח דמי. וראיה לזה דהא קיי"ל שכלי שרת אינו מקדש בגודש כדאיתא בזבחים פ"ח ע"א שאין מקדשין אלא מתוכם וכן מפורש במנחות ז' ע"א. ע"ש ברש"י שפירש שצריך שיכנס לאויר הכלי. ועיקר הוכחת רש"י דסגי באויר שלמעלה מן הכלי מדקאמר שם שצריך שיתן וורידין לתוך כלי ופירש"י שם דע"כ לאו דווקא הוא דלא אפשר ליתן הצואר לתוך המזרק רק הכוונה על אויר שלמעלה מן המזרק ע"ש. אבל הרמב"ם כתב בפ"ד מה' מעה"ק כיצד הוא עושה אוחז הסימנים בידו ומוציאן עם הוורידים לתוך המזרק עכ"ל. הרי יישב זה בטוב טעם שאפשר שיוציא הסימנים והוורידין ויתנם לתוך המזרק שיזוב שם הדם מהם ושפיר צריך דווקא אויר שבתוך כלי וכמו שהוכחתי מגודש שאינו מקדש. ורק בבירוצים נחלקו אי מקדשי ע' זבחים פ"ח ומנחות פ"ח וצ' לפי ששם הוא מונח על דופן הכלי ממש והו"ל כמונח על שולי הכלי שהכלי בעצמו מחזיקו. ואין לומר דלהכי גודש אין מקדש משום שהסולת שבתוך הכלי מפסיק והו"ל אויר שאין סופו לנוח ובתוך הכלי באמת א"צ סופו לנוח כדעת רש"י. ז"א. דכיון דהכל מונח ע"ג שולי כלי מיקרי שפיר מונח. ואטו בקנין שצריך סופו לנוח לא יקנה אם צבר קמח ברשותו או בכלי. אלא דשם נראה דגם גודש קונה הכלי וצ"ל דשאני קידוש מקנין לענין זה דבקידוש בעי עכ"פ שסופו לרדת לאויר כלי שרת שזהו עיקר קדושתו ואקצר בזה. ונראה דרש"י ס"ל לחלק בין קבלת דם לשאר קידוש כלי. דבקבלת דם שפיר סגי באויר שלמעלה מכלי וכדפירש"י שם גבי הא שיתן הוורידין לתוך הכלי עיי"ש. ודחקו לזה מהא דמייתי שם מחבית שתחת הזינוק דאיירי שם באויר שלמעלה יעו"ש. אבל נראה דשאני התם לענין מי חטאת דבעינן שיהיו מים חיים מן המעין ולא נפסק חיותן כלל והכא כיון שהמים מונחים על המים שבתוך החבית אף שהם חוצה לו מ"מ הוא גודש החביות ומיקרי נפסקה חיותן בכלי ושפיר מדמי גודש החבית לתוך הכלי דמזרק בקדשים. דגבי כלי שרת אין הגודש מקדש אבל במי חטאת הוי הגודש כמו בתוך הכלי ולזה ה"ה אויר שלמעלה מן הכלי. עכ"פ דברי הרמב"ם ורשב"א ור"ן וב"ש מיושבים כנ"ל וכ"כ הרשב"א בהדיא שם דבזבחים איירי באויר שבתוך הכלי: ו) אמנם כ"ז לענין קידוש כלי שגזה"כ הוא שאין מקדש אלא בתוך הכלי לפי שהכלי אין לו מקום קבוע עד שנאמר שהאויר שלמעלה ממנו יהא ג"כ קדוש. משא"כ במזבח שמקומו קבוע שפיר מיבע"ל בדף פ"ז אי אויר כמזבח לפי שהאויר שייך לו וכמוש"ל דכל אויר שייך לרשות שתחתיו ואין צורך למחיצות וא"כ קשה מה מקשה הש"ס והא לא מינטר וכנ"ל: ז) ולזה פירש"י דבאמת אף שהאויר קונה אף שלמעלה מן המחיצות מ"מ הא בעי שיהא סופו לנוח ומפרש רש"י שצריך שיהא ודאי סופו לנוח שאין עלול וקרוב להזדמן לפניו איזה מניעה מהנחתו אם לא בדרך רחוק כמו דליקה וכדומה שהיא סיבה מתחדשת. וכעין שחלקו התו' בכורות דף כ' ד"ה רבינא דביאת אדם לא מיקרי תלי במעשה לפי שדרכו בכך וה"נ צריך שיהא מניעת הנחתו תלויה רק במעשה מתחדשת. ולזה כיון דאפשר דשדי ליה זיקא אם לא תחטפנו שוב הו"ל אויר שאין סופו לנוח והיינו דפירש"י בקושיית הש"ס והא לא מינטר דאף אם אפשר לה לחטפו שלא ישאנו הרוח מ"מ מיקרי אין סופו לנוח ובעי אויר מחיצות וכדאיתא בירושלמי הנ"ל. והיינו נמי דמסיק בש"ס דילן דבגט משום אינטורי הוא וכדפירש"י ע"ט סוף ע"א ד"ה אבל משום שאין סופו לנוח יע"ש. והירושלמי דמשני דבגט בעי רשותה והבבלי דמשני משום אינטורי לא נחלקו כלל וכנ"ל. ושם ע"ט ע"ב גבי פנימית וחיצונה דכיון שהגיע לאויר מחיצות חיצונה מגורשת דפנימית גופה מינטרא בהו ופירש"י שמשועבדות