דברי מלכיאל א ריט

וכן בכל מצרני השדות אין זה מצוי שיקנה כ"א שדה הסמוכה לו ואקצר בזה: יא) ובעוקר דירתו נראה לפמש"ל בדעת הרמ"ה דלהכי עייל ונפיק אזוזי משום שאין לו שהות. א"כ ה"נ י"ל דליכא דדב"מ ג"כ משום שאין לו שהות וכמו במוכר לכרגא ואינך וכן במוכר לגאול ביפה וקרוב שממהר למכור. ומה שהביא הש"ך ממה שהשוו בסי' ק"צ עוקר דירה למוכר מפני רעתה אף דבמוכר מ"ר גופא איכא דדב"מ. מ"מ מייתי לסברא שחפץ המוכר שיוגמר במהרה המכר. וגם דכל עוקר דירה מסתמא קונה במקומו החדש בית או שמיסד לו שם איזה עסק וע"כ הוא צריך למעות וה"ז כמוכר לגאול ביפה וקרוב. ואף שכתב החת"ס דלסחורה לא הוי כמו למזונות. מ"מ לא גרע בכה"ג מלגאול בקרוב. וכידוע שבמקום חדש צריך יותר לכסף טרם ייסד לו עסק נכון וימצא מכירים ומיודעים ומכ"ש אם קונה לו שם בית דדמי ממש לגואל בקרוב: יב) ובמוכר לגאול ביפה וקרוב נראה דאף שמוכר בהקפה ג"כ ליכא דדב"מ. וכ"נ מדסתמו הפוסקים ולא חילקו. והסברא נראה שכל שאינו משיג לוקח על שדהו אינו יכול לקנות אחרת. כי אינו יכול להגביל זמן פרעון בעד השדה שיקנה בטרם ידע מתי ישיג מעות בעד השדה שרוצה למכור. אבל כשהוגבל זמן פרעון קונה על סמך זה או שילוה על סמך זה לקנות קרקע שחפץ בה והא חזינן דבלוה לצורך כרגא ומוכר שדהו לשלם ליכא בזה דדב"מ כדי שישיג ביותר ללות ומכ"ש דמסתבר בנ"ד כמו"ש. ואף שא"צ כעת ללות י"ל ג"כ שאין יכול לקנות אחרת טרם ידע שיוכל למכור שדה זו: ועוד נראה דאף שכבר קנה ביפה וקרוב. מ"מ אם לוה ע"ז ומוכר שדהו לאחר לשלם ועל סמך זה לוה שימכור שדהו. י"ל ג"כ דליכא דדב"מ וכמו לכרגא וכמבואר בסי' קע"ה סמ"ג. ואף שמ"ש הסמ"ע בסקע"ו קאי זה על סעיף מ"ג וכדמוכח מלשונו וכמ"ש הט"ז שם. מ"מ הסברא נכונה. וכ"נ מדחשיב לה הש"ס בב"מ ק"ח כחדא מוכר לגאול ביפה וקרוב בהדי מוכר למזוני לכרגא ולקבורה. משמע דחד דינא לכולהו והיינו אף בלוה וחזינן דבתועלת כל דהו למוכר מבטלים זכות המצרן וכהא דהנהו טבי והני תקילי וע' מהרשד"ם סי' רצ"ט. ובפרט אם קנה ביפה וקרוב בהקפה על דעת לשלם מדמי מכירת שדהו ודאי דליכא דדב"מ בזה: וראיתי בנוב"י שהקשה על הש"ך דלמה לא כתבו הטוה"מ דין דעוקר דירה בסי' קע"ה גבי מצרנות שהוא קודם סי' ק"צ. ולפענ"ד לק"מ דהא הטור והמחבר מביאים בסי' ק"צ דברי הרמ"ה. וידוע שהרמ"ה כתב הלכותיו על סדר הש"ס. ובש"ס דין עייל ונפיק אזוזי קודם לדין בר מצרא שזה בב"מ ע"ז ע"ב וזה בדף ק"ח ע"ב: יג) עכ"פ בנ"ד נראה דבעוקר דירתו כיון שהש"ך כתב בפשיטות שאין בו דדב"מ והנתיבות ושער המשפט הסכימו עמו. וגם הסברנו גם אנחנו בס"ד דבריו. וסברא שאין לו שהות ברורה לדעתי. שידוע שכל העוקר דירתו נחפז לגמור עסקיו במקומו הראשון למען יוכל ליסד עסקו וישיבתו בקביעות במקומו החדש. וגם בלי ספק יעשה איזה עסק במקומו החדש. ואף שמכר בהקפה כמו"ש כת"ר מ"מ הלא כבר בארנו דאף בהקפה שייך זה. ובפרט דלטעם שאין לו שהות שנחפז לגמור עסקיו. אין נ"מ בזה אם בהקפה או במזומן כי העיקר שאין לו פנאי לבקש קונים. ואף שלא קנה רק ע"י ק"ס. כיון דהוי קנין למי שפרע כמו"ש הפוסקים שפיר קנה. וגם די"א דקונה בק"ס בלא שטר עיין מהריב"ל ח"א סי' פ'. ואף דהמוכר יכול לומר נגד הלוקח קים לי דלא קנה רק למש"פ. וכן הלוקח נגד המוכר. מכל