דברי מלכיאל א רטז

היתר משא"כ הכא תהא מותרת כשיעשה אחיו מעשה ע"ש. וקשה למה הוצרכו לחילוק זה דהא לקמן כ"ג ע"ב בתד"ה קדמו חילק ר"י עצמו בין קדושין לכניסה שבביאה עשה עבירה משא"כ בקידושין ע"ש. והתם איירי נמי בגוונא דאתיא לכלל היתר אם היה יודע איזה היא היבמה ע"ש. ואפשר הוצרכו זה לשיטת רש"י שם כ"ג ע"ב שהזכירו בד"ה ומ"ש דפריך מהא דקדמו וכנסו ולא משני דהתם הוי ודאי איסור. וע"כ צ"ל דלא ס"ל האי סברא רק הסברא משום שנאסרה שעה אחת ע"ש בפירש"י ודוחק. ועמ"ש שם בחידושי בס"ד. אבל מפירש"י שם נראה שהבין תירוץ הש"ס שם באופן אחר. דבאמת לתירוץ התוס' אין מבואר תירוץ זה בש"ס שם. וצ"ל דאף דהוי שם רק יבמה אחת מ"מ כיון שהיא בספק א"כ השניה לא תבוא לכלל היתר לעולם: ומפירש"י שם נראה שפי' אף למ"ד אין זיקה האיסור הוא משום שנאסרה שעה אחת. והוא צ"ע לכאורה דלדידיה לא ס"ל האי סברא כלל וכמ"ש התוס' ד"ה אי למ"ד. ונראה ביאור סברא זו ע"פ מה דאיתא בירושלמי דפירקין הל"ח בטעם שאסור ליבם תחילה משום שמא ימות אחיו ותהיה זקוקה לו ונמצא כבא על אחות יבמתו. והוא תמוה לכאורה דלמה אצטריך להכי דתיפוק ליה שבא עתה על אחות זקוקתו. ויפה כתב בזה בנוע"י שם שכיון שחלץ פקעה זיקה למפרע ע"ש. רק שכתב שהבבלי חולק ע"ז ותלה זה בהא דאי מיתה מפקעת זיקה. ולענ"ד מפורש בפירש"י כ"ג ע"ב שהזיקה נפקעת למפרע ע"ש. ונראה שזהו החילוק בין נכרית לשתי יבמות. דבשתי אחיות יבמות אף שעשה מעשה ונפקע זיקתה. מ"מ הלא היתה זקוקה בעצם מצד עצמה ומכ"ש בשתי צרות. משא"כ היכא שיש לה אחות נכרית דשפיר נפקע למפרע. ודקאמר בש"ס דקפגע באחות זקוקתו. ג"כ הכוונה דקודם שחלץ השני אכתי קיימא באיסור אחות זקוקה. וסברת הבבלי וש"ס דירושלמי בזה אחת היא: ובזה מובן חילוק רש"י שם בביאור תירוץ הש"ס כ"ג ע"ב. דדווקא התם ששתיהן יבמות וכל אחת נאסרה ליבם שמא ימות אחיו ע"ש. וא"כ היתה בזה גזירת חז"ל ותקנתם שלא יתיבמו כלל. וא"כ בשעת מעשה עבר בשאט נפש על תקנתם וגם עתה עומדת באיסור כיון שהיתה תקנתם שלא תתיבם כלל ושוב אין לו היתר בה. וכבר כתב הנ"י בשמעתין דהיכא שעומדת כל ימיו עליו באיסור יוציא ע"ש. אבל הכא דאחת אינה יבמתו ומותרת לו אח"כ עכ"פ. וא"כ לא אסרוה חז"ל כלל עליו. ושפיר כל חד קאמר דידי אתרמיא לי. הכוונה שזוהי שהייתי לוקחה אחר חליצה בהיתר. וא"כ לא נאסרה. ואי משום אחות זקוקה. הלא נפקעה הזיקה ביבום חבירתה כנ"ל. ומדוקדק מאוד פירש"י דף כ"ד ע"א ד"ה אי למ"ד שכתב דעומדת היא באיסור א"א שלא נראית ליבום מתחילה. אבל הכא לאו יבמה היא. וכי פקע איסור אחות זקוקה מותרת ועומדת היא ע"ש. והדברים ברורים בס"ד. ודברי התוס' צ"ע לעת הפנאי: ואזכיר מה שק"ל כעת בתוס' נדה ע"א ע"ב ד"ה ר"י שכתבו להוכיח מיבמות פ"ב דמב"מ בדרבנן בטל לר"י. וצ"ע דשם מוכח להיפוך. וכ"כ התוס' שם בד"ה בטומאת משקין. וכן מוכח בזבחים ע"ט ע"א דמוקי רבא שם בדלי שתוכו טהור דהוי רק מדרבנן ואפ"ה צריך שם לטעם דסגי בכל שהוא ע"ש ובר"ש. ועי' נו"ב מ"ת חיו"ד סי' ס"א שהביא בשם הרשב"א ג"כ כתוס' הנ"ל. ולפלא שלא הביא התוס' ושלא הרגיש בקושיתינו. ואין העת מסכים להאריך בזה: חלק חשן משפט סימן צב לכבוד ידי"נ הה"ג וכו' מו"ה יהודא דוב הלוי נ"י רב דק"ק שינאווקא הי"ו: ע"ד אשר דרש כת"ר. באחד שמכר ביתו וגינתו מפני שעקר דירתו מעיר ההיא. והאיש הזה דבר מקודם עם המצרן ורצה למכור לו