דברי מלכיאל א כא

דמוכח מר' ישמעאל דס"ל דהיכא דלא מעכב לא דחי וכמש"ל באורך א"כ ע"כ ס"ל דאין מביאין מחו"ל ולזה משני דאיירי בדליכא מחו"ל ויש לבארו עוד באופן אחר ואקצר והמבין יבין: כב ועפמש"ל נראה לישב דברי הרמב"ם בפ"ה מה' בכורות הל"ט שכתב דהלוקח בהמה מפירות שביעית פטורה מן הבכורה שנ' לאכלה ולא לסחורה ואם תהיה חייבת בבכורה ה"ז משתכר בבכור שהרי יצא מתורת פירות שביעית. והוא נפלא דבש"ס בבכורות י"ב קאמר רב חסדא להדיא טעמא משום לאכלה ולא לשריפה. וכבר תמה עליו הראב"ד שם בזה. והכ"מ כתב שם שהיה לו הגירסא כן. והוא דחוק מאוד. ובפרט דבש"ס מקשי עלה מעיסת שביעית ושקיל וטרי. ע"ש אף דראשית הסוגיא מראים הדברים שיותר נוח היה לגרוס ולא לסחורה ע"ש. וגם מה דמסיק וחייב במתנות הוי א"ש יותר. אבל סוף הסוגיא מבואר להיפוך. דקאמר התם מעיקרא לאכילה. וגם להרמב"ם יקשה דגם בחלה הוי לסחורה ובזה לא שייך לומר מעיקרא לאכילה ותיקשי נגמר מינה: והנה התוס' הקשו שם דמ"מ נגמר מעומר דהוי מעיקרא לשריפה ותירצו דשם א"א לקיים מצותו בע"א ע"ש. ולכאורה קשה דמ"מ הו"ל להש"ס לאתויי הא. ונראה דבאמת יש להקשות דתבוא עשה דבכור וחלה ותדחה לאו דולא לשריפה וכמש"ל אות ג' דבכה"ג מיקרי לאו ולא עשה. אבל נראה די"ל כיון דשביעית הוא צריך להיות הפקר ואפקעתא דמלכא היא. רק שהתירה התורה להכניס קצת לביתו לצרכו וכמ"ש הרמב"ם פ"ד מה' שמיטה הל' כ"ד והוא מתוספתא. אבל לשריפה לא זיכתה אותו והו"ל לענין זה כאלו אינו ברשותו כלל. ובהמת המדבר והפקר פטורה מן הבכורה וכדתניא בתוספתא פ"ב וכ"כ בעבודת הגרשוני סי' כ"ה ובח"ס סי' שט"ז שי"ז ע"ש והוא ברור. וכן עיסת הפקר פטורה מן החלה כשהיה הגלגול בפטור (והא דתנן ריש חלה דהפקר חייב בחלה. היינו כשזכה בתבואה או קמח והגלגול היה ברשותו ע"ש בירושלמי ובירושלמי פ"ג דמעשרות) וכאן ה"ז דומה להפקר כיון שאדעתא דהכי לא ניתן לנו. ולזה היתה סברא פשוטה לפטרה. אבל בעומר לא שייך זה כיון דעכ"פ צריך להביא עומר איך שיהיה. ואף דהתבואה תהיה הפקר מ"מ יזכו בשעת קצירה וכדאיתא בב"מ קי"ח ע"א ומיקרי שפיר קצירכם. ומכ"ש לפמ"ש התוס' בב"מ נ"ח שהיה משומר גמור ודלא כהטורי אבן בר"ה י"ג שהקשה דלימעוט מקצירכם ע"ש. ורק דמ"מ מקשה מולאכלה ולא לשריפה. דאדעתא דהכי אין לנו זכות בו ומייתי שפיר מלדורותיכם וכן כאן גבי חלה: ולזה פריך שפיר ונגמר מינה. שלכאורה הוא תמוה דמה שייך ללמוד דשאני התם דגלי קרא. אבל הכוונה דנלמוד הסברא דאף שנאסרה לנו שריפה. מ"מ במקום מצוה הותרה לנו ושפיר יש לנו זכות בזה. ומשני דהתם עיקרו לאכילה ורק שאח"כ מזדמן לשריפה. ואז כבר חל עליה שם חלה ויצאת מתורת שביעית. ומיושב שפיר בזה מה שיש להקשות לשיטת הרמב"ם לפמ"ש ל"ל קרא דלדורותיהם גבי עומר והשתא א"ש וכמובן. אבל אכתי קשה דהא בחלה נדחה גם העשה דולא לסחורה. ונראה דבאמת הא קי"ל בשביעית שאוכלין בטובה. וגם הא קי"ל טובת הנאה לאו ממון. ולזה תמוהים לי דברי הכ"מ שכ' הטעם משום טובת הנאה ע"ש. אבל נראה דעיקר הסחורה הוא במה שנעשה הקדש וכבר יצא מרשותו ומדוקדק בזה לשון הרמב"ם ג"כ שדקדק. שיצא מתורת פירות שביעית. משא"כ בחלה שעדיין לא יצאה מרשותו ורק שיש עליו מצות נתינה לכהן. ובעומר נראה ג"כ דלא שייך לסחורה אף שצריך להקדיש. כיון דהם של צבור וכל ההקדשות הם משל צבור. לזה אין זה יציאה מרשותם כ"כ משא"כ בבכור וכמובן: כג והנה בש"ס לכאורה צריך להבין דפריך ליתי מדאשתקד דא"כ תיקשי ל"ל לדורתיכם. ונראה דרמב"ח הקשה לו מולאכלה ולא לשריפה. וכוונתי היתה בתורת דחיה שלא תדחי כיון דאפשר לקיימו בדאשתקד ורב חסדא סבר שקושייתו מצד שלא ניתנה שביעית לזה כלל וכמש"ל ולזה מייתי לה מקרא דלדורותיכם ופריך דאכתי לא אמינא דתיבטל. ובשלמא היכי דליכא אחריני רק של שביעית בוודאי שרי. אבל הא מתניתין דשומרי ספיחים בסתמא איירי אף בדאיכא מדאשתקד וקשה אמאי דחי דמ"מ איסורא איכא. ומשני דכרמל בעינן וס"ל דמעכב וכדדריש תקריב שיהא כרמל בשעת הקרבה. ולא כדדריש בדף ע"ב תקריב מ"מ ע"ש. רק י"ל דהתם תקריב אחרינא הוא ע"ש. וא"כ לר"ח שפסול בענין אחר רק כרמל. שפיר אין להקשות שנלמוד בכור וכן חלה מעומר. די"ל כתי' התוס' דשאני התם שא"א בענין אחר. משא"כ לשיטת הרמב"ם שפוסק דשפיר מייתי מדאשתקד בדליכא אחרינא א"כ שפיר יש ללמוד גם לבכור מקרא דלדורותיכם דגבי עומר וכן לגבי חלה ורק דגבי חלה יש לדחות דשאני עומר דהוי צורך גבוה משא"כ שריפה דחלה כשנטמאת שהוא דרך פסול. אבל בכור שפיר איכא למילף. ולזה לא הזכיר הרמב"ם טעמא דולא לשריפה. רק ולא לסחורה דבזה לא אשכחן דדחי כלל. וגם כי זה בעיקר חלות קדושת הבכור שלא יחול. ושאני משריפה שבאה אח"כ וכמש"ל. אבל רב חסדא לטעמיה במנחות שם קאמר טעמא משום שריפה וקמ"ל רבותא דלא ניליף מחלה ועומר לדידיה. ואפשר היה לומר דיש נ"מ ג"כ לענין אם הבכור של כהן. אך קשה עלי לחדש דבר חדש להלכה: כד עוד עלה על רעיוני בזה דלכאורה קשה דקאמר ולא לשריפה גבי בכור שמקריבים האימורים כפרש"י. הא קי"ל בשביעית שאין מחויב לאכול דבר שאינו ראוי לאכול. וקרביים קי"ל דאוכליהון לא בר אינש כדאיתא בנדרים וריש ביצה וע' י"ד סי' ע"ה בזה. וגם החלב שקרב הוא חלב אסור. וכמ"ש התו' בחולין צ"ב ע"ב דכל הקרב אסור ע"ש ולא מצינו רק בכבש שקרב האליה וחלב שהיא מותרת כדאיתא בחולין קי"ז. ולזה י"ל דנקיט הרמב"ם ולא לסחורה שהוא כולל כל מיני בהמות אבל רב חסדא נקיט ולא לשריפה י"ל דהנה מה שהביאו התוס' מת"כ דכל חלב הקרב אסור הוא מכח דכתיבא גבי פרשת קרבנות ובכריתות ד' ע"א איכא פלוגתא בזה דר' ישמעאל יליף לה ורבנן לא ילפי. וא"כ י"ל דר"ח ס"ל כרבנן בזה וא"כ אין ראיה. ורק הרמב"ם פוסק בסברא זו כר"י דילפינן מהדדי דקי"ל ביבמות פ"ב וקי"ט ע"א דמה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת. ועמל"מ פ"א מה' יו"ט וגם סוגיין דת"כ ובחולין מ"ט אזלא אליביה בזה. אף דבלאו שבכללות פסק כרבנן שאינו לוקה. וגם י"ל דהרמב"ם פוסק כאבע"א התם. ודפריך ל"ל עז. י"ל דמה להנך שכן יש בהן צד ריבוי ע"ש בסוגיא. והסוגיא באמת צ"ע בזה ועכצ"ל דהשתא ס"ל דלאו פירכא היא. וכמו צד חמור דלא פרכינן אבל באמת אינו דומה לצד חמור וכמובן. וגם דכ"ז לא שייך רק אי ילפינן מהקרבה אל שייך למיפרך הכי. אבל ר"ח ס"ל הכי: כה [ובדברי הירושלמי שהזכרנו דתלי הך דר' ישמעאל דקציר מצוה בהא דאין בא העומר מחו"ל. יש לפרש בפשיטות שהירושלמי לא היה מפרש כש"ס דילן דקאי אשבת. רק דגם לר"י קאי אשביעית כמו לר"ע. וקמ"ל שמותר לקצור בשביעית לצורך העומר. דהא בעלמא אסור בדרך קצירה כמבואר. וע' רמב"ם ה' שמיטה פ"ד הל"א ותוס' ב"מ נ"ח ומנחות פ"ד ע"א. ולזה הוכיח שאין להביא מח"ל. דאי שרי להביא א"כ למה יתיר שביעית כיון דאפשר בח"ל. וכמו דמדייק בש"ס דילן במנחות ע"ב לענין שבת. (וגם בש"ס דילן אפשר לפרש כן. רק שלא רציתי להאריך וע' שבת ע') דע"כ שלא כמצותו פסול. והשתא א"ש מאוד דמייתי לה אמתניתין דשומרי ספיחים לאוקמא כר' ישמעאל דיליף לה מקרא. ויש להאריך בזה ודוק. ושוב ראיתי בק"ע בשקלים שם שפי' ג"כ דקאי אשביעית ע"ש. ומש"ש דה"ה בשבת תמוה ע"ש]. כו ובדברי הרא"ה שהזכרנו באות ט"ו יש להקשות לכאורה מנזיר מ"א ונ"ח דמשוי לה אפשר לקיים. אך