דברי מלכיאל א רכט

ואיכא פג"מ. והובא דבריו בב"י וש"ך סי' שס"ו ביו"ד. ותירוץ זה צ"ע דמשמע דגם אם מכר רק קברו ג"כ מסלקין אותו וכמש"ל בשם הנ"י. וצ"ל כוונתו דמ"מ הביה"ק משותף לכולם. וידוע שאין שותף יכול למכור חלקו רק למי שאין היזק ממנו לשותף השני. וכמבואר בסי' קנ"ד ס"ב ובסמ"ע שם שאין יכול להרבות דיורים. ואף שהט"ז חולק וס"ל דיכול למכור לרבים. לענ"ד צ"ע בדבריו דאיך יכול זה דהא מצי אמר אדעתא דהכי לא נשתתפתי עמך. ומצאתי בנתיבות שם שהכריע ג"כ כהסמ"ע בזה. והא דאיתא במרדכי הובא בסי' קע"א ס"ג שמכר שותף אחד חלקו לשנים. י"ל דאיירי בהסכמת שותף השני. או שלא ישתמשו יחד רק זה שנה וזה שנה וז"ב. ועכ"פ י"ל שדין גמור הוא דכיון דמקום ההספד והקבורה משותף לכולם. אדעתא דהכי נשתתפו שלא ימכור אחד את חלקו לאחר. כי עיקר השותפות הוא שלא יקברו אחרים עמהם כנ"ל. ולפ"ז צ"ע מ"ש הרשב"ם ק' ע"ב דתקנת חכמים הוא. וגם דא"כ יוכלו בני משפחה לכוף המוכר להחזיר הדמים. וכ"נ באמת במסכת שמחות פ' י"ד דאיתא שם המוכר קברו לא עשה כלום. משמע שבטל המכר לגמרי. ונראה דבאמת אם היו באים לדון תיכף עם המוכר שאין בכוחו למכור. ודאי טענתם טענה. רק חכמים תקנו משום פג"מ שאף אם שתקו אז. מ"מ יכולים לבטלו לאחר זמן. וכמוש"ל בזה דדנו בזה כדין רבים דלא מהני מחילה. ולזה כתב הרמב"ן דמ"מ התקנה לאח"כ היא כעין דינא דמעיקרא. דטעם הסילוק היא מצד שותפתם כנ"ל: ונראה דהכא גם הט"ז מודה. דאומדנא מוכחת היא דאדעתא דהכי נשתתפו שיהיו קבורים במקום אחד כנ"ל. שבשביל זה היה מנהגם ליחד בה"ק לכל משפחה ומשפחה לבד: י) ובתוס' כתובות פ"ד הוכיחו דהא דקאמר ר"י בן ברוקא דהבעל מחזיר ביה"ק שהורישתו אשתו משום פג"מ ומחזירין הדמים לו. היינו ביובל. והקשו דפג"מ איכא גם מקמי יובל. ותירצו דביובל שכל השדות חוזרים [כן הגיה בתוי"ט] וזו לא תחזור הוי פג"מ. והוא תמוה דהא גבי מוכר קברו אמרינן שתיכף יוכלו לסלקו. ומצאתי בשטמ"ק בשם ריטב"א שהסביר. דכיון דבא לידו בתורת ירושה ולא בתורת מכר. אין פגם רק כשיוחלט בידו אף ביובל ע"ש. ועכ"פ מבואר דאף לאחר זמן יוכלו לסלקו משום תקנת חכמים כמ"ש. והא דלא יבטלו ירושתו בטענת שותפות הנ"ל. י"ל דכיון ששתקו בשעה שהכניסה לו הביה"ק מחלו וכמש"ל. ויותר נראה דמשמע לשון הש"ס שכל הביה"ק הוא שלה. רק שנתנה רשות מכבר לבני משפחתה ליקבר שם. וכ"נ ל' הורישתו ביה"ק ע"ש. וע"ש בשטמ"ק שדעת הרבה ראשונים דמחזיר הביה"ק אף קודם היובל. ונתבאר שם דעכ"פ אסור לו לקבור מתו אף עד היובל. ועיין בהפלאה בזה ואכמ"ל בזה: יא) ועפמש"ל מיושב מה שק"ל טובא לפמ"ש הראבי"ה ללמוד מקומות בהכ"נ מביה"ק. וכ"פ הרמ"א כמש"ל. וכ"כ הנ"י פ' המוכר פירות בשם הריטב"א ללמוד מכאן שיוכלו בני משפחה למחות לכתחילה שלא ישא אשה שאינה הגונה. והובא ברמ"א אהע"ז סי' ב' ס"א וכן משמע קצת בכתובות כ"ח ע"ב. אלמא ס"ל דמדמינן בפג"מ זה לזה. ולפי"ז ק' דבקדושין י"ח ע"א איתא שנכוף לאב לפדות את בתו שמכרה משום פג"מ. וכ"פ הרמב"ם בפ"ד מה"ע פ"ב. וא"כ ה"נ נכוף למוכר להחזיר הדמים ללוקח ולבטל המכר מקברו משום פג"מ. אבל לפמ"ש א"ש דתיכף אחר המכירה לא מיירי הכא. דשם בלא"ה המכר בטל מצד שותפות כמוש"ל. רק אח"כ אנו דנים. ואז תלוי רק בבני משפחה דלמוכר מחלו כבר טענתם עליו בשתיקתם. אבל באמת ז"א דכבר בארנו דבזה לא מהני מה ששתק. וגם דא"כ נימא דבאמה העבריה אם שתקו המשפחה תיכף במכירתה. שוב לא יוכלו לכופו לאב. וזה לא מצינו. דמפדין בע"כ משמע בכל זמן: יב) ולזה נראה דהראבי"ה ונ"י בשם ריטב"א ס"ל כפי' התוס' בקדושין י"ח שפרשו דלא קאמר שנכוף לאב רק שבני משפחה יפדוה משלהם בע"כ דאב שיתחייב לזוזה עי"ז ע"ש. הרי מבואר שלעצמו שאינו מקפיד על כבודו אין לכוף. ולכאורה צ"ע דלמה נכוף לבני משפחה ולא לו. ואטו הוא אינו מאותה משפחה. ונראה דבבושת דפג"מ הם כולם שותפין. ולזה כיון שהתורה זכתה לו למכור בתו וליטול כספה. שוב אין יכולים אח"כ לכופו רק ליתן חלק בפדיונה כאחד מבני המשפחה ולא כל הדמים. וזו סברא ברורה. וכן מוכח ממ"ש הריטב"א בנ"י שם שיעכבו לכתחילה מלישא. משמע דבדיעבד א"י לכופו להוציא. וקשה מהך דקדושין כנ"ל. אבל לפמ"ש א"ש דס"ל דאין כופין אותו בזה. כיון שמן הדין מותר. ובלא"ה יש לחלק בין גט לממון ולזה כתב הראבי"ה ג"כ שבני משפחה יחזירו הדמים. ולא שיכופו למוכר המקום והיינו כמו"ש: ולשיטת רש"י והרמב"ם דמפרשי דכופין לאב. צ"ל דעתם כדעת רב האי במרדכי דלא מדמי מקומות בהכ"נ לקבר. וטעמו נראה משום דאין מדמין מסברתינו בפג"מ. כי אפשר שיערו חז"ל דרק בקבר יש פג"מ ולא במקומות בהכ"נ וכדומה. וכן מסתבר דא"כ נתת תורת כאו"א בידו שיאמר זה לי פגם משפחה. וממילא י"ל דגם הפג"מ שבש"ס ג"כ ל"ד להדדי. דבפגם גדול כמכירת הבת כופין האב. ובמוכר קבר אין כופין המוכר. ובכתובות פ"ד דקדק רש"י לפרש בע"כ דלוקח ע"ש. רק שי"ל משום דאיירי שהמוכר מת. ובשיטת רש"י י"ל דס"ל כהראבי"ה ונ"י בשם ריטב"א. ומהא דקדושין לק"מ דשם איתא בברייתא ג"כ דאינה נמכרת ונשנית. והיינו כר"ש וכדמסיק התם בסוגיא. ולזה מוקי אביי שם אליביה דס"ל בכתובות מ"א שאין שאין אדם יכול לזכות במעות במה שעי"ז יהי פגם למשפחתו יעו"ש. ובארנו מזה למעלה. וא"כ ה"נ שפיר נכוף לאב לפדותה משום פג"מ. אבל לרבנן דכתובות מ"א והכי קיי"ל. אין לכופו רק לתת חלק ככל בני משפחה כמש"ל. והך דמוכר קברו אתיא כרבנן דר"ש ובזה מיושב מה שנתקשה המל"מ פ"ד מה"ע בש"ס כדמקשה דנכוף בע"ע. לישני דאתיא כרבי דאין נגאל בקרובים בנמכר לישראל. ונדחק משום דסיפא ע"כ אתיא כר"ש כמוש"ל. ולפמ"ש א"ש טפי דעיקר אוקימתא דאביי היא אליבא דר"ש כנ"ל. אך דברי המל"מ שם הם על הרמב"ם. והרמב"ם ע"כ ס"ל דאף לרבנן דר"ש ס"ל הכי מדפסק כן. אבל לרש"י י"ל כנ"ל: יג) אבל בדעת הרמב"ם דמפרש בע"כ דאב כפשוטו כנ"ל ופסק כן. ע"כ צ"ל כמוש"ל דלא מדמינן להדדי כל פג"מ. ובלח"מ כתב דהרמב"ם ס"ל כפי'. התוס' שנכוף לבני משפחה. ולזה מוקי לה כר"ש שאין נמכרת ונשנית. אבל לאב כו"ע מודו שנכוף. ולפמש"ל לדעת התוס' אין כופין לאב כלל. וכ"נ דא"כ לישני הש"ס באמת דמפדין בע"כ דאב ואתיא ככו"ע. וע"כ צ"ל כמו"ש. וכ"נ דעת תוס' רי"ד וריטב"א כפירש"י שם. וגם התוס' כתבו רק בלשון שמא י"ל. ובפסקי תוס' כתבו דכופין האב לפדות בתו [כצ"ל כמ"ש המל"מ שם] וכ"נ כוונת דבריהם בדף כ' בקדושין ע"ש. והמל"מ נדחק בזה והוכיח דס"ל דגם לאב כופין. ולפענ"ד כמו"ש. ואפשר לומר דדעת ראבי"ה דאף לדעת הרמב"ם הנ"ל דלא מדמינן כל פג"מ להדדי. מ"מ במקומות בהכ"נ ס"ל דדמי ממש לקברו. דשם היו קוברין משפחות משפחות. וכן כאן יושבין כך. והנ"י שלמד לענין אשה שאינה הוגנת בשם הריטב"א. אף דריטב"א משמע דס"ל כפירש"י כמש"ל. מ"מ י"ל משום דאשכחן ביוחסין פגם טפי מבשאר דברים. וכן מצינו ביבמות ק"א שכופין הספק לעבוד בשני משמרות. שלא יוציאו על אחת לעז שיש בהם אחד פסול יעו"ש. וגבי קבר מייתי דהוי קו"ח לגבי יוחסין:. יד) ונראה שזהו כוונת הרמ"א בסי' קע"ה שהביא שני הדיעות ואח"כ כתב שבמקום שיושבין משפחות משפחות יש לדון כסברא הראשונה. משמע דס"ל דאינהו איירי אף שאין מנהגם כן. והוא תמוה לכאורה כיון שנלמד ממוכר קברו.