דברי מלכיאל א רכז

ושותף לא מקרי רק בחפץ מיוחד שעוסקים בו ומשתמשים בו וזה ברור. שוב מצאתי אחרי כתבי כ"ז בשו"ת רעק"א סי' ק"מ שכתב בהדיא דשותף בדרך לא מקרי שותף. ומייתי ראיה מהא דעליה ובית שהזכרנו. ות"ל שכוונתי לדעתו הק': סימן צו להרה"ג הנ"ל בעובדא שבסי' הקודם. א) ומה שטוען משום פגם משפחה. הנה הרמ"א כתב בסעיף נ"ג שהכל לפי הענין שאם יש בזה פג"מ כגון שיושבין משפחות משפחות לבד יש לדון כסברא ראשונה וכמו"ש לענין מוכר קברו וכן לכל כיוצא בזה עכ"ל. ויש להסתפק אם כוונתו שמנהג המקום לישב משפחות משפחות לבד. או כוונתו שכל שנזדמן שישבו בני משפחה אחת יחד ומכר אחד מקומו יש בזה פגם משפחה. וממקום שנלמד משמע דבעי שיהיה מנהג המקום כמו מוכר קברו שהיה אז מנהגם לקבור כל משפחה לבד כידוע. וכ"נ ל' רמ"א שכתב כגון שיושבין. ול' המרדכי פ' המוכר פירות. כ' ראבי"ה דה"ה דא"י למכור וליתן מקום אבותיו בבהכ"נ מיהו הדמים יחזירו בני משפחה בין בבהמ"ד בין בקבר שלא יפסיד הלוקח ורב האי גאון כתב שמכירתו מכירה עכ"ל. נראה מזה דהוי דומיא דקבר דמחזירין הדמים כדי לקבור המוכר שם. כדאיתא בש"ס קוברים אותו בע"כ. וה"נ במקום בבה"כ מסלקים הלוקח כדי שיעמוד עליו המוכר כמו שעמד עד כה. ולא לקחתו לעצמם: ב) אכן הרשב"ם פי' בדף ק' ב' גנאי הוא להם שאין לקרובים מקום קבורה וכו'. ובכתובות פ"ד ע"א פרש"י גנאי הוא להם שיהיו אחרים נקברים עמהם והם יקברו בקבורת אחרים. מזה נראה שאין הקפידא על קבורת המוכר דוקא רק בשביל כל בני משפחה. ודקאמר בש"ס קוברים אותו בע"כ. צ"ל לפ"ז דלרבותא נקיט שאף בשביל קבורת המוכר בעצמו יכולים לבטל המכירה. אף שבעצמו לא הקפיד ע"ז. והתוס' בבכורות נ"ב ע"ב הקשו דליפשט מהכא דהאומר אל תקברוני אין שומעין לו. ולפמ"ש לא מוכח מידי. דהכא לוקחין אותו מן הלוקח בשביל המשפחה וממילא יכולים לקבור המוכר שם. דהא אם היה הלוקח נותן במתנה לקבור המוכר שם ודאי שרי. דהא לא צוה דוקא שלא יקברוהו שם. ואולי זהו כוונתם בתירוצם שם. ובתוס' סנהדרין מ"ו ע"ב מבואר יותר כן. והנה לפי' רשב"ם נראה שאם א' מבני המשפחה מכר רק חלקו בקבר אין בזה פג"מ כיון שנשאר מקום קבורה ליתר בני משפחה. אבל לפירש"י דקפדי שלא יקברו אחרים עמהם. א"כ יוכלו לסלקו וכ"כ הנ"י להדיא הטעם שלא יקברו אחרים עמהם. וכתב שאף אם מכר אחד חלקו ג"כ קוברים בע"כ ע"ש והיינו כמ"ש בס"ד. ויותר נראה דגם כוונת הרשב"ם כן שאין להם מקום קבורה מיוחד להם לבד. ומה שסיים רש"י והם יקברו בקבורת אחרים נראה הכוונה שאף שהלוקח לא ירצה לקבור שם כלל. בכ"ז מסלקים אותו. דמ"מ גנאי שיקברו בקבורות אחרים. וגם אפשר דנקיט לה לטעם על שקוברים את המוכר בע"כ. אף שבעצמו לא הקפיד מ"מ יש בזה פג"מ. ואכתי קשה דהא יכולים לקנות ביה"ק מיוחד ולא יהי בקברות אחרים. ואולי צ"ל בקברות אחר. והכוונה כדאיתא בירושלמי פ' מי שהפך שערב לאדם לנוח אצל אבותיו. וכמפורש בתורה ושכבתי עם אבותי וקברתני בקבורתם. ומ"מ בשביל זה לחוד לא היו מתקנים אי לא דאיכא נמי פג"מ וגנאי: ג) ונראה דבזה אין שום זמן מוגבל. ואף אחר כמה שנים מסלקים אותו. שכ"נ לשון הש"ס באים בני משפחה וקוברים אותו בע"כ. משמע על שעת מיתה ממש אף שמת הרבה אחר המכר. וצ"ל שכן היתה התקנה עיין רשב"ם שם ואפשר הטעם דהוי כשל רבים דמאן פייס ומאן שביק בב"ב ס' ע"א. וכדאמרינן בכתובות מ"א דאף דניחא לבני משפחה א"א דליכא חד במדה"י דלא ניחא ליה. ואף רבנן לא פליגי שם רק משום דמ"מ מתחייב