דברי מלכיאל א רכה

לפענ"ד דא"כ בכל ב"מ נצטרך שיהי מוכן קרקע אחרת לקנותה. וזה לא מצינו. וגם מש"ש דדוקא כשיש לו בית וגם נמצא בית קטן לקנות אז איכא דדב"מ. אבל לא בחדא עיין שם. במחכ"ת ז"א ולא ראה דברי התה"ד סי' ש"מ בפנים לזה הבין פי' זר ברמ"א וסמ"ע. ובשו"ת גאוני בתראי סי' נ"ז כ' במקום ביהכ"נ כשדחוק מאד וא"א להשיג אף בשכירות אז ליכא דדב"מ יעו"ש. ולפמ"ש יש לפקפק עדיין בזה. אבל בספק אם ימצא לקנות ודאי איכא דדב"מ: ואם יש לאחד שדה פחותה מט' קבין והוא עני. וקנה אחד סמוך לה קרקע והוא ג"כ עני. נראה דלשיטת הפוסקים הנ"ל ליכא דדב"מ. דכיון דלמדוה מאשה ויתמי. ושם אף דהמצרן ג"כ אשה מ"מ ליכא דינא דב"מ. אבל לרש"י דיליף לה מהא דרוניא. י"ל דבעי דוקא כשהמצרן הוא עשיר. ובזה מבואר קו' התה"ד על הרז"ה דמייתי מהא דאשה ולא מהא דרוניא ואכמ"ל בזה: ג) ומה שלא טען עד עתה. הרי אמתלאתו ברורה שלא ידע עד כה מצד שהוא בן כפר. וכת"ר כ' שישבע הלוקח שא"י שהמצרן לא ידע מזה. או המצרן יברר שלא ידע בעדים. וז"א דמה שייך עדים בזה. ואטו בכיפי תלו ליה. וגם שבועה לא שייך דודאי אין הלוקח יודע מזה. וכבר כ' הר"י מיגש בתשובה והובאה בשטמ"ק ב"מ ק"ח שדין בן המצר אינו בטל אא"כ נתברר לנו שהמכירה מפורסמת. ובב"י הביא תשובת הרשב"א דכיון שנמכר בב"ד ועדים ודאי ידע. אם לא שנתכוונו להעלים. ומייתי מלקוחות דטורפין מהם בשטר דכיון שלוה בעדים הו"ל למידע. וצל"ע טובא דשם רמי עלייהו לחקור אם יש על. המוכר חובות. משא"כ הכא אין למצרן לחקור תמיד אם נמכר שדה הסמוכה. והרי בנתכוונו להעלים כ' הרשב"א דלא ידע המצרן. ובלקוחות אם יש מלוה בשטר אף אם נתכוונו להעלים וגם דבלא"ה מאן דיזיף בצנעא יזיף מ"מ שפיר טורף מלקוחות. וכן במחאה אף בלא תימרו ליה ובלא מפקינן שותא הוי מחאה. ואף דהתוס' כתבו בב"ב ל"ח דאין דרך המחזיק לחקור אם יש מחאה עליו. בכ"ז משום דהוי מילתא דתמיהא שיחזיק איש בקרקע חבירו בגזילה. וגם כי עיקר המחאה הוא שישמע המחזיק. לזה אמרינן דודאי יגיע לאזניו. וראיה דהא אם מכר המערער בעדים לא הוי מחאה רק בשטר עס"י קמ"ו. וקשה דהא קיי"ל דמכירה בעדים אית לה קלא ע' ב"ב מ"ב. ועכצ"ל כמו"ש דמחאה דרכה להתפרסם כנ"ל משא"כ במכר. וכ"כ המהרי"ט חחו"מ סי' כ"ו להדיא בטעם פרסום מחאה יעו"ש. ועוד דבלקוחות הוא תק"ח משום נעילת דלת. ובשטר לא פלוג עתוס' ב"ק י"א ב' ד"ה כגון וב"ב קע"ה ב' בתוס'. וגם אם יהיו עדים