דברי מלכיאל א רכב

קי"ב ב' בעה"ב גופיה ניחא ליה וכו' ואקצר. ובע"ח מאוחר שהזכרנו היינו בגוונא שאינו משמט מה"ת כגון שהתנה וכדומה. דאלת"ה לק"מ דאין כאן הפקר כיון דמדינא חובו משומט: ד) ועל שיטת הראב"ד והרשב"א ושאר ראשונים דס"ל דרבא מתרץ הפקר ב"ד אף אי שמיטה מה"ת. יש ליישב דכיון דמוסר שטרות מה"ת אינו משמט י"ל דבפרוזבול הפקירו ב"ד השטרות ואוקמינהו ברשות ב"ד. ובמע"פ י"ל שהעמידו זכות השעבוד שלו ברשות ב"ד וכמו"ש הרשב"א שם בחי' שיש כח ביד ב"ד אף להקנות ע"ש. ועפ"ז יש לבאר דברי התוס' בגיטין ל"ו ד"ה מי איכא שכתבו דלא משני תיכף הפקר ב"ד הפקר דא"כ לא היה להלל לעקור שביעית דאורייתא. ואף דבספרי דריש מוסר שטרות מקרא. מ"מ לא הו"ל לעשות תקנה ללמד לעשות כן שביטל בכך השמטת כספים שצותה תורה עכ"ד. שדבריהם צ"ע טובא דמשמע דפרוזבול הוי מה"ת. וכולה סוגיא מוכחא דהוי דרבנן מדבעי קרקע וב"ד חשוב. ובתוס' ל"ז ע"א ד"ה אלא וכ"כ התוס' במכות ג' להדיא דפרוזבול הוי דרבנן ומוסר שטרות מה"ת ע"ש ועיין בר"ן באורך בזה והאריך לבאר ל"ל תיקנו שימסור שטרותיו או שיתנה שלא תשמטנו. ובבכור שור מכות ג' נתקשה בזה ובמחכ"ת לא ראה דברי הר"ן. וגם דאי פרוזבול מה"ת א"כ מה מקשו דלימא משום הפקר ב"ד. וגם אטו הלל התקין שיעשו דוקא פרוזבול. דאי נימא דפרוזבול מה"ת וכמו שהבין ביש"ש כן בדעת התוס'. צ"ל דהלל התיר לעשות פרוזבול אף דבעלמא אשכחן שאסור להפקיע את עצמו ממצות. וכמו בגיטין פ"א גבי מעשר בוא וראה מה בין דורות ראשונים וכו'. וריש בכורות ג' ע"ב גבי ר"מ שהקנה אוזן בכורותיו לגוי ונענש דמפקע להו לקדושתייהו ע"ש בתוס'. ולאבע"א שם מבואר דלא נענש בשביל זה וגם הטלת מום מותר וע"ש. עכ"פ הכא לא שייך לומר תקנה שחייב לעשות פרוזבול ה) לזה נלפענ"ד כוונת התוס' דפרוזבול שפיר הוי דרבנן. ורק שהתוס' ביבמות פ"ח ד"ה מתוך כתבו שדרך חז"ל לתקן בדבר שנראה כעין ד"ת ויש להסמיכו עליו אבל לא לעקור לגמרי ע"ש. לזה בעי הכא דלהוי כעין מוסר שטרותיו. והיינו כמוש"ל שב"ד הפקירו והעמידו שטרותיו ברשות ב"ד. וכתבו דאף שאין סברא שיתקנו חז"ל תקנה שע"י תעקר מצוה שלמה תמיד. ואף דבלא"ה אפשר ע"י מסירת שטרות מ"מ כיון שתיקן ולימד כן הוי עקירה גדולה. והפקר ב"ד הוי רק לאיש פרטי או לצורך שעה ולא למצוה כוללת. ול"ד לירושת הבעל למ"ד דרבנן דשם הוי איש פרטי וכן בקטנה. וכעין מ"ש השעה"מ פ"א מה' שופר בשם הפר"ח ומתוס' יבמות ה' ע"ב דאין דרך שחז"ל יתקנו לבטל מ"ע בתדירות וכ"כ מהרי"ט ח"א סי' קי"ח להדיא מדברי תוס' דגיטין הללו. ועתוס' ב"מ ע' ע"ב ד"ה ולא ודבריהם נשמטו מקצת אחרונים ואכ"מ. ובתר הכי מייתו פירש"י שחולק בתרתי דרבא משני גם פירכא קמייתא ודמוסר שטרות דרבנן ולא תלוי זב"ז ודברי מהרש"א צ"ע שם: אבל הסברא דחוקה מאד שהפקירו השטרות דאטו ב"ד קונים השטרות. וגם דמ"מ קשה לרש"י דמוסר שטרות הוי ג"כ דרבנן. ואף דלשון הספרי מורה כמו"ש ע"ש פ' ראה סי' קי"ג ואת אחיך תשמט ידיך ולא המוסר שטרותיו לב"ד. מכאן אמרו הלל התקין פרוזבול מפני תיקון העולם. הכוונה כמו"ש שהתקנה מיוסדת דהוי כמסירת שטרות. וכ"ה בירושלמי פ"י דשביעית ה"ב על משנה דמוסר שטרות מכאן סמכו לפרוזבול שהוא מה"ת. ופרוזבול ד"ת הוא. כשהתקין הלל סמכוהו לדבר תורה. הרי מבואר גם כן כמ"ש אבל הסברא דחוקה וכנ"ל: ו) ונראה דבאמת צריך להבין טעם מסירת שטרות דאטו כשמוסר שטרו לב"ד יגבו ב"ד חובו והלא יענה להם הלוה לאו בע"ד דידי אתון ואין להם כו"ה ואם הוא הקנאה הא בעי כתו"מ. וגם כמה פוסקים ס"ל מכירת שטר דרבנן ומוסר שטרות דאורייתא. וכן הרמב"ם פסק שני דינים אלו. ובלא"ה יש להעיר דהרמב"ם ס"ל בפ"ג מה"ע דשטרות גופיה דרבנן. וצ"ל בזה דמ"מ גוף החיוב הוא מה"ת ועיין ש"ך חו"מ סי' כ"ח סקי"ד בזה. והב"י סי' ס"ז סכ"ד הביא באמת בשם הבעה"ת שמקנה החוב לב"ד אגב קרקע ונותן להם כו"ה לגבותו יעו"ש לשון הפרוזבול באורך. וקשה טובא דמה כח ב"ד יפה בזה ואטו ב"ד עצמם א"צ לעשות פרוזבול על שטרותיהם והא רבנן דר"א מסרי מילייהו וכן רחב"א שם. וגם אטו אם יתן אחד כו"ה לחבירו על שטרו לגבותו לא יעבור אח"כ עי"ז על לא יגוש. וכן אם ימכור השטר לאחר מסתבר שהלוקח יעבור על לא יגוש ומצאתי שכ"כ הר"ן פ' השולח להדיא בשם הרא"ה וכן קיי"ל ס"ס ס"ז שלוקח צריך פרוזבול וא"כ במה נתיפה כח ב"ד: ז) והנה בפ"י דשביעית תנן דכל מעשה ב"ד אינו משמט ופי' בירושלמי גיזרי דינין ע"ש. ופי' הרמב"ם ושאר אחרונים דהיינו פסק דין שחייבו ב"ד לשלם רק הרמב"ם ס"ל דכיון שאמרו פלוני אתה חייב אינו משמט. והר"ש בפי' המשניות שם והרא"ש בתשובה כלל פ"ו כתבו דבעי שיכתבו פס"ד וביאר הטעם דהוי כגבוי. וצ"ב איך הוי כגבוי. ונראה שכיון שתובעו ויצא חייב מוטל על ב"ד להעמיד הדין ולהציל עשוק לכופו לקיים הפס"ד והוי הם התובעים ולא הוא לזה הוי כגבוי וזה מ"ע דמשפט וכן דרשו בסנהדרין ז' אשר תשים אלו כלי הדיינים לכוף לקיים הדין. וכן דרשו בירושלמי קרא דארור האיש אשר לא יקים וגו' הובא בתוס' סוטה ל"ז ע"ב