דברי מלכיאל א כב

שם יש לדחות. אבל מיבמות כ' קשה טובא דקרי לחליצה אפשר לקיים. אף שהוא חלוק הרבה מיבום ועדיף טפי מכלאים בציצית. ודוחק לומר דס"ל דהיינו דמשני חליצה במקום יבום לאו כלום היא שז"א כמובן. ונראה עפמש"ל דבאמת בעלמא מיקרי אפשר לקיים בכל ענין. רק בציצית גלי קרא. ורק גם בציצית לא ידעינן רק בכה"ג. אבל בגוונא שאין לו שום נ"מ אין סברא לרבות. ולזה שפיר מקשי לפמש"ל בשם הרא"ה שקושיית הש"ס מצד שאין סברא להרבות כזה ע"ש בחי' הר"ן בשמו. והשתא א"ש דבאמת בעלמא מיקרי אפשר לקיים בכל גוונא. רק הכא אף דאיכא ריבויא מקרא דבשר מ"מ אין סברא להרבות יותר מדמרבינן גבי כלאים בציצית ודוק. ומש"ל אות י"ד בשם הרמב"ן ורשב"א שכ' דמה דאפשר למחר לא מיקרי אפשר הביא הרמב"ן שם ראיה מבנין ביהמ"ק דאף דאפשר לבנותו למחר מ"מ ס"ד דלידחי ל"ת דשבת. ולענ"ד ראיה זו קשה. לבד די"ל דבאמת מהכא ניליף דאף באפשר לקיים דלידחי מדאיצטריך קרא וכמש"ל בזה. הנה אינו דומה כלל דהתם כל עוד שיבנו הביהמ"ק מקודם יקריבו קרבנות וכל צורכי הביהמ"ק. וא"כ אותו יום הוא פסידא דלא הדר ושפיר א"א לקיים. וה"ז דומה לסברת הנו"ב גבי טלטול דלא מיקרי דשיל"מ שהזכרנו: כז ובענין תכלת ולבן שהזכרנו למעלה. ע' בחי' הרשב"א במנחות ר"פ התכלת שפלפל הרבה בסוגיא דרבי ורבנן. ושכתב שם שגם למצוה מן המובחר אינו. הכוונה שעיקר מצות לבן אין בה חסרון וע"ש שיש לפלפל בכל דבריו עפמש"ל. וכן ע"ש ס"פ הקומץ מ"ש בהא דר' ישמעאל ורבנן. ושם כתב דלר"י הוי ד' מצות ממש. וזה דלא כהרמב"ן בסה"מ שורש תשיעי ע"ש. אך אקצר כי אכ"מ. וכן ע"ש בחי' בדף מ' גבי הא דאפשר לקיים שניהם: ולענין מש"ל בהא דלדורותיכם. אזכיר מה שתמיהני על הנו"ב במ"ת חא"ח סי' פ"ז שנדחקו הוא והגרי"ב בקראי דכתיב לדורותיכם. והביא שם גם קרא דעומר. ולא הרגישו שהוא ש"ס מפורש במנחות פ"ד לענין שביעית. וכן לדורותיכם דגבי שתי הלחם יש לדרשו ג"כ לזה אם נאמר שזה מיקרי לסחורה. וגם י"ל באופן שלא יהיה רק שיצטרכו ליזרע וכדאוקים בירושלמי דשקלים הנ"ל ועוד י"ל בזה. ומזה תמהני על הר"ש בפ"ח דשביעית מ"ו שפי' הטעם דאין מבשלין ירק של שביעת בשמן תרומה משום הפסד תרומה. ולא פי' כפשוטו משום שביעית דלאכלה ולא לשריפה וכדאיתא הכא גבי חלה. וכן פי' הרמב"ם והרע"ב באמת שם. וכן קשה על פירש"י בזבחים ע"ה ע"ב שפי' ג"כ כהר"ש. וכ"נ שזה טעם הא דתנן התם במ"ט שאין לוקחים משביעית חטאות ואשמות וכו'. דהיינו ג"כ משום לאכלה ולא לשריפה וכדאמרינן הכא גבי בכור ודלא כמ"ש