דברי מלכיאל א רי

כן בהגהות ר"ב פרענקל זצ"ל ואינם ת"י. וגם קשה עוד דאף בעל"ג א"נ הבע"ד בעצמו והכא הוא מעיד ע"ע וזה אפשר לכלול בדבריו שם בסי' כ"ח ע"ש. ובלא"ה אין זה ראיה לפמש"ל לחלק דבכה"ג שצריך לחקור ולא יתברר ממילא א"נ רק בדרבנן ולא מה"ת. א"כ א"ש דשם הגילוי הוא אם יחקור. ואף לסברתו של הריב"ש סי' קנ"ה ג"כ האי על"ג לא אלים כולי האי כיון שא"י בזה רק ב"ד ע"ש וגם דלדבריו יקשה דא"כ למה האמינו בגט וחליצה אשה וקרוב ולפמש"ל הכל מיושב בע"ה אבל עכ"פ סברתו נוטה ג"כ לסברתינו לחלק בין אתחזק ללא אתחזק: טז) עכ"פ נתבאר לנו שנאמן אשה וקרוב בעל"ג אף בממון במקום שיתברר ממילא עי"ז שיצווח הנתבע ולשיטת הרשב"א והריב"ש היינו דווקא היכא שאין באים עתה להוציא ממון. והנה בקיום שטר כתב הנתיבות סי' מ"ו סק"ה הטעם שהקילו דהוי מילתא דעל"ג וחידש עפ"ז דין חדש שאם אין יודעים מאיזה מקום העדים א"כ לא על"ג אז הוי הקיום מה"ת ע"ש. והנה זה הוי על"ג גרוע וכמש"ל כי ממילא לא יתברר זה ורק כשיחקורו אחריהם. ואף שהנתבע יטעון שלא לוה וממילא ישתדל לחקור אחר העדים ויתברר זיופו מ"מ הא יכול לחתום עדים שאינם בעולם כלל ויאמר שהיו אז אורחים באותו מקום וחתמו ואח"כ אזלו לעלמא. ודברי הנתיבות שכתב דבכה"ג בעי קיום מה"ת תמוהים לענ"ד. ולדבריו מה נתקשו התו' בכתובות כ"ח וריש גיטין וש"פ דא"כ יזייף כ"א שטר ע"ש והו"ל לומר משום דעל"ג. ועוד דהא מלא בש"ס ופוסקים דקיום שטרות דרבנן ואי טעמא משום על"ג א"כ עכ"פ צריך אשה או קרוב שיעידו כי הבע"ד א"נ אף בעל"ג. וא"ל שזה בעצמו הוא מדרבנן. ז"א דא"כ למה להרשב"א ורמב"ן וש"פ לומר הטעם שההכרה בגט דרבנן משום אא"ח ולא לו תיפוק להו דעל"ג. וע"כ כמ"ש דבע"ד א"נ מה"ת אף בעל"ג וכ"כ הנו"ב מ"ק סי' כ"ז דבע"ד א"נ מה"ת אף בעל"ג. וכ"נ מדברי הפוסקים גבי מצאו בשטר שמת פלוני שפסקו שנשאת על פיו אף שאינו מקוים ואף שאין ידוע העדים מי הם משום דקיום שטרות דרבנן. עאה"ע סי' י"ז סי"א ובאחרונים שם שמפורש כן וכ"כ התו' ריש גיטין ורש"י שם ג' ע"א הטעם דלא חציף לזויפי שיתבע מחבירו ע"ש שלזה כתבו שם דמיתומים הוי קיום מה"ת דלא שייך סברא דלא חציף ואי משום דעל"ג א"כ אין חילוק וכ"כ הקצה"ח סי' מ"ו סק"ה. וכ"כ הח"ס חאה"ע סי' מ"ג ומ"ט דהך דלא חציף הוי רוב אלים דמהני אף בממון והקשה שם למה מהני בעדות אשה דשם ליכא חזקה דלא חציף ע"ש מ"ש בזה ואכמ"ל בדבריו. והתשב"ץ סי' פ"ג כתב הטעם משום דהוי גילוי מילתא ונדחק