דברי מלכיאל א רכ

נשלמת באדר שני משום שעיקר אדר הוא השני והראשון הוא רק תוספת על השנה וכשבט אריכתא הוא ע"ש. וכ"נ בש"ס דילן ר"ה ט"ו ע"א דסליק אדעתה דר' יוחנן שבשנה מעוברת הוי ר"ה לאילנות בט"ו אד"ר שהוא במקום שבט ורק דר"י פשיט ליה דהוי בשבט משום דאזלינן בתר רוב שנים. והכוונה נראה דזה היה בידם הל"מ ר"ה לאילנות ט"ו בשבט שזה בכלל שיעורים הל"מ. וב"ש דפליגי ואמרי בא' בשבט כבר מצינו מחלוקת בשיעורים בכ"מ כגון גבי קדושין בפרוטה וגבי שאור בכזית וחמץ בככותבת וע"כ צ"ל דפליגי בהל"מ גופא האיך הוא. וצ"ל שההל"מ היתה בט"ו לחדש האחד עשר. דשמות חדשים עלו מבבל כידוע. ולזה ס"ד כיון שבשנת העיבור מתאחר החנטה מסברא וגם דהוי כשבט אריכתא לזה יהי ר"ה באד"ר. ור' ינאי השיב דמ"מ אין לנו רק לשון ההל"מ וכרוב שנים דהוי בחדש אחד עשר ממש ועיין תוס' ר"ה י"ד ע"א ד"ה באחד בשבט ויש ליישב ע"ש. וראיתי בח"ס חא"ח סי' י"ד שהסביר הא דאזלינן בתר רוב שנים משום שהטבע נגררת אחר דיני התורה ע"ש. ותמוה דאטו בתורה נאמר ט"ו בשבט וצ"ל כוונתו כמוש"ל דהוי הל"מ. ומצינו דעת הס' חסידים סי' תשי"ב שמי שמת אביו באד"ר יתענה בשבט. והיינו מטעם שהזכרנו דהוי כשבט אריכתא רק שהב"ח סי' ת"ב חולק עליו מהא דר"ה ט"ו דאזלינן בתר רוב שנים והח"ס פלפל בדין זה ולא הביא כלל לא דברי הס"ח ולא דברי הב"ח: ועכ"פ שמענו שאד"ר הוא תוספת על השנה שעברה. וא"כ כיון דקיי"ל דשנה בלשון בנ"א הוא עם עיבורה כדאיתא בנדרים ס"ג ובב"מ ק"ב גבי שוכר ואף בלא ידע שיהא עיבור כמו"ש בשו"ת הרי"ף הובא בפוסקים וע' בירושלמי. ואף בשוכר ונודר באמצע השנה כמש"ל דלא כהרשב"א והיינו משום שאד"ר הוא תוספת ונכלל ביב"ח שעברו. וא"כ ממילא בשוכר ונודר באדר ג"כ נשלם באד"ש. כיון שאד"ר הוא תוספת השנה ואינו נקרא חודש שנים עשר של השנה כלל וכמו גבי בתי ערי חומה וקדשים בערכין ל"א שנשלם באד"ש כיון שחזינן שבזה שוים לשון תורה ולשון ב"א שאד"ר הוא תוספת על השנה שעברה וכוונת בנ"א שנה על שנה של תורה. ורק במזכיר אדר בפירוש פליגי דר"מ ס"ל דכוונתו לאד"ר כיון שמ"מ שם אדר עליו אבל בנ"ד נשלמה שנתו באד"ש לכ"ע: וגם הט"ז באהע"ז שם מבואר דעתו שהשנה נשלמת באד"ש. ורק משום דבלא"ה העיקר כהפוסקים שאין העיבור בכלל גבי מינקת לזה היקל עכ"פ בכה"ג ע"ש. אבל בעלמא מודי דל"ש כנ"ל. ובשו"ת מהר"י מברונא סי' קצ"ד רצה לחלק ג"כ כהט"ז לענין מינקת ודחה זה יעו"ש באורך. ומהתה"ד הנ"ל ג"כ אין ראיה דנראה דעת התה"ד שם שאין זה תלוי