והוי כהא דאמרינן במכות ה' ע"ב במי שנגמר דינו דהוי כגברא קטילא וכן הכא הוי כגבוי ואף שיש לחלק כמובן. וזוהי סברת ב"ש דס"ל דכל שטר כגבוי. דשטר הוי חיוב ברור ואין מועיל כנגדו רק עדים. ואף ב"ה כ' התוס' בסוטה כ"ה ע"ב דל"פ רק היכא שיש ספק בדבר ולא כשחייב מודה והוכיחו כן מב"מ קי"א ע"ב ע"ש. והיינו משום דשטר עומד לגבות בב"ד דעדות שבשטר כאלו נחקרה בב"ד. והנה באמת ק"ל על דברי התוס' הנ"ל דהא בגיטין ל"ז איתא להדיא דלב"ה לא הוי כגבוי ומשמט אף דחייב מודה והך דב"מ י"ל דהא מיירי שם באפותיקי ובגיטין שם אמרינן דסיים לו שדה אינו משמט דהוי כגבוי וכ"כ שם יש"ש סי' מ"ה דבכה"ג הוי כגבוי. ומצאתי שהתוס' ב"ק צ"ו ע"א והשלט"ג פ' המקבל כ"כ משום אפותיקי. וצ"ל דהתוס' דסוטה מייתי מהך דב"מ משום דמעיקרא לא אסיק שם אכתי הא דאפותיקי. ולזה כתבו דבלא"ה הוי כגבוי שם. דהבע"ח תובע ומגבים לו הקרקע בחובו וא"כ הויא כאלו היא ברשותו כולה והיתומים מוציאים. אבל בהך דגיטין שאינו תובע וגובה עדיין לא הוי כגבוי. והתוס' הוצרכו לזה שם דמשמע להו דב"ה סתמא אמרי אף אם תובעת הכתובה ע"ש. ועוי"ל דאין לך ריעותא גדולה מזו שקרבה שנת השמיטה והתורה אמרה שמוט כל משה ידו: ונראה שזהו ענין מסירת שטרות לב"ד שמתחיל לתבוע חובו ע"י ב"ד וקיי"ל בכתובות פ"ח דנפרעין שלא בפניו. ומה"ת ודאי דנפרעין כיון דהוי כנחקרה עדותן בב"ד. ובחו"מ סי' ע"ג ס"י קיי"ל שאם ב"ד רואים שרוצה להבריח או לילך למדה"י רשות בידם לעכב נכסיו. והטעם כמו"ש היש"ש פ"ק דב"ק בשם הרא"ש דמצוה הוא להציל עשוק. ולזה כשבא השטר לב"ד ע"מ לגבותו חל עליהם תיכף חיוב מצות משפט ולהציל עשקו וכנ"ל. ובפרט בשמיטה שאין לך חשש איבוד החוב גדול מזה. ואין התובע בבל יגוש דהו"ל כמעב"ד דהוי כגבוי כנ"ל. ואף כי מסברא לא היינו אומרים כן. אבל דרשו זה מקרא דאת אחיך תשמט ידיך. שכל שנמצא ממוצע בין לוה למלוה באופני גביית החוב כגון משכון או ע"י ב"ד הוי כגבוי ואינו משמט. ואף הסוברים דמעשה ב"ד בעי כתיבת פס"ד. י"ל דכיון דמסר השטר לב"ד ומוטל עליהם להביא לידי גוביינא הו"ל כפס"ד. ואף לדעת הרמב"ן ורשב"א והריב"ש דס"ל דאין רשות לב"ד לעכב נכסיו באמצע זמן עיין ב"י סי' ע"ג. מ"מ י"ל דהוי כפס"ד לגבות ככלות הזמן. ועוי"ל דמסירת שטרות מה"ת דוקא אחר זמנם. ובתוך הזמן נכלל בתקנה כמו שיתבאר בעהי"ת. ואפשר שזהו כוונת רש"י מכות ג' ע"ב שפי' מוסר שטרות היינו פרוזבול ותמהו התו' ע"ז יעו"ש. ולפמ"ש י"ל דקאי אאוקימתא דרבא שם הא