לומר דלהרמב"ם באמת א"צ גדול עמו. והוא תמוה כמ"ש הריב"ש סי' קפ"ב דוודאי לכ"ע בעי גדול עמו. אבל לענ"ד אין הטעם משום על"ג דהכא לא הוי על"ג כנ"ל ורק הטעם דמה"ת א"צ קיום דלא חציף ועש"ך ח"מ סי' מ"ו סק"ט וקצה"ח שם. וכ"כ הרמב"ם פי"ד מה"ע דלהכי נאמן בקיום זה כת"י של אבא וכן מה שראה בקטנו משום דמה"ת א"צ קיום. והתשב"ץ כ"כ לפמש"ש הפירוש בגילוי מילתא אבל באמת פירושו שם צ"ע לענ"ד ואדרבא בקיום הוי עדות גמורה דעל מנה שבשטר הן מעידין. ויש לי אריכות בזה ובהא שנאמן לומר שיצאה בהינומא ומטרדותי ההכרח להיות מקצר ועולה: יז) ולפ"ז היה נראה דאף שבקיום שטר בעינן שני עדים היינו משום דלא על"ג כ"כ כמ"ש. אבל בחתימת הלוה ודאי עביד לאגלויי ושפיר תסגי באשה וקרוב. ולא מיבעיא לשיטת הסמ"ע וכן הכריע הקצה"ח סימן מ"ו סק"ה דאף בחת"י הלוה הוי ג"כ הקיום דרבנן. אלא אף לדעת הב"ח וש"ך דהוי דאורייתא מ"מ מהני אשה וקרוב דהוי על"ג ע"י שיצווח הלוה. ובאמת מפורש בפוסקים שצריך עדים כמו בחת"י עדים והטעם פשוט דממ"נ אם הלוה צווח באמת שהוא מזויף א"כ הרי הבירור לפנינו ומה יתברר עוד ואיך נוציא ממון ע"י האשה וקרוב כיון שטוען שהוא שקר. ומתי יתגלה יותר מזה ובודאי מה שיוכלו ב"ד לעשות לברר לדמות חתימתו וכדומה בודאי יבררו. וזה לא דמי לעדות אשה אם יבוא אחד ויאמר שהוא בעלה שבוודאי א"נ אחר שהותרה בב"ד ע"פ ע"א דשם אין יודעים אם הוא הבעל כלל ואינו בע"ד כלל משא"כ בלוה שהוא בע"ד ובוודאי לא נוציא ממון בלא בירור. ואין זה שייך להא דקדושין ס"ג דהכא צווחת שהוא אינו בעלה וי"ל ואכ"מ. והנה כ"ז בממון. אבל בשטר שליחות על גט וכדומה שפיר נאמנים אשה וקרוב על חת"י דהוי על"ג ע"י הבעל שיבוא ויצווח כמש"ל וע"פ רוב יתברר כנ"ל. ואף אי נימא דסוברים דהכרה בגט מה"ת ואתחזק איסורא צריך להאמינם כיון שממילא יתברר כמש"ל ובפרט שהעיקר הוא דהכרה בגט הוא מדרבנן. וגם אתחזק איסורא לא שייך הכא כמש"ל בשם הר"ן בקדושין ס"ג דכיון שאומרים עליו שזהו בעלה קודם הגט ולא מפקי לה מחזקת א"א רק אח"כ ע"י הגט לא מיקרי זה העדות נגד החזקה. ומיושב שפיר קושיית התו"ג למה בקיום שטרות לא סגי באשה או קרוב לחוד דשם לא הוי על"ג כמש"ל דאפשר שיחתום המזייף שמות אנשים שאינם בעולם כלל וממילא לא פלוג בתקנתם ובפרט שהגילוי הוא רק ע"י חקירה ולא ממילא כמש"ל. ומה שהקילו קצת בקיום שטרות הוא משום דלא חציף כמש"ל והוי דרבנן. אבל בכת"י כהא דנ"ד שפיר הוי על"ג ממילא ומהמני