התי"ט שם משום שאין בא אלא מן החולין כמו במעשר שני דאטו שביעית לאו חולין הוא. ובפרט לפמ"ש הרמב"ם דהקדש מיקרי סחורה וכמש"ל. אך דברי רש"י והר"ש הנ"ל נראה ליישב דס"ל כיון דמקשה הש"ס בבכורות ניגמר מינה ומשני דשאני התם דעיקרו לאכילה. אלמא דבכה"ג שפיר גמרינן דלא חיישינן לחשש טומאה. והרמב"ם ס"ל דשאני גבי חלה שיש בזה קיום מצוה משא"כ כאן. גם כי לדעת הרמב"ם יש ללמוד מעומר אף בעיקרו לשריפה וכמש"ל וע"כ צ"ל דרק בצורך מצוה מקילינן. ועתוי"ט ספ"ט דשביעית ובתו"ח שם ואקצר: כח והנה ראיתי עתה בס' צאן קדשים כתב במנחות ע"ב על התוד"ה הבא דלהכי כ' דמשני אף למ"ד הותרה דלמ"ד דחויה י"ל דלעולם ס"ל גם לרבי דנקצר שלא כמצותו פסול. מ"מ הכא מביאין אחרת. משום דהשתא נמי הוי שלא כמצותו דהרי נטמאת. ודבריו תמוהים דכיון דשלא כמצותו פסול. א"כ איך נאמר הבא אחרת כיון שהוא פסול ואינו עומר כלל. משא"כ בטומאה דמ"מ נדחית וכמובן וז"ב. וע' תוס' רעק"א בגליון משניות פסחים פ"ד אות י"ג אם עשה דוחה ל"ת שבגופו. אבל אינו שייך כאן כמובן. ודקדוקו למה הוצרכו התו' כאן אף שאינו דקדוק. אבל מיושב הוא עפמש"ל אות י"ז. גם מ"ש לישב דברי הרמב"ם. ותלה הך דדחתה שחיטה את השבת בהא דר"פ ר' ישמעאל דהעומר בא מג' סאין וקאמר שם דלר' יוסי ס"ל דניתנה שבת לדחות שאני. ואפילו רבנן אי ס"ל סברא דניתנה שבת לדחות הול"ל מה' סאין וע"כ דלא ס"ל וכדי שלא לשנות ס"ל דגם בחול הוי מג' סאין. ע"ש. ודבריו תמוהים לבד דעיקר הדבר תמוה דאינן דומות הסברות כלל אבל הלא בש"ס קאמר שם להדיא דלרבנן ס"ל דמובחר אתי מג' סאין ולא משום שלא לשנות וגם א"כ ר' יוסי שם לא כרבנן ולא כר"י. רק עפמ"ש בחי' בזה יש לישב בזה ע"ש ואקצר: כט נחזור לענינינו בקושית התוס' דב"מ נ"ח דא"א לומר דשביעית תדחה ל"ת דמשומר כיון דלא הוי ממשקה ישראל הוי פסולו בגופו. ולא שייך למילף זה מלדורותיכם וכמש"ל. אבל עדיין קשה לי דהא הא דמשומר אסור ע"כ הכוונה כשהבעל השדה שומר תבואתו ופירותיו ואינו רוצה להפקירן אבל אטו כשיעמוד אחד אצל שדה חבירו ולא יניח לשום אדם ליקח. וכי בשביל זה יאסר משום משומר כיון דלא קני לה. כדקיי"ל הבטה בהפקר לא קניא. ורק דאריה הוא דרביע עלה שאינו מניח ליקח לאחרים וכ"נ ברור. וע' רמב"ם פ"ד מה"ש הכ"ד כל הנועל כרמו או סג שדהו בטל מ"ע וע"ש. ושם ספ"ד פוסק והוא מתוספתא פ"ד דשביעית דעיירות שעל הספר מושיבין עליהן נאמן שלא יבוזו עכו"ם פירות שביעית. ולכאורה קשה איך מושיבין שומר דהא אסור לשמור אבל הדבר כמ"ש