דברי מלכיאל א רכא

ועכ"פ הדרן לנ"ד שהדין שמושכר לו עד ז' אד"ש וכמו"ש מהר"י מינץ בשם הא"ז. ובזמן שעיברו שנים עפ"י ב"ד באמת היה השוכר בספק כל אדר שמא יעברו השנה ויהי שלו עד אד"ש. ואין זה תימא דה"נ צ"ל בעבד עברי שנמכר באדר ובשנת צאתו עומד כל אדר בספק שמא יעברו השנה ויכלו שש שנותיו באד"ש. כי שנות עבד עברי הם מעל"ע כדאיתא בערכין י"ח ונדה מ"ז ופשוט שכלה באד"ש כי שנות עבד עברי הוא כשנת בתי ערי חומה וקדשים כדאיתא בערכין ל"א וכמוש"ל דכל שנה שבתורה ילפינן מינה דבעי תמימה עם העיבור וכן לענין שנות גדלות ובת ג' ובן ט' ולענין ערכין ובתי ערי חומה ושנת בכורות וקדשים הכל היה תלוי בספק כל אדר שמא יעברו כנ"ל. וה"ה לשוכר ונודר. וכן נראה מסתמות לשון המשנה דנתעברה לשוכר. ודייק מינה הר"י מיגש בשטמ"ק שם דאיירי בכל חדשי השנה. וא"כ משמע דה"ה בעומד באדר כנ"ל. ומרוב טרדותי ההכרח לקצר: סימן צד כבוד ידידי הרב הגדול החו"ב וכו' מוהר"ר דוד נ"י: ע"ד אשר עוררני כת"ר לדקדק בגיטין ל"ז דרבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי וכן ר' יונתן שם. למה לא נזכר שהקנו ללוה קרקע וכהא דר"א שם דאקני גידמא דדיקלא. וע"ז תירץ דהא במוסר שטרו לב"ד שהוא מן התורה אין משמט ודאי דל"צ קרקע. ולזה גם במסירת מילי סגי בלא קרקע לת"ח שיודע ששמיטה בזה"ז דרבנן. ורק לע"ה שלא יהא כחוכא שמוסר חובו לב"ד והשטר בידו. תקנו פרוזבול. ומוסרני הוא כלשון מודעה שחובו לא ישמטנו בשביעית בלי טעם נכון. ולזה צריך בש"ס טעמא דהפקר ב"ד עכת"ד: א) והנה דקדוקו בש"ס אין לו מקום בראש. כי י"ל שהיה להם קרקע וכבר כתב המבי"ט ח"א סי' ש"א שיש לסמוך על רוב העולם שיש להם קרקע יעויין שם ורב אשי י"ל שידע שאין לו קרקע. ואף דבעלמא כל היכא דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא. י"ל דהכא הוי מיעוטא דמיעוטא שלא יהא להם קרקע. ועיין במשכנות יעקב חיו"ד סי' ט"ו שהחמיר בענין זה שצריך בירור אף ברוב וס"ס. ומ"מ לא החמיר שם רק במיעוט המצוי יעו"ש באורך ומכש"כ בנ"ד דהוי דרבנן. אכן יש כאן דקדוק חזק שלא הרגיש בו כת"ר. דמאי שיאטא דהך עובדא הכא באמצע דיני קרקע הצריכה לפרוזבול. והו"ל לאתויי או מקודם או לאחר זה גבי מוסר שטרותיו. וברי"ף ורא"ש באמת הביאו זה קודם הך דקרקע יעויין שם. אבל לפי גרסתינו בש"ס קשה. אכן לפמ"ש ידידי דבכהאי גוונא ל"צ קרקע מיושב היטב דקדוקינו: ב) אולם גוף דינו צ"ע לדעתי. דהא דמסרי מילייהו פירש"י שאמרו בעל פה לשון הכתוב בפרוזבול. וכן יותר מפורש ברמב"ם פ"ט מה' שמיטה ויובל הלכ"ז ובחו"מ סי' ס"ז ס"כ וכ"כ כל הראשונים. רק שהרי"ף והרמב"ן ורא"ש וטור ס"ל דרבנן דבי ר"א פליגי וס"ל דל"צ כתיבת פרוזבול רק סגי באמירה. והרמב"ם ס"ל דת"ח סגי באמירה וע"ה בכתיבה אבל קרקע צריך לכו"ע וכ"כ הרא"ש והר"ן להדיא דמסירת דברים היינו פרוזבול ע"ש. ומכ"ש לשיטת רש"י בגיטין ל"ו ומכות ג' דגם מסירת שטרות דרבנן. ופרוזבול היינו מסירת שטרות יעו"ש. א"כ גם במסירת שטרות בעי קרקע וכ"ש במסירת דברים. וקצת משמע מלשון הרמב"ם שכתב שם דבדברים לבד היא נידחית שא"צ קרקע ג"כ. ולזה כתב זה אחר דיני קרקע יעו"ש. אבל קשה לחדש כן מדעתנו כיון שפשטות לשון כה"פ הוא דהיינו פרוזבול. רק שזה בכתב וזה בעל פה. ורק לפמ"ש הראב"ד הובא בס' הזכות פ' השולח דרבנן דר"א ורחב"א ס"ל דשמיטה בזה"ז דרבנן והוי רק מדת חסידות ולהכי סגי בדברים יעו"ש. לפי"ז נראה דודאי א"צ קרקע. וא"ש לשון הסוגיא דפליגי אדרב אשי דבעי קרקע. אבל כל הפוסקים חולקים עליו וגם הראב"ד בעצמו חזר בו וכמו"ש הרמב"ן שם בסה"ז: ומ"ש בלשון