בכלות השנה. רק דהוי כנודר להתענות ולהצטער ביום שנקרא עליו שם היום שמת בו אביו. ולזה ס"ל דהוי כנודר להתענות באדר בפירוש ע"ש. וכן מבואר ממ"ש שם ג"כ טעם דאין מעבירין על המצות. ואי תלוי בכלות השנה לא שייך זה כלל וע"כ צ"ל כמו"ש בדעתו אבל בנודר לשנה ודאי מודה התה"ד ודעימיה דכלתה שנתו באד"ש. וכמו הר"י מינץ שדעתו כדעת התה"ד בזה. ומ"מ כתב כנ"ל: ובאמת גוף דברי התה"ד ומהר"י מינץ תמוהים לי בזה. דזה לא שייך כלל ללשון בנ"א. ורק תלוי בהתחלת השנה דאז ריע מזליה. כענין אמרם בתענית כ"ט מגלגלין חובה ליום חייב ע"ש. וכמבואר בפוסקים שינהיג קצת אבילות אז ולא יאכל בסעודת מרעים וא"כ הוי התחלת השנה באד"ש ככל דיני התורה. וכדאיתא בירושלמי פ"ק דכתובות שהכל הולך אחר קביעות ב"ד מקרא דגומר עלי. וכן בהא דמה"ש שואלים מתי ר"ה ויוה"כ והקב"ה משיב אני ואתם נלך לב"ד של מטה. והכוונה שתלוי בקביעות ב"ד כנ"ל. וממילא גם הא דמייתי התם מאין מעבירין על המצות אין שייך לכאן כלל כמוש"ל. וראיתי בהגר"א או"ח סי' תקס"ח שהשיג ג"כ על התה"ד בזה. רק שכתב שם להשיג דלא שייך כאן לשון בנ"א. רק דמי להא דמגילה ו' ע"ב דמשמע שם תענית שניהם שוים וצריך להתענות בשניהם ע"ש. ומייתי ג"כ מהא דיום טוריינוס וכמו"ש המג"א שם. ולענ"ד כל זה צ"ע דנראה שהעיקר תלוי בהתחלת השנה וזה רק באד"ש כמו שנתבאר. ובמגילה שם איירי בדברים שתלויים בחדש אדר ולא בשנה ע"ש. ואפשר לפרש בזה פלוגתא דמגילה שם דראב"י ס"ל שנה שנה מה כל שנה אדר הסמוך לשבט אף כאן. ורשב"ג סבר מה כל שנה אדר הסמוך לניסן אף כאן ע"ש. ולכאורה אין לזה ביאור דבמאי פליגי. ומצאתי בטו"א שהקשה שם דקראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי ונדחק מאד. ואפשר לומר עפ"י הירושלמי במגילה שם דמ"ד שהעיבור ל' יום הוי אד"ר תוספת. דס"ל שם אדר הסמוך לניסן חסר ע"ש בק"ע. ובר"ה י"ט ע"ב איתא דרשב"ג סבר אדר ראשון כ"ט יום אם רצו ות"ק ס"ל ל' יום וא"כ לת"ק ע"כ דאד"ש הוא תוספת כיון שהיה כתוב באגרת אחת שהוסיפו ירח ימים ע"ש וזה אין שייך באד"ר שלעולם ל'. ולרשב"ג שפיר י"ל דאד"ר תוספת ועשאוהו אז חסר ולזה ס"ל לרשב"ג דשנה שנה לאורויי שכמו בכל שנה הוי מקרא מגילה באותו אדר שהוא העיקר והוא החדש האחרון כן בשנת עיבור. אבל אד"ר הוא רק תוספת כנ"ל. וראב"י ס"ל כת"ק דאד"ר הוי לעולם ל' יום וא"כ אד"ש תוספת ועיקר אדר הוא הסמוך לשבט ולזה יליף לה משנה שנה. ואף דבירושלמי משמע שם במסקנא דליכא פלוגתא בזה וכו"ע מודו דאד"ר