שלא ידע הלוקח מ"מ יגבו ממנו. משא"כ במצרן. וא"כ צריך שיפורסם הדבר באופן שודאי ידע המצרן: ד) ומה שהוא בכפר נראה ודאי דלא מקרי בשביל זה אינו במדינה. כיון שהוא סמוך לעיר. וכבר מצינו עיירות גדולות במרחק כזה ואם המצרן דר בקצה העיר ודאי צריך שיתפרסם עד שיגיע למצרן. ואם לא רצה להמתין הו"ל להודיעו. ומצאתי במבי"ט ח"א סי' קס"ח מפורש דכפר לא נקרא אינו במדינה לענין ב"מ. ושוב מצאתי ג"כ במהרי"ט חח"מ סי' ס"ח שכתב ג"כ לדקדק על הרשב"א שיש חילוק בין לקוחות למצרן. רק אני בררתי הדברים יותר בע"ה ע"ש. וגם כתב שם דבעיר גדולה אפשר שיעברו מקצת ימים ולא יתגלה לבני העיר כדי שיתפרסם למצרן וכן שמעתי מפי חכמי זקני הארץ שהיו אומרים שבקונסטנטינא שהיא עיר גדולה צריך זמן יותר ארוך לפרסומו של מכר עכ"ל. הרי מפורש כמו"ש. ות"ל שזכיתי לכוון לדבריהם הקדושים. וע"ש במהרי"ט שביאר שגם הרשב"א ס"ל כן לדינא ודבריו ברורים. וכ"ה ל' הפוסקים שלא היה המצרן במדינה. ולא בעיר. רק במרדכי בשם ר"פ גאון איתא בעיר ע"ש. וע' במרדכי ובב"י שהעתיק באופן אחר ואכמ"ל בזה: ה) והשיעור לזה לא ביארו הפוסקים. ובמבי"ט שם כ' דבעי מקום רחוק ולא ביאר כמה. וגבי אבילות השיעור דמקום קרוב כתב הבה"ג וש"פ י' פרסה. וביארו שם הטעם כדי מהלך יום אחד. ולפי"ז י"ל דשם א"צ לחזרה. אבל כאן שצריך לשלוח לו ושיבא או יודיע דעתו. צריך דאזיל ואתי ביומיה והיינו חמשה פרסה. והם כשלושה פרסאות שלנו. וכעין מ"ש הרמ"ה הובא בטור בשיעור שניתן לב"מ יום אחד. אף דשם איירי בענין אחר. וכ"כ הטור בשם ר"י ברצלוני בשם גאון ע"ש סנ"א. ואף דאנן קיי"ל כרב האי דבשיעור הבאת מעות הוי מחילה. אבל עכ"פ צריך להודיעו אם אפשר באותו יום. וכ"נ דאלת"ה בטלת דדב"מ. כ"א לא ימצא אותו כ"כ תיכף יאמר שאבד זכותו. וכ"נ ממ"ש קצת פוסקים הטעם בהא דלכרגא וכו' ליכא דדב"מ. משום שאין פנאי להמתין עד שיודיעו למצרן עיין טוש"ע סמ"ב. וכפירש"י דלא משהינן מלתא לאודועי ע"ש. מבואר שעכ"פ צריך קצת זמן לזה. ועיין ברמב"ם פי"ב מה"ש הל"ט ונראה שזהו שכתב הרשב"א בתשובה הובאה בב"י ובמהרי"ט שם יום או יומים לכל המרבה. [פי' לכל היותר ולכל המקיל בשיעורו. ובהג"ה מהרל"ח במחכ"ת לא ירד לזה ע"ש]. לפי שמקום קרוב נקרא מהלך יום. ולזה כתב שאפשר שצריך שיהא במקום קרוב וממילא צריך יומים עד שיבא. ולזה אמרו יומים ולא פלוג דאף אם ידע תיכף מ"מ יש לו שיעור זה. וכעין דאיתא בב"ב ל"ח לר"י