דברי מלכיאל א ריז

לא איכפת לי' בחזרת הלוקח כי עיקר מטרת מכירתו אינה להפטר מהשדה. ורק שצריך למעות וכיון שאינו נותן לו מחירה במועדו יחזור ויחזור. אבל במוכר מפ"ר ועוקר דירתו שחפצו להפטר מן השדה שפיר חייש לחזרה. אבל ז"א דכבר אמרו חז"ל זבנית קנית ובשדה שאינה רעה לא חייש כלל לחזרה. וראיה לזה דבמוכר שדה שוה ק' במאתים ועייל ונפיק אזוזי הוי ספק אם יכול לחזור בו בסי' ק"צ. וקשה דבזה הוי ודאי חשש שמא יחזור בו הלוקח ולא ירצה ליתן כ"כ ועכצ"ל דכיון שנתרצה על מקח זה מסתמא חביבה עליו ולא יחזור בו כי אין אונאה לקרקעות ומכש"כ בלוקח במקח השוה ואינה שדה רעה [ובזה יש נ"מ בין הטעמים אי המוכר טועה בדין וחושב שיכול הלוקח לחזור בו. או שחושש שיעשה הלוקח שלא כדין. שאם מכר שוה מנה במאתים ונתן לו ק' ועל ק' השניים עייל ונפיק דהכא ליכא למיחש שיעשה שלא כדין כיון שק' היתרים בידו יקח שדהו בעד ק' האחרונים. ואף די"ל דגמר ומקני אף אי ל"צ לזוזי מפני המחיר הגדול שלוקח עבורה מ"מ כיון דעייל ונפק אזוזי מוכח שעיקר מכירתו בשביל צורך הכסף. וכן מוכח מרש"י וש"פ שאף שכתבו דבמוכר מפני רעתה גמר ומקני מכל מקום הוצרכו לתת טעם להא דעייל ונפק דבלא זה מוכח מזה שעיקר מכירתו בשביל צורך הכסף ולא מפני רעתה וא"כ ה"ה הכא בשוה מנה במאתים וכנ"ל. וממילא מוכח מזה דבשאר מכירות אין חשש חזרה רק אם יש איזה טעם כמו בשדה רעה וכמש"ל]: ד) ולכאורה עדיין קשה לפימ"ש הר"ח הובא בטור ומחבר להלכה בסי' ק"צ שצריך שנדע שהוא דחוק למעות ומוכרה בשביל כך. א"כ ל"ל לרש"י והרי"ף וש"פ טעמא דעייל ונפיק שמא יחזור. דהא לדידהו צ"ל דגם במוכר מפ"ר איירי שיודעים שדחוק הוא למעות ובכ"ז כיון שאומר שמוכר שדה זו מפ"ר. אמרינן דאנן סהדי דאף אי לא הוי צריך לזוזי הוי גמר ומקנה [ואפשר דאף בסתם אמרינן כן כיון שבירר זו למכרה חזינן שהיא רעה. וכעין זה איתא בב"ב מ"ח באנוס על שדה סתם גמר ומקני. כיון שבירר זו מפני רעתה ע"ש ברשב"ם. אך לשון מפני רעתה משמע שאומר בפירוש]. וא"כ שפיר י"ל דעייל ונפיק מפני שצריך למעות. ומ"מ גמר ומקני מפני רעתה. וכמו שאנו אומרים בתחילת המכר. והנה לפימ"ש הב"י שם מתחילה שהראב"ד וש"פ חולקים על הר"ח בזה א"כ י"ל דרש"י ס"ל בזה כהראב"ד דל"צ שיהא ידוע בתחילה שמוכרה בשביל דחקו. ולזה הוצרך לטעם דחושש שמא יחזור. וס"ל דאי הוי ידוע באמת שמוכר מפני דחקו למעות. לא מהני הא דמוכרה מפני רעתה. ולפי"ז י"ל ג"כ בדעת הרמ"ה שכתב בעוקר דירתו דהוי כמוכר שדהו מפני רעתה אף דליכא