בעד ק"כ. והמצרן לא רצה ליתן רק ק' ואח"כ חזר בו ולא רצה ליתן עוד רק פ'. ובתוך כך שלח המוכר אל המצרן בסתם שיבא ליקח ולא בא. וע"כ הלך המוכר ומכר לאחר בעד ק' רו"כ ועשו ק"ס. והכסף התחייב לשלם לו לזמנים מוגבלים ואחר התשלום האחרון יתן לו שטר ע"ז. ועתה רוצה המצרן לקחתם. וידידי פלפל בחכמה ובכלל הוטבו דבריו בעיני. כי נאמרו בהשכל. והנה להשיב באריכות אין הפנאי מסכים לזה ורצונו להשיב לו תיכף. ולזאת אכתוב לו הנראה לי לפום רהיטא בס"ד: א) הנה הש"ך כתב בסי' קע"ה סקל"ו דבעוקר דירה ליכא דינא דב"מ. וראייתו דהא במוכר ברעה לגאול ביפה וברחוק לגאל בקרוב ליכא דדב"מ. ובסי' ק"צ גבי עייל ונפיק אזוזי דקיי"ל במוכר שדהו מפני רעתה הוי זביני אף בעייל ונפיק אזוזי. וכ' שם הטור והמחבר דה"ה בעוקר דירתו הוי כמוכר מפני רעתה וא"כ ה"ה הכא. והנוב"י בחחו"מ סי' כ"ד השיג עליו דהא במוכר מפ"ר גופא איכא דינא דב"מ. ורק במוכר כדי לגאול ביפה ליכא דדב"מ. משום דאיכא תרתי למכור רעה ולגאול יפה. וגם דא"כ ל"ל הקדימו הטור לכתוב דין דעוקר דירתו בסי' קע"ה. והשער משפט יישב דברי הש"ך והביא ראיה מדברי הרא"ש דכל דאיכא ריעותא למוכר ליכא משום דדב"מ שלמד מזה למוכר כל נכסיו ע"ש. ועדיין לא נתיישבו דברי הש"ך דמ"מ מאי ראיה מייתי מסי' ק"צ הול"ל סברא בעלמא בזה: גם מ"ש דחיישינן לחזרה לא מצינו כלל זה שנבטל דדב"מ בשביל חשש חזרה וגם דא"כ במוכר מפ"ר מצינו חשש חזרה וכפירש"י בב"מ ע"ח א' ע"ש ובשאר מפרשים: ב) והנראה בבירור הדברים. דהנה במוכר שדהו מפני רעתה פירש"י הטעם דלהכי הוי זביני אף בעייל ונפיק אזוזי. משום דאנן סהדי דגמר ומקני אף אי ל"צ לזוזי כ"כ. והא דעייל ונפיק אזוזי. הוא משום שרוצה להוציא המעות מיד הלוקח שלא יחזור בו. וכ"ה ברי"ף בב"מ שם. ובשטמ"ק שם כתב הטעם שטועה בדין וחושב שיכול הלוקח לחזור בו וכ"כ הסמ"ע סי' קע"ה סקי"ז. וצ"ע דא"כ שלא חשב הקנין לקנין גמור. הא באמת לא קני כלל. דהא בקנין בעינן דעת קונה ומקנה. וכעין זה בב"מ ק"ד גבי אנשי אלכסנדריא שלא היו מכוונים בקדושין שיהיו קדושין גמורים עד שתכנס לחופה. וממילא לא הוי קדושין ע"ש. ועיין ביבמות נ"ב ב'. וכ"כ בשטמ"ק בב"מ שם. שאף שלא נכתב בהכתובה. מקדשים ע"ד המנהג. ונראה דס"ל כמו"ש הרשב"א הובא בשטמ"ק לב"מ יו"ד א'. גבי גלי דעתיה דלא ניחא ליה דלקני בנפילה. דבקניין דאורייתא קני אף אי לא ניחא ליה. אבל ז"א דזה לא הוי רק בקונה. דקונה אף שלא מדעתו. משא"כ במקנה דלא שייך זה. ובפרט במכר דהא חזינן דבשטר לחוד או בכסף במקום שכותבין שטר לא קנה דלא סמכה דעתו אף דהוי קנין מה"ת. וכן בחזקה בנכסי עכו"ם בסי' קצ"ד ע"ש. [ועיין ב"י סי' קצ"ח מ"ש בשם הרשב"א. שאם גילה הלוקח דעתו שאינו רוצה לקנות במסירה רק במשיכה. אינו קונה ע"ש. וזה סותר למ"ש השטמ"ק בשמו ואכמ"ל בזה. ובאמת הכא בפשוטו הכוונה שחושש שהלוקח יחזור בו ולא יהא ציית דין. וכ"כ הסמ"ע סי' קע"ה סקי"ז בפירוש אחד. או שיאמר אין לו כסף ושקול ארעא בזוזך. וכדאיתא בכמ"ד בכהאי גוונא ואקצר: ג) והטור הביא בסי' ק"צ בשם הרמ"ה דגם בעוקר דירתו דמי למוכר מפ"ר. נראה סברתו דג"כ גמר ומקני אף אי ל"צ לזוזי. והא דעייל ונפיק ליכא לפרש שמא יחזור הלוקח. דזה שייך רק בשדה רעה ולא בזה. וצ"ל הטעם שאינו יכול לשהות כאן וחפץ לגבות מעותיו ולילך למקומו החדש ולכאורה י"ל דבכל מכירות חיישינן לחזרה. ורק בשדה טובה