לה לשמירה ע"ש. היינו כי היכי דלהוי חצר המשתמר דאיירי שם אף בגוונא שאין עומדת בקרוב כ"כ שישתמר מחמתה וע' בתו' שם. ומיושב שפיר דאף דמשמע בזבחים כ"ה דרש"י ס"ל דאויר שלמעלה ממחיצות ג"כ ככלי. זה רק שם דלא שייך חששא דשדיא זיקא שהקילוח יורד ודאי לתוך הכלי וגם דבעזרה איירי שהיו מחיצות סביב משא"כ הכא: ח) והנה בהך דב"מ ק"ב הקשו התו' בב"מ י"א וגיטין ע"ט ע"ב ד"ה פנימית דהא אין החצר משתמר למשכיר ואמאי הוי זבל של בעה"ב ותירצו דהשוכר הוי שלוחו של משכיר ע"ש. וקשה לי דמה שליחות היא זו דבוודאי רוצה יותר לזכות לעצמו ולא למשכיר וכהא דב"מ ט' ע"ב גבי האומר תנה לי דמצי לזכות לנפשיה יעו"ש ומצי שפיר לחזור משליחותו וכדקיי"ל בחו"מ סי' קפ"ג בדין זה. וצריך לדחוק שעל מנת כן השכיר לו שיהא שלוחו ואם יחזור משליחותו תיבטל השכירות והוא דוחק ובשטמ"ק מבואר שעשה אותו בפירוש שליח. וגם בזה צ"ל כנ"ל. ובכונת התו' י"ל דכיון שהשוכר בא מכח המשכיר הו"ל כאלו נשמר מחמתו וג"ז דוחק דהא אינו מושכר לו לתשמיש כמו"ש התוס' שם. ובשטמ"ק תירץ עוד דהשוכר הו"ל כאכסנאי ואין מבטל שמירת המשכיר והובא זה ג"כ בנתיבות סי' ר' שלזה זוכה המשכיר בפירות מעורבין ג"כ ע"ש. אבל זה שייך רק לשיטת רשב"א ותו' דאיירי בחצר שאינו מושכר רק לכניסה ויציאה אבל להרמב"ם דאיירי בשכורה לגמרי א"כ אינו כאכסנאי כלל וליומיה ממכר הוא. וע"כ צ"ל כתירוץ ראשון שבתוס' שם שתירצו דאיירי שעומד המשכיר בצד חצירו ונשמר לדעתו בפירוש והו"ל שפיר משתמר שכיון שיפול זבל לארץ אין רשאי השוכר לקחתו שכבר זכה בו המשכיר לדעת הרמב"ם: ט) ונראה דכ"ז שייך רק כשכבר נפל הזבל לארץ שכבר זכה בו המשכיר כנ"ל. אבל כשעודנו באויר כיון שיש רשות לשוכר להשתמש בחצר בכל חלקיו ולהעמיד כלים בקרקע ובאויר כפי צרכו. א"כ אפשר שכשמתחיל הזבל ליפול יעמיד השוכר כלי ע"ג קרקע או באויר תחתיו שזה יש לו רשות כיון שהחצר שכורה לו לגמרי וממילא יפול הזבל לכלי שלו וא"כ אין משתמר הזבל לגבי השוכר שהמשכיר אף שעומד בצדו לא יוכל למחות בו. ואף אם שעומד בקרוב ויוכל לחטפו מן האויר טרם יגיע לכליו של שוכר מ"מ מיקרי זה אויר שאין סופו לנוח כמוש"ל לדעת רש"י דהא אין ודאי שינוח כיון שדרכו של שוכר להשתמש באותו חצר ובפרט שבוודאי רצונו בכך לזכות בו וכמוש"ל דמה שדרכו בכך לא מיקרי חידוש מעשה מתוס' דבכורות. וא"כ ודאי אם קלט השוכר הזבל בכלי מן האויר שפיר קונה השוכר דלגבי משכיר הו"ל אויר שאין סופו לנוח ושפיר כתב הסמ"ע שא"צ כלל להקדים הכלי לדעת הרמב"ם דאיירי בחצר שכורה ויש רשות לשוכר ליתן כליו באויר כי החצר שכור לו עם אוירו. ודומה ממש להך דשדי זיקא כנ"ל ומיושבים דברי הסמ"ע בס"ד: י) וממילא מיושב קושית הריטב"א והלח"מ הנ"ל. דהכי פירושא דברייתא הקולט מן האויר הרי הוא שלו בחצר שכורה ומפרש רבא טעמא דהו"ל אויר שאין סופו לנוח וכמוש"ל ולא משום דהקדים. ואף דבש"ס מוקי לה דמיפסק כלי היינו דלא תיקשי דהא מיבעיא ליה לרבא כדאיתא בסוגיא שם. אבל הרמב"ם לטעמיה דס"ל דאיפשיטא בעיא דרבא מהא דזבחים כ"ה כמוש"ל בשם הלח"מ והב"ש. אין צורך לאוקמא בהקדים. וע"ז קאמר ושברפת שבחצר הרי הוא של בעה"ב ודייק מינה דלא השכיר הרפת ולהכי בקולט מן האויר הרי הוא של בעה"ב דשם הו"ל אויר שסופו לנוח דשפיר משתמר הוא שאין לשוכר רשות שם. ושפיר פריך תרתי. דברישא איירי בחצר שכורה לזה הרי הוא שלו ובסיפא איירי בחצר שאינה שכורה דקאמר ה"ה של בעה"ב. ומשני ברפת שבחצר שהרפת לא השכיר