חשש חזרה כמוש"ל. דס"ל כהר"ח שידוע שצריך למעות. וא"כ שפיר הא דעייל ונפיק הוא משום שצריך למחיר השדה ובכ"ז גמר ומקני דהוי כמוכר מפני רעתה. אבל ז"א דהא הרמ"ה מבואר בטור וב"י שם סי' ק"צ סי"ז דס"ל ג"כ כהראב"ד. וגם דהא כתב הב"י שם בשם רי"ו דהרי"ף ס"ל כר"ח ומ"מ כתב טעמא דחזרה. וגם דהא מסיק הב"י שם דלא פליגי. וכן הובא להלכה בסימן ק"צ שני הדיעות הר"ח והראב"ד. וא"כ קשה עדיין כנ"ל: ה) והנראה דלכאורה קשה דהא קיי"ל בכתובות צ"ז דזבין ולא אצטריכו זוזי הדרי זביני. ופשוט דה"ה כשמכר ואין חפץ הלוקח לשלם לו. דמאי שנא כיון שמכר בשביל שצריך למעות. וא"כ ל"ל עייל ונפיק אזוזי כיון דלפיר"ח צריך שידעו בו שמוכר מפני דחקו. ולכאורה י"ל לפימ"ש התוס' בכתובות שם וכ"כ שאר פוסקים שצריך שיגלה דעתו מקודם שמוכר בשביל צורכו למעות. א"כ י"ל דהכא לא גילה דעתו. אבל אכתי תיקשי להפוסקים דסבירא להו שם שאין צריך גילוי. דעת ע"ש בשטמ"ק בדעת רש"י ורבינו יהונתן ועח"מ סי' ר"ז ס"ג בזה. וגם דהא הר"ח הובא בשטמ"ק ב"מ ע"ז ע"ב כתב להדיא דאיירי שם גם כן בגילה דעתו ע"ש. ונראה דהא דצריך עייל ונפיק שאם אינו תובעו גלי אדעתיה דגמר ומקני אף שאינו משלם לו מחיר השדה. שאם מכרה רק בשביל דוחקו ואם לא ישלם לו ביומו רוצה לבטל המכירה הו"ל לתובעו ומדלא תבעו אינו מקפיד על זה והלוקח אין מחוייב לשלם בלי תביעה רק במתנה בפירוש. והרי אף בנשבע לשלם דעת הסמ"ע והש"ך בסי' ע"ג ס"ו שא"צ לשלם עד שיתבענו ורק הט"ז חולק שם אבל בסתם מכר ודאי שצריך תביעה. ולזה אף דבלא איצטריך זוזי בטל המקח מ"מ בלא נתן הלוקח המעות צריך עייל ונפיק וכנ"ל: ו) ועל פי זה מיושב הא דבס' ק"צ סתמו המחבר והרמ"א דאף במטלטלין אי עייל ונפיק אזוזי בטל מקח. ובסי' ר"ז גבי זבין ולא אצטריכו ליה זוזי כתב הרמ"א דעת הסוברים דבמטלטלין זביניה זביני. וקשה טובא דהא הטעם אחד בשני הדינים. ועו"ק דהא הר"ח כתב הראב"ד בס' הזכות בדעתו דאף במטלטלים בטל מקח בעייל ונפיק אזוזי. דלא כבעל המאור שם. ובזבין ולא צריך לזוזי כתוב בשטמ"ק בשמו בב"מ ע"ז ע"ב ובהג"א בכתובות צ"ז בשם ר"ח דבמטלטלי הוי ספק. וקשה מאי שנא כיון דהר"ח מפרש הא דעייל ונפיק ג"כ בגילה דעתו שמוכר בשביל צורכו למעות. אבל לפימ"ש א"ש דבמטלטלין שאין דרך בנ"א להקפיד כל כך על מכירתן אנו אומרים שלא מכרם בשביל דחקו אלא דבלא"ה ניחא ליה למכרם ואף שגילה דעתו שמכרם בשביל מעות בכ"ז אינה אומדנא דמוכחא כל כך. וכבר כתבו התוס' והרא"ש וש"פ שצריך שיהא אומדנא דמוכח וגלוי לכל שכן הוא. ועיין תוס' גיטין ל"ב ע"א. ומ"מ כיון שאין טעם גלוי למה הוא מוכרם רק הא דצריך לזוזי לזה כתב הר"ח דהוי ספק. אבל בעייל ונפק אזוזי מוכחא מילתא טובא שרק משום דוחקו מכרם והוי אומדנא הגלוי לכל אף במטלטלים ולזה כתבו הפוסקים דבטל מקח [ועוד יש לחלק בין כששילם הלוקח רק שהמוכר אין צריך עוד לזוזי. דמכל מקום יש לו מעות בעד מטלטליו. ושכיח לקנות אחרים או יעשה עסק אחר בהם וגם דהו"ל לאתנויי. משא"כ כשהלוקח אינו משלם לו במועדו שאין לו לא חפציו ולא מחירם בטל מקח אף במטלטלין ואקצר] ורק במוכר מפני רעתה דאיכא טעם למה מוכרם ולמה עייל ונפיק וכפירש"י והרי"ף א"כ אין כאן אומדנא כלל ושפיר קני. והא דעייל ונפיק הוי כעין הוכיח סופו על תחילתו במטלטלין דמכרם מדוחקו. ואף דבחולין ל"ט קיי"ל דהוי ספק אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו. מכל מקום הא אמר שם דבאמר כתבו ברישא מודו כו"ע דאמרינן. וה"נ הא גם בתחילה ידענו שהוא דחוק. ובפרט להר"ח שפירש בגילה דעתו. ובלא"ה יש לחלק בין הך דחולין לנ"ד ובמק"א הארכתי בענין זה בס"ד: ועפי"ז מיושב שפיר פירש"י והרי"ף שהוצרכו לתת טעם על הא דעייל ונפיק במוכר מפני רעתה דבלא"ה הו"א הוכיח סופו על תחילתו מדעייל ונפיק שעיקר מכירתו היא בשביל צורך המעות ולא בשביל רעתה. ולפי"ז מוכח ג"כ לדעת הרמ"ה שכתב דה"ה בעוקר דירתו שצ"ל דלהכי עייל ונפיק מפני שאין לו שהות להמתין וכמוש"ל [ולפמ"ש יש מקום לומר דהא דזבין ולא אצטריכו ליה זוזי דקיי"ל דבטל מקח. אם מכר השדה מפני רעתה או מפני שעוקר דירתו הוי זביני. וכן בכל הנהו דב"מ ע"ז ע"ב ע"ש. והוי עוד קו"ח דשם עייל ונפיק ג"כ וכמוש"ל. ובפרט לשי' הר"ח דמפרש הך דעייל ונפיק בגילה דעתו. או לשיטת הראשונים והמפרשים הך דזבין ול"צ לזוזי אף בלא גילוי דעת וכמו"ש בשטמ"ק בכתובות צ"ז ע"ב ועח"מ סי' ר"ז ויש לחלק ואכמ"ל בזה. ובאמת אף שהב"י כתב בסי' ק"צ להשוות דעת הר"ח דאוקמא בידוע שדחוק למעות עם דעת שאר הראשונים. לענ"ד פשטות דבריהם אין מורין כן. והר"ח באמת כפי שהובא בשטמ"ק בב"מ שם נראה דנקט הך דינא דעייל ונפיק ודין דלא אצטריכו ליה זוזי בחדא מחתא. וכן מוכח מכל דברי הראשונים דלא ס"ל כר"ח בזה ובאשר אכ"מ אקצר] ובבעל העיטור אות מכירת קרקעות כתב דשדרו ממתיבתא דהא דעייל ונפיק והא דלא אצטרכי ליה זוזי איירי שגילה דעתו מקודם ע"ש. ונראה שזהו דעת הר"ח שמקודם כתב שם הבעהע"ט שאין שייך דין עייל ונפיק לדין דל"צ לזוזי. והיינו כהפוסקים החולקים על הר"ח וכמש"ל: