דברי מלכיאל א רלב

מ"מ הדין עמהם דהוי פגם שאחר יעמוד ביניהם ואף שהלוקח הוא אשה וכדומה שאין בו דין ב"מ. אבל אם המקום הוא בקצה אחד וכל בני משפחה עומדים אצלו מעבר השני אז אם רוצים לסלק הלוקח כדי שיעמוד המוכר בעצמו עליו ג"כ הדין עמהם דהוי פגם שאחד ממשפחתם יצטרך לעמוד במקום אחר כנ"ל. אבל אם רוצים ליקח המקום לעצמם ולא למוכר נראה דלא יוכלו לסלק כי מה הפסד הוא להם כיון שהם נשארים כולם במקום אחד זה אצל זה כמו שהיו וזה המקום ישאר ללוקח ול"ד לקבר דהכל במערה אחת וא"א להפרידו מהם. וא"ל דמ"מ בזיון הוא להם שיומכר מקום נחלת אבותם ז"א דא"כ גם בכל קרקע נימא הכי ולא מצינו בש"ס ופוסקים בזה רק שאם מכר לבעלים הראשונים ליכא דדב"מ וכן לבנו אבל לא לסלק הלוקח. ובשדה אחוזה כבר בארנו שהוא גזה"כ מצד ארץ ישראל: כא) ואם מצד קפידא מי שישב בצידו א"כ אין זה שייך להפג"מ שיושבין משפחות רק בכל מקום הנמכר יש סברא זו. ואף שיש קצת מקום לחלק בין יחיד למשפחה מ"מ הרי הריב"ש אף דבסי' תק"א כתב סברא זו שלזה איכא דדב"מ גבי מקומות ביהכ"נ מ"מ בסי' שצ"ז כתב שאין תלוי בזה. וצ"ל דבסי' תק"א כתב זה לסניף בעלמא ועוד דגם בבתים יש קפידא מי ששכן אצלו. אך ז"א. דבמקום ביהכ"נ שייך טפי פג"מ מבבתים וכידוע. אבל עכ"פ בשביל זה בעצמו אין לסלקו. ואף דמצינו בסנהדרין כ"ג דנקיי הדעת שבירושלים הקפידו לחתום או לישב בדין או לסעוד לידע מי יהיה עמהם י"ל דשם שייכים זל"ז שהדיינים דנין יחד ומצטרפים בדעתם וכן בעד כבר נאמר אל תשת ידך וגו' ובסעודה דרך ג"כ להזמין קרואים נכבדים. משא"כ בביהכ"נ כל מקום מובדל מחבירו: ומ"מ נלענ"ד שאם לפי ראות עיני הדיין הלוקח איש בזוי יש בזה בעיר ההיא פגם ניכר לאיש שעומד אצלו בביהכ"נ ודאי יוכלו לסלק בני משפחה אף שהמקום הוא בקצה אחד כנ"ל וכמ"ש הרמ"א בסנ"ג שהכל לפי הענין. ובכ"מ שמסלקין אותו בנמ"ש צריך המוכר לסבול קצת ג"כ כפי מה שנהנה בתיקון פג"מ כמוש"ל. ואם מסלקין אותו כדי שיעמוד המוכר בעצמו עליו כמוש"ל אזי צריך ליתן ג"כ כפי ההנאה בעצם המקום חלק כחלק עם כל בני המשפחה. רק בעד מה שיעמוד עליו אפשר דא"צ ליתן כלום כיון דגלי דעתיה דלא ניחא ליה שהרי מכר מקומו ורצה לישאר בלי מקום וכ"ז כפי ראות הדיין. אבל אצלינו אין מצוי שיעמדו משפחות משפחות בביהכ"נ ונהרא נהרא ופשטיה: סימן צז כבוד ידידי הרב הג' חו"ב וכו' מ' אברהם מאיר הלוי נ"י: אשר הקשה כת"ר על הסמ"ע סי' שי"ג סק"ו שכתב לדעת הרמב"ם דאיירי בחצר השכורה לאחרים אם קולט זבל מן האויר א"צ להקדים הכלי ליציאת הזבל כיון ששכור לו החצר ויש לו רשות להעמיד שם הכלי. וע"ז הקשה דבב"מ ק"ב מפורש דבכה"ג זכה המשכיר דהוי אויר שסופו לנוח. והיא תמיה רבתא. וכמדומה שגם אני נתקשיתי בזה דרך לימודי. ומצאתי בשוש"י שהביא בשם הבאר יעקב שכבר הקשה כן ואין ספר הלז ת"י: א) והנראה בזה דבאמת דעת הרמב"ם דס"ל דאף בחצר שכורה זוכה המשכיר צ"ע טובא דא"כ מאי דייק בב"מ ק"ב מדקתני שברפת שבחצר הרי אלו של בעה"ב ודייק רב אשי זאת אומרת המשכיר חצירו סתם לא השכיר רפת שבה. דהא אף בשכורה זוכה בעה"ב וכבר הקשה זה הריטב"א בחי' בב"מ שם ונשאר בקושיא. וראיתי בכ"מ פ"ו מה' שכירות שהרגיש בזה ג"כ ותירוצו כבר דחה אותו המהרי"ט חח"מ סי' פ"ג ותירוץ המהרי"ט שם יותר דחוק כאשר תחזינה עיני המעיין שם. והקצה"ח תי' בסי' שי"ג על קושיא זו דבאמת להרמב"ם השוכר זוכה בכל דבר ורק בזבל שייר המשכיר זכות לעצמו לזכות בזבל לפי שיש לו רפת בחצר שלא השכירו כדאיתא בש"ס והיינו דדייק שלא השכיר הרפת ולהכי גם בחצר הוי של