הוי תוספת היינו למאי דמייתי שם דרצה עושה אד"ר חסר. אבל לת"ק דרשב"ג שלעולם מלא עכצ"ל כנ"ל והא דקרי ליה עיבור בר"ה שם היינו משום שבו מעברין אבל לת"ק ע"כ הוי אד"ש תוספת כנ"ל וכ"נ בסנהדרין י"א שבעל האגרות היה רשב"ג ע"ש: ולזה פסק הרמב"ם בספ"ד מה' קידוש החודש כרשב"ג אף דלא ס"ל הלכה בברייתא כרשב"ג כידוע משום דסוגיית הירושלמי וש"ס דילן אזלא אליביה שאד"ר הוא תוספת. וגם דבמגילה ו' ע"ב מוקי סתמא דמתניתין כרשב"ג ורשב"ג לטעמיה הכא כמש"ל אליבא דר' יוחנן שם ויש להאריך בזה אך אכ"מ: אכן לפימ"ש י"ל דפליגי בהכי. דראב"י ס"ל דכיון שתלוי בחודש אדר ולא בשנה א"כ זמנו באד"ר שדרך לקרא סתם אדר את הראשון. מפני שברוב השנים הוי אדר הסמוך לשבט עיקר אדר. ורשב"ג ס"ל דשנה שנה אתא לאורויי שיקראו באותו אדר שהוא העיקר כמו בכל שנה שקורין באדר העקריי והוא האדר הסמוך לניסן ואקצר: עכ"פ נראה ברור שביום מיתת אביו שתלוי בהתחלת השנה זמנו הוי באד"ש. והמהר"י מינץ כתב הטעם דהוי באד"ר כיון שנידון רק י"ב חודש נשלם דינו באד"ר והוי אז יום גמר דינו ולמה יאחר כפרת אביו עד אד"ש. ואי משום דאיתרע מזליה ולא מקדימין פורעניות. ז"א שייך כאן דעושה רפואה ותקנה לזה ע"י תעניתו דלא ליתרע מזליה עכת"ד. ותמיהני דאטו הורעת המזל תלוי ביום שקובע להתענות הלא זה תלוי ביום התחלת השנה כמוש"ל שמגלגלין חוב ליום חייב. וגם כתבו בס' המקובלים שביום ההוא מתעורר דין על המת כמו שנידון ביום מיתתו ולזה צריך לכפר עליו אז וכ"ז שייך בהתחלת השנה ומה לי שנגמר דינו באד"ר. וגם דזה שייך רק בשנה ראשונה למיתתו ועוד דא"כ למה כ"כ במת באדר דגם במת בשבט וכדומה והשנה מעוברת יוקדם חדש אחד לפי שאינו נידון רק יב"ח וזה כו"ע מודו שאינו כן. ובח"ס סי' י"ד מצאתי שהביאו והקשה עליו ממת באד"ר שיהא תעניתו בשבט ולא ידעתי למה הקשה מאד"ר ולא מכל חדשי השנה. וגם מה שתירץ שכיון שנחלף שם החודש לא אמרינן לא יעות אדם בריבו ע"ש אין לו טעם כלל דהכא כו"ע מודו שאינו נידון רק יב"ח גם בנחלף שם החודש. ודמיונו שם להא דר"ה ט"ו ל"ד כלל דשם הוי הל"מ כמוש"ל והכא כו"ע מודו שאינו נידון רק יב"ח וביתר דברי לא הרגיש כלל ע"ש. ולזה נראה שעיקר יום המיתה נקרא באד"ש כמוש"ל. רק שכיון שהפוסקים כתבו להחמיר להתענות בשניהם וכ"ה דעת הגר"א שם מעיקר הדין מי אנכי להכריע בזה. ואפשר דעת הגר"א שגם למעלה מתעורר הדין באותו יום ששם יום מיתתו נקרא עליו אבל אם א"א לו לנהוג בשניהם לענ"ד נראה שיותר טוב לנהוג באד"ש: