דברי מלכיאל א רטו

הדין. ור"ל דקאמר לה. לטעמיה אזיל דס"ל בגיטין נ' ע"ב שאין כתובין ע"ש. אבל למ"ד שאין קצובין לא היו מחדשים תקנה זו כיון שהוא מדינא כן. או דילמא אף למ"ד שאין קצובין תקנו כן. וידוע שהרמב"ם פוסק כמ"ד שאין קצובין וע' בסי' ס' בח"מ ובאחרונים שם: ולזה שפיר פשיט מהא דר"ח ור"י דאינהו ס"ל שאין קצובין ולזה לא ס"ל תקנת אושא. וכן מבואר בגיטין נ' דס"ל לר' חנינא שאין קצובין. ובירושלמי דכתובות פ' נערה ס"ל דלא כתקנת אושא ולטעמיה אזיל כנ"ל. ור' יונתן ג"כ נלע"ד דהיינו ר' נתן דגיטין נ"א ע"א לפי' התוס' שם דס"ל שאין קצובין ע"ש. דבירושלמי פ' הנזקין מייתי לה בשם ר' יוחנן. והוא תמוה דהא ר"י ס"ל בש"ס דילן שם שאין כתובים ודוחק לומר שיחלוקו אף שמצינו כה"ג ע' תוס' כתובות ק"ב ע"ב. וע"ש בש"ק שהרגיש בזה. ולזה נלע"ד דגרסינן בירושלמי ר' יונתן. והא דאיתא בש"ס דילן ר' נתן. מצוי הוא שיתחלפו. ע' כתובות נ"ה ע"א דאיתא ר' נתן והוא ר' יונתן ע"ש בסוגיא. וע' חולין ע"ה ומנחות ל"א. וגם ר' יונתן הוא סוף תנאים ונזכר לפעמים בברייתא ופעמים בגמרא. ע' סוטה כ"ד ובתוס' שם וקדושין ל"א וברכות י"ח וידוע זה לכל יודע סוגיות הש"ס. ולזה שפיר פשיט דמ"ד קצובין כיון דהוי מן הדין לא שייך זה. וכעין זה מצאתי בתומים סי' קט"ו סק"ח שכתב לשיטת רש"י דלמ"ד שאין כתובין אמרינן לא פלוג. משא"כ למ"ד אין קצובין דהוי מדינא ע"ש. והך דדף נ"ד בעובדא דר"י ור"ל צ"ל הטעם כמש"ל בשם הבי"ע דהוי בשיור כנ"ל ולא שייכא תקנת אושא. ועפי"ז מבואר פירש"י בדף נ"ד ע"ב אף לשיטות הפוסקים דמזונות גבי ממתנת שכ"מ כדאיתא בב"ב קל"ג. דרק הכא לר"י ולר"ל דס"ל שאין כתובין בגיטין שם. וא"כ הוי מפני תיקון העולם ואמרינן לא פלוג כנ"ל. ולזה אף במתנת שכ"מ אמרינן כן משום לא פלוג. משא"כ בהך דדף קל"ג בב"ב דשם איירינן אליבא דהילכתא דטעמא משום שאין קצובין. שפיר י"ל דגובה כיון דמוקמינן אדינא. ומדינא שפיר גובה ממתנת שכ"מ שאינה חלה רק לאח"מ עיי"ש ברי"ף שהסביר זה. וע' בשטמ"ק בשם הראב"ד שהקשה מהך דכתובות נ"ד להיפוך ודבריו צריכים בירור ובאשר כי חסר שם בסוף אקצר. ומיושב ג"כ מה שנתקשו הפוסקים לדידן דפסקינן כרבנן. ושם קאמר גדולה מזו יעו"ש במרדכי. דבאמת לדידן אינו דומה כלל. דשם אין הטעם שהעמידוהו על הדין. רק שמעיקר התקנה שויוהו כיורש וכמ"ש הרא"ה והראב"ד