בעה"ב יעו"ש. ולדבריו איירי הא דזוכה המשכיר בזבל רק ביש לו רפת בחצר. ותמיהני דעיקר חסר מן הספר בסוגיין וגם דא"כ הו"ל לרב אשי למידק זה ממתניתין שם ולמה המתין למידק מברייתא וכן הרמב"ם סתם דבריו דהזבל של משכיר יעו"ש וכל כה"ג הו"ל לפרושי טעמא. באופן שלענ"ד הקושיא עוד נצבה כחומה [וכל מפרשים הנ"ל לא ראו שהריטב"א הקדימם בקושיא זו]: ב) ובישוב זה נראה דהנה לפירש"י וש"פ קשה קצת פי' הברייתא דלדידהו מיירי הא דקולט מן האויר הרי הוא שלו בחצר המשכיר. וא"כ מה שייכות הוא לכאן לשמעינן בעלמא דקולט באויר חצר חבירו והקדים הכלי הרי הוא שלו ומה שייך לדין שוכר. וגם מדנקיט בתר הכי ושברפת משמע דברישא לא איירי ברפת ובאמת איירי אף ברפת ועיקר החילוק בין קרקע לקולט באויר. ועו"ק דהו"ל לפלוגי בדידה בין הקדים הכלי ללא הקדים ותרווייהו בקולט דהוי רבותא טפי מהא דנקט בקרקע הרפת של בעה"ב. וגם הא דנקיט שם אהא דוברפת ושבחצר ה"ה של בעה"ב. תרתי. אין לו ביאור לכאורה וכבר נדחקו התוס' בזה בלשון תרתי. ועוד נתקשו הפוסקים אהא דקולט דהוי כליו של לוקח ברשות מוכר ע' בריטב"א ושטמ"ק בזה: ג) והנה בגיטין ע"ט תנן היתה עומדת על ראש הגג וזרקו לה כיון שהגיע לאויר הגג מגורשת ומקשה הש"ס והא לא מינטר פירש"י באויר הגג דאתי זיקא ושדי ליה מקמי דלינח. ולזה אף אם אירע לו סיבה אחרת שלא הגיע לאויר הגג כגון שנשרף וכדומה אמאי מגורשת הא בעינן אויר שסופו לנוח. ונתקשו בזה הב"ש בסי' קל"ט ושאר אחרונים דל"ל טעמא דאין סופו לנוח תיפוק ליה דבעינן שיכנס לאויר מחיצות דבלא"ה הו"ל אינו משתמר לדעתו ולא קנה עיי"ש. ונדחק הב"ש דס"ל לרש"י דמיקרי משתמר אף שאינו משתמר משום זיקא והוא דחוק. אבל באמת צדקו דברי רש"י דמי לא עסקינן בגוונא דמשתמר מחמתה לגמרי דהא איירי בעומדת בראש גגה א"כ אפשר שעומדת סמוך כ"כ שיכולה להשגיח שאם תדפנו הרוח שתחטפנו. ואף דבירושלמי פ' הזורק הל"ג איתא דבעינן אויר מחיצות בגט הא מסיק שם דלהכי אמרינן בגט קלוטה כמו שהונחה ולא בשבת משום דבגט בעינן רשותה והאויר הוא רשותה. ובש' דילן דף ע"ט איתא הכא משום אינטורי הוא והא מינטר. ונראה דהכוונה הכל אחד דבאמת הא זה דין פשוט שכל רשות אדם שייך לו האויר עד לרקיע ואין יכול שום אדם לבנות על אוירו על עמודים או להושיט גזוטרא וכדומה ורק למכרו א"א משום דהוי דבר שאין בו ממש וכדקיי"ל סי' רי"א. ואף למעלה מהמחיצות מיקרי רשותו וכן מפורש בזבחים כ"ה ע"ב דאמרינן אויר כלי ככלי אף למעלה ממחיצות וכן דף פ"ז שם לענין אויר מזבח אף שאין לו מחיצות וכן בגיטין ע"ח ע"ב לענין אויר ד' אמות וע"ש בתוד"ה ותתגרש [ובתוס' שם פירשו קושיית הש"ס כפשוטו דאיירי אף בעומדת חוץ לד"א ולהכי פריך דלא מינטר יעו"ש. ועכ"פ משמע מדבריהם דבתוך ד' אמות מינטר אף מזיקא וא"כ י"ל כן לפירש"י כנ"ל שרוצה לפרש קושיית הש"ס בכל גוונא] ולזה הוקשה לפירש"י ל"ל משני דאיירי בגוונא דמינטר כנ"ל: ד) והנה בבעיא דרבא בב"מ י"ב באויר שאין סופו לנוח אי הוי כמונח. כתבו הלח"מ והב"ש סי' קל"ט דס"ל להרמב"ם דאיפשיטא דלאו כמונח דמי מהא דזבחים כ"ה ע"ב. וזה תמוה דהא שם איירי באויר שלמעלה ממחיצות הכלי כמפורש שם ואדרבה מבואר שם שאויר שבתוך הכלי מקדש אף שאין סופו לנוח ורק כשאין לו שולים כלל לא מיקרי אויר כלי יעו"ש. וכבר הרגישו בזה האב"מ והתו"ג סי' קל"ט על הב"ש בזה ולזה החליטו שם שאין לזה שייכות כלל לכאן. ונראה שלא ראו ז"ל שגם הרשב"א והר"ן פ' הזורק מייתו הך דזבחים לענין קנין ע"ש ואף הרשב"א כתב שם מקודם שאפשר לחלק בין קנין להך דזבחים