נגד המצרן הוי הלוקח מוחזק: ובפרט בנ"ד שהמוכר שלח להמצרן שיבוא לקנות ולא רצה לבא. ואף שא"ל המוכר מתחילה שרוצה ק"כ רו"כ מ"מ הו"ל אח"כ להמצרן לאסוקי אדעתא שרוצה לפחות ולהוזיל לו ממחירו אשר שת עליו בראשונה כיון ששלח אחריו בסתם וכמו דקיי"ל בסי' רכ"א שאם המוכר תובע את הלוקח מוכח שמסכים על מקחו של הלוקח והו"ל להמצרן עכ"פ לבא אל המוכר. וגם דהא מתחילה אמר המצרן ק' וחזר בו ואמר רק פ'. הרי שלא רצה ליתן ק' בשום אופן ואין לך עול גדול מזה למוכר שיצטרך לשהות כ"כ להתעסק עם המצרן בשעה שדעתו טרודה לעקור דירתו וע"כ נ"ל פשוט דאין לו להמצרן שום טענה עתה: סימן צג לכבוד ידידי הרב המאוה"ג וכו' מו"ה צבי הירש נ"י רב דק"ק סטאלאוויץ יע"א: בדבר אשר דרש כת"ר בשוכר בית לשנה ביום ז' אדר. והשנה השנית מעוברת. אם כלתה שנתו באד"ר או באד"ש. ורק בשוכר באמצע השנה אז אמרינן דנתעברה לשוכר אבל בשוכר באדר נשלמה שנתו באד"ר. והוסיף להעיר דאי נימא שמושכר עד אד"ש. א"כ בזמן שעברו השנים עפ"י ב"ד ושכר באדר לשנה היה כל חדש אדר בספק שמא יעברו השנה סוף אדר דמעברין כל אדר. ומטרדותי לא אוכל להאריך רק אשיב לו בקוצר לדינא בס"ד: הנה דין זה מפורש בשו"ת מהר"י מינץ סי' ט' בשם הא"ז שמושכר עד אדר שני והובא בשער המשפט ס"ס שי"ב ג"כ. אכן הט"ז באה"ע סי' י"ג כתב דאף דמחמרינן במינקת שעיבור השנה לתינוק. מ"מ אם ילדה באדר מותרת להנשא באדר א' שאז נשלמו ב' שנים שלה ע"ש. וה"ה בנ"ד נשלמה שנתו באדר ראשון: ולכאורה בנ"ד מסתבר כהט"ז. דאף שמפורש בערכין ל"א ששנת בתי ערי חומה וקדשים נשלם באדר שני ע"ש וכ"ה באו"ח סי' נ"ה לענין גדלות יש לחלק דשם הוי של תורה ויליף שם מתמימה לרבות העיבור ומשם ילפינן לכל היכא שכתוב שנה ע"ש ברש"י וע' תוס' ר"ה ו' ע"ב שכ"כ. אבל בשכירות אזלינן בתר לשון בנ"א וכמ"ש הר"ן בנדרים ס"ג ע"א דדמי לנדרים. וכבר רצה הרשב"א לומר. והובא בר"ן שם דל"א נתעברה לשוכר רק בשוכר בר"ה אבל באמצע השנה אין לו רק שנים עשר חדש וכ"כ הטור סי' שי"ב משום דבלשון ב"א הוי השנה יב"ח וכ"ה דעת המהרי"ק שורש י"ב והתשב"ץ ח"ב סי' רנ"ח. ונהי דבזה לא קיי"ל כהרשב"א וכמו"ש הב"י סי"ב שהרשב"א בעצמו חזר בו ועש"ך שם וכן מפורש בשטמ"ק ב"מ ק"ב בשם הר"י מיגש שמתחילה הורה כהרשב"א ולבסוף חזר בו וכתב שהעיקר למעשה דבכל גווני נתעברה לשוכר כפשטות המשנה. מ"מ י"ל שזה רק בשוכר בשאר החדשים לשנה שדעת בנ"א שהשנה תשלם בחודש ששמו כשם החודש שבו שכר. אבל בשוכר באדר נשלמה שנתו באדר הראשון דהא איכא טובא דס"ל דסתם אדר בלשון בנ"א הוא אדר ראשון ועש"ך סי' שי"ב סקט"ו בזה והכא י"ל דכ"ע מודו שנשלם באדר הראשון: וכן נראה ממ"ש התה"ד סי' רצ"ד במת אביו באדר יתענה בשנת העיבור באדר הראשון והובא ברמ"א סי' ת"ב ושכן דעת מהרי"ל. וכ"כ מהר"י מינץ סי' ט' שם רק שכתב שם שאח"כ ראה שמהרי"ו כתב שיתענה בשניהם לזה אומר להשואל שיש מחלוקת בזה יעו"ש. ובתה"ד שם כתב הטעם דדמי לנדר ובנדר קיי"ל כר"מ דסתם אדר הוא אדר ראשון. והנה ביום מיתת אביו לא נדר שיתענה באדר רק בכלות השנה והתחלת שנה שניה א"כ מבואר דס"ל שבלשון ב"א כלתה שנתו באד"ר וה"ה לשוכר כמוש"ל: אבל לדינא נראה עיקר כהר"י מינץ שמושכר עד אד"ש דהא איתא בירושלמי פ"א דמגילה ה"ה הטעם ששנת קדשים