בשטמ"ק בכתובות שם. והכא אזלא אליבא דמ"ד שאין כתובין וכמש"ל. ויש להאריך בזה: ועפ"ז נראה ליישב דברי התוס' בסוטה כ"א ע"ב שכתבו דהא דאין מוציאין למזון מנכסים משועבדים זה רק ממה ששעבד האב בחייו. אבל לא ממה ששעבדו אחין ע"ש שכ"כ לחד תירוצא. והוא תמוה מאוד דכל הפוסקים ס"ל דלא שנא. וכן הוא בסוגיא דכתובות ס"ח ס"ט. וכבר תמה עליהם הבית מאיר ס"ס קי"ב סי"ד ונשאר בצ"ע. וכן בס' קרן אורה בסוטה שם. ויותר מפורש הוא בב"ב קל"ט גבי הא דרבין דאם הוי הבעל לוקח לא היתה נזונית. וכן מפורש להדיא בירושלמי דגיטין פ' הנזקין ע"ש בהל"ג להדיא דל"ש שעבדו אחין ול"ש שעבד אב. ואדרבא בשעבד אב לא איירי מתניתין דאין מוציאין כלל ע"ש. וכ"כ התוס' בפשיטות בכתובות מ"ט ע"ב וממש אין חולק ע"ז. והוא צע"ג. ולפמ"ש י"ל דהתוס' שם אזלי בשיטת רש"י בגיטין נ"א דלמ"ד מפני שאין קצובין א"צ לתיקון העולם ע"ש וכנ"ל. וא"כ י"ל דתלי זה בזה. דלמ"ד שאין קצובין וא"כ מן הדין אין מוציאין למזונות ממשועבדים. א"כ ל"ש שעבד אב ל"ש שעבדו אחין. אבל למ"ד שאין כתובין והוי רק מפני תיקון העולם. א"כ סברא גדולה לומר דע"כ לא שייך תיקון העולם רק גבי אב. לפי שאין לך אדם שאין עליו מזון אשה ולא ימצא מי שיקנה קרקע מחבירו. וכפירש"י להדיא בגיטין ד"נ סוף ע"ב ע"ש ומדוקדק בזה מה שפירש כן שם. ולא פירש כן מקודם במשנה ע"ש]. אבל באחין ששעבדו שפיר לא שייך זה. דאטו הכל יש להם אלמנות לזון. וגם דהא אין לה שעבוד רק על נכסי בעלה ולא על נכסי עצמן. ואין בזה משום תיקון העולם וכמובן. והיא סברא ברורה בס"ד למבין. ולזה בסוטה שם איירי התוס' אליבא דר' יוחנן. ור"י ס"ל בגיטין נ' שאין כתובין. לזה כתבו שאפשר לומר כן דשעבדו אחין שפיר מוציא. וכל הסוגיא דב"ב קל"ט אזלא למ"ד שאין קצובין וכן סוגיא דכתובות ס"ח ס"ט. ובכתובות מ"ט ע"ב לבד שי"ל שמפרשים כמו שכתב בשטמ"ק שם מצד אומדנא. אלא שגם לפמ"ש י"ל דהכי מקשה. דגדולה מזו מצינו בהא דרבין דס"ל שאין קצובין מדלא מוציא משיעבוד אחין כנ"ל. וא"כ מדינא אין מוציאין כנ"ל. ומ"מ תקנו לעשותו כיורש משום פסידא דמזונות. וכ"ש כאן לר"ל דס"ל שאין כתובין ואין הטעם רק משום תיקון העולם ומשום לא פלוג כנ"ל. וא"ש בס"ד. וכן ירושלמי דגיטין פ' הנזקין ה"ג אזיל למ"ד שאין קצובין וכ"מ שם להדיא בירושלמי דכל הסוגיא אזלא אליביה ע"ש: וגם בהא דרבין י"ל דהיינו טעמיה משום דס"ל שעבדי אחין מוציאין. רק שהש"ס בב"ב מפרש לה אליבא דהילכתא. וקצת יש לבאר כן בירושלמי דפ' הנזקין הל"ג. אלא שדחוק לומר כן ויותר נראה כנ"ל. ומ"מ תירצו התוס' בסוטה שם עוד תירוץ כי היכי שיהא מיושב גם לשאר שיטות הפוסקים ולשיטת התוס' בגיטין נ"א ע"א. וגם שנוכל לומר אף למ"ד שאין כתובין דמ"מ אין מוציאין אף ששעבדו אחין. וירושלמי דגיטין פ' הנזקין הל"ג שהזכרנו נראה שלא ראהו האבני מלואים ע"ש בסי' צ"ג סקכ"ז שכתב בזה מדעתו ופלפל הרבה. ובאמת גם לשיטת התוס' בגיטין נ"א ע"א דלמ"ד אין קצובין הוי ג"כ מפני תיקון העולם. מ"מ מסתבר שתקנו אף בשעבדו אחין. כיון שבאמת יש להם רשות לשעבד כיון שהוא שלהם. רק שהאשה ובנות יש להם שעבוד על הנכסים. וא"כ כיון שאין קצובים א"כ הוי פסידא דלקוחות ותקנו שלא יגבו. משא"כ למ"ד אין כתובים דלא חשו משום פסידא דלקוחות רק משום פסידא של עצמו שלא יוכל למכור. א"כ באחין לא שייך זה דמה בכך שלא ימכרו וכמש"ל. ומ"מ במזון הבנות מה שמכרו מכרו כמ"ש התוס' בסוטה שם משום דלא משתעבד להו מחיים יעו"ש: ועוד היה נראה בישוב דברי התוס' דסוטה הנ"ל. דבאמת נראה דהא דשעבדו אחין אין מוציאה האשה מהם. זה רק לאנשי יהודה שיכולים לסלקה בכל שעה וא"כ הנכסים בחזקתן. אבל לאנשי גליל דהנכסים בחזקת האשה וכמבואר בכתובות צ"ו נראה דבוודאי שפיר מוציאה מלקוחות. וא"כ י"ל דההיא דס"פ יש נוחלין אתיא כאנשי יהודה וכמ"ש באבני מלואים בסי' צ' סק"א לדעת הר"מ מרוטנבורג יעו"ש באורך. משא"כ הכא דס"ל כאנשי גליל דאיירי אליבא דר' יוחנן. ור"י ס"ל הכי בכתובות נ"ד כאנשי גליל ע"ש. ובכתובות ס"ט דקאמר רב שעבדו אחין אין מוציהין למזונות. לטעמיה דס"ל בדף נ"ד שם כאנשי יהודה. וע' בית מאיר סי' צ"ד ס"א וס"ד וסי' קי"ב סי"ד [ועפמש"ל בהך דאין קצובין. יש ליישב קושיית התוס' בב"מ ט"ו ע"ש ואקצר]. וכ"כ הבעה"מ ס"פ נערה דההיא דב"ב אתיא כאנשי יהודה. רק הרי"ף ף והרמב"ן כתבו שם דאתיא כאנשי גליל דווקא ע"ש באורך במלחמות. עוד רציתי לומר בישוב דברי התוס' דסוטה הנ"ל דהא יש לפרש הך דרבין שנשאת בחייו. והו"ל כאלו שעבדו מחיים ואקצר. כ"ז כתבתי בלי עיון ובמשקל ראשון: סימן צא ואגב אזכיר מה שנ"ל דרך לימודי ביבמות י"ח ע"ב בתוד"ה אומרים שהקשו למה בקידש שרי לקיימה ובר"פ ד' אחדן איתא דקדמו וכנסו יוציאו. ותירצו לחלק דשם לא אתיא לכלל