דברי מלכיאל א רכג

במלוה לעשר שנים במוסר שטרותיו. וזה ע"כ לא הוי מה"ת רק בכלל התקנה כיון דהוי תוך זמן כנ"ל. אבל מוסר שטרותיו שבמשנה הוי מה"ת. אכן הוא דחוק. וגם בגיטין ל"ו משמע בפירש"י דס"ל דמוסר שטרותיו היינו פרוזבול. וצ"ל דלא משמע לרש"י דע"י מסירת השטר יהי כמעב"ד וכגבוי. לזה ס"ל דהוי דרבנן. וביש"ש פ"ק דב"ק מייתי ראי' דבתוך הזמן אין מעכבין נכסי הלוה. מדפריך במכות ג' גבי עשר שנים בעדים זוממין דכולה בעי שלומי. והא אפשר לעכב ע"י ב"ד. וע"כ דא"א לעכב. והש"ך סי' ע"ג דחה דשם ידע המלוה שיש שמיטה באמצע ומ"מ הלוה לו. רק שהדין נכון בסברא. ולפענ"ד בפשיטות א"ש דמה בכך שב"ד יעכבו נכסיו דמ"מ ישמיטנו שביעית דהא א"י לגבותו מיד. וצ"ל דהוי כמלוה על המשכון. וא"כ י"ל דהיינו דמשני רבא במלוה על המשכון. והכוונה דממילא א"ש דאפשר לעכב וממילא יכול למסור שטרותיו דהיינו הך כנ"ל. אבל דברי הש"ך צ"ע. דאי ידע המלוה שישמט בשביעית. א"כ הו"ל ליתן במתנה ומה הלואה היא זו בקביעות זמן. ועכצ"ל דידע שאפשר לו למסור שטרותיו ולעכב נכסיו ע"י ב"ד כנ"ל: ח) עכ"פ מתבאר שמוסר שטרותיו הוי מצד דהוי כמעב"ד וכגבוי. ואף שבתשב"ץ ח"ב סי' צ"ט כתב דמה שתבע בב"ד חובו לא הוי כמעב"ד. י"ל דהתם לא הוי שטר בעדים וגם לא מסר שטרו לב"ד רק רצה לטעון עם בע"ד בב"ד. אבל המוסר שטרו בעדים דהוי כנחקרה עדותן בב"ד. שפיר חל עליהם מצות קיום הדין והוי כמעב"ד כנ"ל. וכ"כ הרא"ש בתשובה סוף כלל פ"ו דאם לא כתבו פס"ד בעי מסירת שטר יעו"ש. ולהרמב"ם דס"ל עדות שבשטר דרבנן וס"ל דמוסר שטרו מה"ת אין משמט. צ"ל דהא בגוף דין שטר מודה. ורק דס"ל דבעי מה"ת שיעידו בע"פ בב"ד עש"ך סי' כ"ח ובתומים שם. וא"כ י"ל דקרא ממעט באופן המועיל. שהביא עדיו לב"ד והעידו ואז הוי כגבוי. רק בתר דתקנו חז"ל שיקבלו עדות בשטר והוי כנחקרה בב"ד. ממילא סגי במסירת שטר לב"ד. והוי כגבוי מדינא בתר הך תקנתא. ולזה סתם דאין משמט במוסר שטרו. ועוי"ל דקרא איירי בח"י הלוה דהוי דאורייתא וי"ל בזה ואקצר: ועפ"ז תיקן הלל פרוזבול לומר שכתיבתו יהא כאלו מסר שטרו לב"ד. והפקר ב"ד שבש"ס בזה אינו הפקר נכסי הלוה בשעת גביית החוב. רק שב"ד הפקירו נכסיו בשעת כתיבת הפרוזבול ועשאום כגבוי למלוה שיהא כמעב"ד שלא ישמט כנ"ל. ולהכי בעינן קרקע בפרוזבול. ופירש"י משום דלא שכיח להלוות בלא קרקע. אבל הרבה ראשונים כתבו הטעם דהוי כגבוי ביד ב"ד. ער"ן ובחי' הרשב"א. וקשה ל"ל תו טעמא דהוי כגבוי כיון שפרוזבול תקנה היא. אכן לפמ"ש א"ש דזהו טעם התקנה שעשאוהו כגבוי. ולזה כיון שאינו מעב"ד ממש הצריכו עכ"פ קרקע שיהא טפי כגבוי. ומ"ש הבעה"ת שהובא בב"י נוסח הפרוזבול שמקנה החוב לב"ד ומרשה אותם לגבותו. צ"ל דהוי רק ליפוי הענין ויתר תוקף. אבל עיקר הכוונה לבאר שמשליך יהבו על ב"ד זה שהם יעשו לו דין בחובותיו. וזש"ש ומעתה תהוו לי דייני ותגבוהו וכו' ואם לא תגבוהו אתם. מעתה כיון שמסרתי לכם פרוזבול זה הרי אני גובה כל חוב שיש לי אצל כ"א כ"ז שארצה. ואנו ב"ד וכו' מדאתעביד הדין עובדא קדמנא ייפינו כוחו דלא תשמט ליה להדין פלוני כל חוב וכו' ע"ש. שקשה ל' יפוי כח דאטו הם מייפים כחו הרי כבר הוא מתקנת הלל. אבל הכוונה כמו"ש דב"ד מייפים כחו שיהא שטרו כגבוי וממילא לא תשמיטנו שביעית. ומיושב שפיר מה שהקשינו דכיון דטעם פרוזבול משום שעשאוהו כגבוי וכמעב"ד. א"כ הו"ל שפיר סדר דיני גביות על מכונם. כיון שאין עתה ההפקר ב"ד בשעת גביה: ט) ועפי"ז נראה לבאר הא דאבעיא בגיטין ל"ו אי הלל לדריה תיקן או לדרי עלמא. למאי נ"מ לבטולי. ת"ש דאמר שמואל לא כתבינן פרוזבול אלא או בב"ד דסורא וכו'. ואס"ד לדרי עלמא תיקן בשאר ב"ד נמי לכתבו. דילמא כי תקן הלל לדרי עלמא כגון ב"ד דידיה וכרב אמי ור"א דאלימי לאפקועי ממונא. אבל לכו"ע לא. וקשה טובא דלמה אבעיא לן בתקנה זו אי רק לדורו תיקן יותר מבכל תקנות שבש"ס. וגם כבר הקשה הר"ן וש"מ מאי קאמר לבטולי דאי רק לדריה תיקון א"צ ביטול. וגם מה מייתי מדשמואל אדרבא. אי רק לדריה תיקון. א"כ אף בב"ד דסורא לא יוכלו לכתוב וצריך תקנה חדשה לזה. והמפרשים נדחקו בזה. אבל לפמ"ש דטעם פרוזבול משום הפקר ב"ד דליהוי כגבוי. י"ל דמבע"ל אם הלל תיקן זה שיהא כח ביד ב"ד להפקיר נכסי הלוה בזה כשיעשה המלוה פרוזבול. אבל המפקירים הם כל ב"ד בשעת עשיית הפרוזבול. ועושים אותו כגבוי בסמיכתם על תקנת הלל. או שהלל תיקן לדרי עלמא פי' שהפקיר לעולם נכסי כל לוה שיעשה מלוה שלו פרוזבול שיהא כגבוי. ואף דאין אדם מפקיר דשלב"ל. מ"מ בתקנת חז"ל לא שייך זה. וכמו בכל תקחז"ל בדיני ממונות שהטעם משום הפקר ב"ד ותקנו כן לעולם. ולזה אי רק לדריה תיקן וכל ב"ד שעושים לפניהם פרוזבול הם המיפים כחו ומפקירים לעשות כגבוי. שפיר אפשר לבטולי שלא יזדקקו ב"ד לייפות כחו וממילא לא יועיל הפרוזבול. אבל אי לדרי עלמא תיקן והפקיר א"א לבטלו. דכיון שבא לפני ב"ד לעשות פרוזבול מיופה כחו ממילא מתקנת הלל. ופשיט מדבעי בד"ח שכל ב"ד צריך להפקיע ממון ולהפקיר. ודחי דהלל הכי תיקן שרק כשיעשה פרוזבול בבד"ח יהו כמעב"ד וכגבוי. כיון שהב"ד בעצמם ג"כ ראויים לאפקועי ממונא: י) ולשי' התוס' והרמב"ם דרק בשביעית דרבנן תיקנו פרוזבול. קשה דל"ל ב"ד חשוב דהא הם אמרו והם אמרו. וצ"ל דכיון דתקנת פרוזבול מאוחרת לתקנת שביעית הו"ל כהפקעת ממון. והנה הרי"ף לא הביא הא דבעי ב"ד חשוב. וכ"פ הרמב"ן והרא"ש והרשב"א עריב"ש סי' תצ"א. והביאו מהא דרבנן דבי ר"א הוי ממסרי מילייהו להדדי אף שהיו גדולים מהם. והרמב"ן כתב שפסק כר"נ דאמר שם דא"צ כתיבה כלל. ונלפענ"ד ביאור הסוגיא דמעיקרא אזיל למ"ד שביעית בזה"ז מה"ת ופרוזבול מטעם הפקר ב"ד כפירש"י והרשב"א. לזה בעי בד"ח לאפקועי ממונא. אבל ר"נ ורבנן דבי ר"א ס"ל שביעית דרבנן. וא"כ ל"צ כלל טעם הפקר ב"ד דהם אמרו והם אמרו. לזה סגי באיזה ב"ד שיהיה. וגם סגי בדברים בעלמא וע' ברמב"ן בס' הזכות באורך בזה. ולפי"ז י"ל דע"כ לא הצריכו קרקע. רק בפרוזבול שתיקן הלל בבית שני שנהג אז שמיטה מה"ת כמו"ש התוס' גיטין ל"ו ד"ה בזמן. והוצרך לטעם דהפקר ב"ד לעשותו כגבוי. לזה בעי קרקע דהוי כגבוי טפי כמוש"ל. וכפי' הר"ש פ"י דשביעית והר"ן פ' השולח. וכמו"ש התוס' ביבמות פ"ח דב"ד עוקר דבר של תורה בדבר הדומה קצת ונראה כשל תורה. אבל בזמן הזה דשביעית דרבנן וא"צ להפקר ב"ד ולעשות פרוזבול ובדברים בעלמא נדחית וכמו"ש הרמב"ם. והיינו משום הם אמרו והם אמרו כנ"ל. א"כ י"ל דגם קרקע א"צ כלל כי מסירת דברים אלה אינו מטעם שיהא כגבוי רק זכר לשביעית. וכלשון הש"ס בגיטין ל"ו ותקנו רבנן דתשמט זכר לשביעית וע"ש בתוס'. ומבואר שפיר הא דמייתי דרבנן דבי ר"א באמצע דיני קרקע לפרוזבול. ועפי"ז יש ליישב מה שדקדקו המפרשים ל"ל מסרו רבנן דר"א לר"א רבם. ולפמ"ש י"ל דהיינו דקאמר מעיקרא רב אשי מקני ליה גידמא דדיקלא וכ' פרוזבול. דס"ל דשביעית בזה"ז מה"ת ובעי פרוזבול. וגם קרקע לעשותו כגבוי משום הפקר ב"ד. או דס"ל דגם בשביעית בזה"ז בעי הפקר ב"ד וכמוש"ל. אבל רבנן דר"א הקילו דסגי במסירת מילי. וסגי להדדי דל"צ בד"ח. וגם דל"צ קרקע משום דהוי רק כזכר לשביעית כנ"ל: יא) ובמנחות ס"ו איתא אמימר מני יומי ולא שבועי אמר זכר למקדש הוא ורבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. והרמב"ם פ' דספירה בזה"ז מה"ת. וכתב הר"ן סוף פסחים טעמו שפוסק כרבנן דבי רב אשי דמנו יומי ושבועי משום דס"ל דהוי מה"ת. והקשתי מכבר דמאי ראיה