טעם ג"ש במחאה כדי שיהא באספמיא וילכו שנה וכו'. ומ"מ אף אם היה במקום קרוב מודה ר"י ששיעור חזקה ג"כ ג"ש אף שידע תיכף. משום דכיון שתיקנו זמן זה לא פלוג בתקנתם. ואפשר שזהו טעם הרמ"ה ור"י ברצלוני בשם גאון שהזכרנו. ואף דגבי בע"ח בסי' ק"ו ובסי' קכ"ט בעי שלושים יום. שאני התם שצריך לירד לנכסיו משא"כ הכא. ומ"מ למעשה קשה לסמוך ע"ז כיון שהפוסקים כתבו הטעם דכיון שצריך להוציא הוצאות להודיע אבד זכותו דמי חייב להוציא בשבילו. וא"כ זה שייך אף במהלך יום. וכן מצינו בסי' קי"א סי"א שנכסים שבעיר אחרת א"י להגבותו שלא יוציא מנה על מנה. הרי שבעיר אחרת מקרי הוצאה יתירה ואף אם אינה רחוקה כל כך. אך כבר כ' הרמ"א שם בשם הרשב"א דהכל לפי ראות עיני הדיין אם גורם למלוה הוצאה והיזק. וא"כ גם בנ"ד נראה כן. ועכ"פ בכפרים השייכים לעיר ובודאי מצויים עוברים ושבים וגם לשלוח אינה הוצאה כ"כ. ודאי לא אבד המצרן זכותו וכנ"ל. ובשטמ"ק פ' המקבל הביא בשם הר"מ שאם לא היה בעיר אע"פ שלא שמע אותה המכירה עד שבא אינו יכול לערער כשיבא אא"כ בא אותו היום עצמו עכ"ל. מפורש כמ"ש בס"ד: ו) ונראה שכל זמן שלא נתברר בבירור גמור שהמצרן ידע מן המכר. נאמן המצרן לומר שלא ידע בשבועה או קב"ח עיין סמ"ע וש"ך סי' קע"ה סעיף ט'. דכיון דהמצרנות ברורה אין לבטלה רק בראיה ברורה וכמו"ש הש"ך סקמ"ב לענין מס. ודבריו ברורים שם ותיתי לי דקיימתים מסברא. וכה"ג קיי"ל בסי' קצ"א שבמכר ברור כל הפרש שבין מוכר ולוקח מקרי המוכר מוציא מחבירו. ועיין מהרי"ט סי' קנ"ב באורך בזה. וזו היא דעת הרמ"ה הובא בטור דס"ל שהמצרן מוחזק. וכ' הב"י ששאר פוסקים חולקים עליו. ובאמת הוא תמוה. אבל לפמ"ש נראה דאיירי היכא שמצרנותו ברורה. והלוקח בא לבטלה באיזה טענה צדדית. וכ"נ מדברי הרמ"ה שהובאו במהרי"ט חחו"מ סי' ס"ז שחילק בין מתנה באחריות לזבין שוה ר' בק' יעו"ש. ומ"ש המהרי"ט שם הטעם שאפשר ללוקח לברר. דחוק דלמזוני לאו כו"ע ידעי. והב"ח כתב בטעם הרמ"ה דהבעה"ע כ' ראיה דלוקח מוחזק לגבי מצרן מירושלמי פ' הנזקין גבי סקריקון שאם הבעלים אומרים היה בידינו ליקח והלוקח אומר שלא היה הלוקח מוחזק. וא"כ י"ל שהרמ"ה גורס בירושלמי שהבעלים מוחזקים ע"ש. וכ"ה הגירסא לפנינו בירושלמי. ועיין מהרי"ט ח"א סי' נ"ט שהעיר בחילופי הגירסא וכן בשירי קרבן שם. והמהרי"ט כתב שם דהסקריקון קנה מה"ת. ורק מתקנתא צריך להחזיר לבעלים. ולענ"ד זה צ"ע דאדרבא דמדינא לא קנה.