כיון שאין בעל השדה שומר בשביל עצמו. רק שהנאמן שומר בשביל אחרים לא שייך זה כיון שאינו זוכה בשמירה זו. ועיקר הזכיה היתה כשהיו קוצרים. וכן הוא מפורש בב"מ קי"ח ע"א דקאמר דר"י ורבנן פליגי בחיישינן לבעלי זרועות. והיינו שיטלום משום שהם עדיין הפקר. כי לא זכו עדיין בהם ציבור. ומיושב מאוד מה שתמוה שם בסוגיא. דאי משום בעלי זרועות. יעשו חזקה בקרקע או יקנו בקנין כסף התבואה. ויהיה של הקדש ממש. ולא יצטרכו לתת ד' זוזי לשומרים. דהכא ע"כ לגזלנים לא חיישינן. דא"כ לא יחושו גם לדמי השמירה. וע"כ הסברא שיטלו משום שעדיין הפקר. אבל עפמ"ש א"ש דבאמת אסור לזכות מקודם קצירה דהא הוי משומר. וע"ש בשטמ"ק. וכן קאמר התם בהדיא וכי אזלי ציבור ומייתי השתא הוא דזכו ביה ע"ש: ל וכן מבואר בירושלמי פ"ד דשקלים סוף הל"א דקאמר שמביאין מעות מן השולחני ונותן לקוצרים ולשומרין עד שלא יקרב העומר. ומביא מעות מתרומת הלשכה ומחללין עליו ע"ש. והוא כמו הא דבונין בחול ואח"כ מקדישין וכדמייתי התם. הרי להדיא שאח"כ היו מקדישין. וממילא לא היו קונין כלל מקודם. ומזה קשה לי דברי התו' במנחות פ"ד ע"א ד"ה שומרי שכתבו בחד תירוצא דקצירך כתיב ולא קציר הקדש. ומהאי טעמא שריא נמי קצירה ע"ש. והוא תמוה דהא לא היו מקדישין רק אח"כ וכירושלמי הנ"ל. אבל לשון השטמ"ק בב"מ קי"ח מתוקן בזה שכתב שכיון שהוא משומר לצורך גבוה ולא לצורך בנ"א לא מיקרי משומר בקצירך ע"ש. וזה יש לישב אבל הוא דחוק מאוד. דמנ"ל זה שהשימור יהא דווקא לצורך אכילה. וגם כיון דמ"מ אסור באכילה א"כ לא הוי ממשקה ישראל. וזה בוודאי דחוק לומר שכיון שהוא משומר לצורך הקדש שרי אף באכילה. ולכאורה קשה על מש"ל מהא דב"מ נ"ח דמייתי מהא דלשמור את הפרה והזרעים דש"ש חייב בהקדש. והא הכא אכתי אינו הקדש. וגם לפמ"ש דעדיין היה הפקר. א"כ אין שייך כלל חיוב שמירה בזה. דהא לא אפסדיה מידי ולמאן לישלם. וגם שכר פעולה אין חייבים לו כלל כדאיתא בב"מ קי"ח להדיא בהא. אך י"ל דהפירוש באמת כפי' ראשון ברש"י שם דף נ"ח דלא איירי בשביעית כלל. רק בשאר שנים היו ג"כ שומרים. ואז היו זוכים שפיר מעיקרא בכל השדה. והא דקאמר בירושלמי שלא היו מקדישים זה היה רק בשביעית שלא יכלו לזכות וכמש"ל דלא ליהוי משומר והשתא א"ש דקאמר לה בירושלמי אמתניתין דשומרי ספיחים. ואין להקשות על פירש"י הנ"ל דא"כ למאי נקיט רק שומרי ספיחים נוטלים שכרן מתרומת הלשכה ולא כל שומרי השדה לצורך עומר ושתי הלחם. אשר זה נראה שדחק לרש"י בפי' השני וכן להתו' לפרש באמת דהך דלשמור