מוסרני. הנה רש"י פי' להדיא בגיטין ל"ב ב'. ל"ו א'. דהכוונה שמוסר חובותיו לב"ד לגבותם. והיינו לשיטתיה דפרוזבול היינו הך דמוסר שטרותיו לב"ד. אלא אף לשיטת התוס' וש"פ ג"כ הכוונה שמוסר לב"ד חובותיו כעין מסירת שטרות כמבואר בתוס' ל"ו א'. ד"ה מי איכא. וכ"ה בב"י סי' ס"ז בשם בעה"ת בשם הר"י אלברצולוני להדיא וכ"נ דעת הר"ן. וע"ש במרדכי דמשמע ג"כ הכי מדקאמר שם שיוכלו למסור שלא בפני ב"ד ומפרש כן הירושלמי אפילו ברומי יעו"ש. ובהודעה לא שייך לומר כן. וכ"נ בירושלמי פ"י דשביעית ופ"ד דגיטין דאיתא שם שפרוזבול נסמך על ד"ת יעו"ש. והיינו על מוסר שטרות וע"ש בפ"מ. ורק הרמב"ם בפיה"מ פ"י דשביעית פירש מוסרני. אני מעיד אתכם על כך וכך. ודבריו צ"ע דמה לשון הוא זה שמעיד אותם שרוצה לגבותם כ"ז שירצה. והעיקר כדעת שאר הראשונים שהכוונה שמוסר להם החוב. ואף שלשון שכל חוב דחוק. דהו"ל לומר כל חוב. אבל דחיק ומוקי אנפשיה וכן מורה לשון לכם ול"ק לפניכם. ואפשר לכוון גם בדעת הרמב"ם פירוש הנ"ל. והפקר ב"ד צריכים בכל תקנה שב"ד מתקנין בדבר שבממון וכמבואר ביבמות פ"ט וכבר האריכו האחרונים בזה. ודלא כמ"ש כת"ר דבמסירת דברים ל"צ טעם דהפקר ב"ד רק בפרוזבול: ג) ובעברי בענין זה ראיתי לבאר יסוד ענין פרוזבול ויהי קצת מקום לומר דבדברים ל"צ קרקע. רק א"א להאריך כראוי כי אני שותה כעת מי מעין הקשה לעיון. לזאת ארשום בקוצר העולה על רעיוני דבאמת דין פרוזבול צריך ביאור. כיון שיסודו משום הפקר ב"ד לשיטת רש"י דשמיטה מה"ת והפקירו מעות לוה למלוה. וא"כ חל חיוב חדש עתה על הלוה שחייבוהו חכמים. דודאי לא שייך לומר שיחייבוהו ויפקירו ממונו למפרע. ועל פי זה מיושב קו' התוס' בב"ב מ"ח שהקשו דבכתובות ג' מייתו טעמא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ובב"ב שם וביבמות ק"י לא מייתי לה. ועכצ"ל משום דשם לא שייך זה שעשה שלא כרצון חכמים. ורק הטעם שם שיש כח ביד ב"ד לעקור ד"ת וא"כ ק' ל"ל בכתובות שם גבי צנועות ופרוצות טעמא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכן בגיטין ל"ג. ולפמ"ש א"ש דשם בכתובות ובגיטין נתחדש הך דצנועות ופרוצות. והא דביטול גט אחר הקדושין. וא"כ צריכים חז"ל להפקיר כסף הקדושין למפרע וזה א"א כנ"ל. לזה הוצרכו לטעם דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והוי כאלו הטיל תנאי בקדושין. אבל בהך דיבמות וב"ב שעיקר הקדושין היה שלא ברצון חז"ל. שפיר הפקירו תיכף כסף הקדושין ובטלו הקדושין. ובלא"ה י"ל דצריך טעמא דאדעתא דרבנן. משום אי נתן לה אחר שתתקדש לפלוני דמקודשת ובכה"ג אין לומר הפקר ב"ד כי מה פשע זה שיפקירו ממונו. משא"כ בהך דיבמות וב"ב. ועוי"ל בזה ואקצר. שוב ראיתי בריב"ש סי' שצ"ט שביאר טעם להא דאצטריך טעמא דאדעתא דרבנן וכו' קרוב למ"ש. ות"ל שכוונתי לדעתו הקדושה: עכ"פ כיון דחל חיוב חדש. א"כ אחר שביעית לא יהיה דין קדימה לחוב מוקדם על המאוחר. וכן בענין טריפה מן הלקוחות. כיון ששעבוד הקודם בטל וחז"ל חייבו מחדש. וזה לא מצינו שישתנו ע"י פרוזבול דיני הגביות. וא"ל דה"נ הפקירו נכסי הלוקח וב"ח מאוחר. ז"א דמה פשע זה. וכעין זה כתבו התוס' ביבמות צ' ד"ה אזיל דמה פשע כהן שיפקירו ממונו. ואף דשם י"ל דניחא לכהן כדי שישלמו חולין טהורין ע"ש. וכ"ש הכא שדחוק לומר דניחא ללוקח בשביל שלפעמים יהא מלוה או לוה ובב"מ י"ב דאמרינן שם עניים גופייהו ניחא להו וכו'. י"ל משום דבלא"ה לאו דידהו נינהו. וכ"א בלא"ה מסתפק שמא יקדימנו חבירו. ושם כ"ז ב'. דאמרינן ניחא ליה למוצא אבידה וכו'. ג"כ הטעם שאינו שלו ובהכי מדחה לה הש"ס שם ע"ש. ועיין שם