אשה וקרוב ולא דמי לכת"י הלוה. ואם כבר מת הלוה והאשה או קרוב העידו בעודו בחיים. נראה דמ"מ לא מהמני לגבי יתומים אף שבעת הקיום הוי על"ג משום שי"ל שבעהש"ט עשה השטר מזויף וחשב שלא יוציאנו עד לאחר מיתה והוא הגיד להם מזה. ולזה לא חששו להא דעל"ג כי המלוה לא יוציא השטר בחייו כי יודע שלא יזכה בו. וכעין סברא זו איתא בפרישה בח"מ סי' מ"ו ס"ג ע"ש. משא"כ בכתב שליחות על גט או שהוא אחיו של מת למאי ניחוש לה. דאי נימא שיודעים היכן הבעל וכבר מת. א"כ היא פטורה בלא"ה. ואף אם יש לה יבם ונימא דכוונתו לפטרה בגט מחליצה בכ"ז לחשש רחוק כזה לא חיישינן ונעמיד הבעל בחזקת חיים ולזה שפיר הוי על"ג וסגי בע"א על קיום הכתב: יח) העולה מהמקובץ דבנ"ד שיש לחשבו כמקום סכנה כמש"ל יש לצדד דסגי אף בכתב ידו לחוד בלי שום קיום רק שחלילה לי להורות קולא בדבר כזה. ובפרט שא"צ לענינינו. רק אם ע"א מקיימו שמכיר חת"י נראה דסגי דאף באשה וקרוב סגי בכה"ג כמש"ל ובקיום שטרות סגי ע"פ כתבם כדאיתא בח"מ סי' מ"ו ס"ז. ואם יחתמו שנים אף שאין מכירים חת"י השני ודאי דיש להקל. ובפרט אם יחתמו שלשה ויכירו חת"י אחד ודאי שיש להקל בלי פקפוק. ומש"ל שא"צ קיום דהכרה היינו מדרבנן היינו על שם האיש שכתב הכתב. אבל על השליחות לכאורה צריך עדים כדין שליח. ובאמת יש לצדד דל"צ כיון שאנו רואים הכתב שלו לפנינו הרי כאלו מצוהו בפנינו. ול"מ להרמב"ם דשליח הולכה א"צ עדים שהגט שבידו מוכיח וא"כ ה"ה הכא הכתב מוכיח. אלא אף להראב"ד י"ל דהוי כעדים כנ"ל וכמ"ש התוס' גיטין ע"א ד"ה אמר דבגט לא בעי הגדה בפה רק שמתרצה בזה ע"ש והכתב שפיר מוכיח לעדים שמתרצה. שוב מצאתי להדיא ברד"ך בית י"ט ובג"פ סי' ק"כ סקכ"ו שא"צ שיכתוב לפני עדים ורק כיון שהסופר ועדים מכירים כת"י ה"ז כאלו שומעים מפיו שאומר להם ע"ש. והנה לברר זה דרוש אריכות ובנ"ד א"צ לזה כיון שהוא מקוים בחת"י שלשה ומבואר בסי' קמ"א סכ"ד דסגי בהכרת חת"י אחד מהם ע"ש. וגם יש לצרף דעת התשב"ץ ח"ג סי' כ"ב דשטר שליחות קבלה במקום עיגון כשר אף בלא שום קיום וכהא דאמרינן במצאו כתוב בשטר שמת פלוני שנישאת עפ"ז אף בלא קיום. ואף דהצריכו לשליח לומר בפ"נ אין לך אלא מה שתקנו חז"ל בגוף הגט דחייש לערעור דבעל אבל לא בשטר שליחות ע"ש שכתב ג"כ משום דעל"ג וכן שם סי' ס"ו כתב ג"כ סברא זו ע"ש וראיתי שם שכתב לגבי עדים סברא דאין חוטא ולא לו. ותמוה דגבי עדים אין זה שייך כמש"ל. ויש לתרץ ואקצר] וא"כ ה"ה בנ"ד. ובדברי התשב"ץ