ממון בהודאתו ע"ש. אבל בעלמא מודו דלא שייך מחילה בפג"מ. ובב"ק צ"ג איתא דאין מוחל על אברים שלו משום פג"מ וכ' בשטמ"ק בשם הראב"ד לא כל הימנו שימחול. א"נ כיון דאיכא פג"מ לעולם אינו מוחל אע"פ שא"ל ע"מ לפטור עכ"ל. וצ"ל דתלוי ב' פירושיו בפלוגתא דר"ש ורבנן בכתובות מ"א. דלר"ש אינו מועיל ניחותא דידה ולרבנן מועיל. ולדידהו צ"ל כתי' שני דלעולם אינו מוחל. ונראה שהפגם שם הוא מה שלא ישלם לו. שנראה עי"ז כבזוי שאין מקפידין על נזקו וצערו ועיין בתוס' שם ואקצר. [ועפמ"ש יש ליישב מה דק' שם על רבא דאמר שאין מוחל על אבריו. ופריך מהכני פצעני דאין מוחל על צערו ג"כ. ואשתיק. א"ל מידי שמיע לך בהא א"ל הכי אמר רב ששת משום פג"מ. ובתר הכי פליג רבא על ר"א דאמר משום פג"מ. וקאמר תו משום שאין מוחל על איברים. וכבר הרגישו בזה המפרשים. ובצדו הוגה ג"כ. ולפמ"ש א"ש שכיון ששמע טעם פג"מ נתיישבה הקושיא. דס"ל דזה שייך רק לר"ש בכתובות שם שאין מועיל מחילתו. וברייתא דהכני פצעני אתיא כוותיה. לזה בצער דליכא פגם משפחה כמ"ש בשטמ"ק מהני מחילתו. אבל סתם מתניתין אתיא כרבנן וצ"ל לדידהו טעמא דאין מוחל על אברים. ובאמת איה"נ דאף על צערו אינו מוחל. ופליגא על ברייתא זו דאתיא כר"ש. ואפשר שגם כוונת ר"א בר חמא שהשיב לרבא הכי אמר ר"ש משום פג"מ קאי על הברייתא. וכן רבא שאלו מידי שמיט לך בהא הכוונה על הקושיא מהברייתא. ולזה בתר הכי מייתי דרב אושעיא אמר משום פג"מ ופליג עם רבא. ולא מייתי דרב ששת. ואי משום שכבר נזכר. הלא גם רבא כבר נזכר. אבל לפמ"ש א"ש דר"ש קאי על הברייתא. ור"א על המשנה. ולזה פסקו הרי"ף והרא"ש כר' יוחנן ולא כרבא. משום דברייתא דהכני פצעני אתיא כוותיה. אבל אידך ברייתא דמייתי תנ"ה לר"י. ל"ק לרבא כמובן. ורק דמייתי דתנינן לסברא דהן כלאו ולאו כהן. ולפלא על הרמב"ם פ"ה מה' חובל ומזיק שלא ביאר דין הכני פצעני. ואולי סמך עמ"ש שאין אדם רוצה בכך. וגם כתב סתם נזקי גופו ע"ש וממילא מובן שגם הכני בכלל ודחוק] ונראה שאם כבר קבר הלוקח אחד ממשפחתו שם. כבר החזיק ולא יוכלו לחזור בם. דכיון שא"א להוציאו א"כ תו הו"ל פג"מ ללוקח. ואף דחזינן דניחא ליה בקבורת אחר. מ"מ גם פגמם לא יתוקן לגמרי. כיון שכבר נקבר אחר בקבורתם. וצ"ע בזה למעשה: ד) והמל"מ פ"ו מה"א ה"י הביא מחלוקת הפוסקים אי בעונה מקרי מתנה על מה שכתוב בתורה. ורש"י פי' הטעם דעונה הוי צער הגוף ולא ניתן למחילה. וע"ז הקשה מב"ק צ"ג דאף על ראשי אברים מוחל ואף למ"ד שם שאינו מוחל מ"מ על צער לחוד נמחל. ולפמ"ש דמ"ד אין מוחל על ראשי אברים ה"ה בצער אינו מוחל וכמפורש בסוגיא שם בב"ק ע"ש. וברייתא דהכני פצעני ס"ל דגם בראשי אברים מוחל. ורק משום פג"מ. א"כ א"ש דהוי פלוגתא בזה ואתיא סוגיא דע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה כמ"ד דאין מוחל על ראשי אברים וה"ה על צער. אך רש"י בעצמו פי' בב"ק שם דלרבא מוחל על צערו ע"ש ואקצר: והמל"מ שם הקשה מהירושלמי דפ"ק דקדושין ה"ב. דאיתא שם דרבנן ס"ל שהמתנה שלא ייעדנה הוי מתנה עמ"ש בתורה. וקאמר שם משום דהוי תנאי גוף. ומקשה דהא עונה הוי ג"כ תנאי גוף ומקדש ע"מ שלא יהא עליו שכו"ע תנאו קיים. וקאמר תפתר בקטנה. ופי' שם הק"ע דרק בקטנה תנאו קיים משום שאינה בת ביאה ואין לה צער הגוף מזה. ומבואר דבגדולה תנאו בטל ונשאר בקושיא. ובאמת קו' זו אינה על הפוסקים רק על הירושלמי גופא. דבספ"ז דב"מ סתם דרק ע"מ שלא תהא זקוקה ליבם תנאו בטל. ובאמת גוף דברי הירושלמי