דברי מלכיאל א כ

מייתי רב ששת ראיה כיון דפלוגתא דתנאי היא. אך לפמ"ש א"ש. אך ז"א סתירה לענינינו. דל"ק ר"נ רק כיון דשירים נאכלין מודה דהוי דחויה. וכמ"ש התוס' במנחות ט"ו ע"א ד"ה ר"י. ושם ג"כ ר' יוחנן קאמר לה. וכן במנחות ע"ב קאמר לה ר"י וא"כ מ"מ לא צריך לטעמא דפסול אם נאמר דס"ל דדחי בשביל צורך מצוה אף שאינו מעכב. אך עדיין יש לדחות קצת דמ"מ שוקלין כנגד זה דצריך לקצור בלילה מה שהשרים לא יאכלו. ונרויח גם איסור טומאה. אבל מ"מ אין אנו צריכים לזה כ"כ. ומההיא דפסחים פ"ד באמת אינה ראיה כ"כ. די"ל דגם למ"ד הותרה מיקרי פסול. ופירש"י הוא רק אליבא דהילכתא. [וגם לדעת התו' במנחות ס"ו הנ"ל נדחה זה בלא"ה כמובן]. וגם י"ל דלא נחית ר"נ להאי תירוצא רק מעיקרא. אבל לבסוף דמסיק תנאי היא לא איצטריך לזה כלל. ויש להאריך בזה אך אכ"מ. וע' נוב"י מ"ת חא"ח סי' פ"ו: יח ומאי דמייתי מהא דר' ישמעאל דקציר מצוה דוחה שבת. היינו משום דלא מסתבר ליה דהיכי דאפשר לקיים שתדחה שבת וכמש"ל בשם חי' הר"ן בשם הרא"ה בשבת קל"ג בקושיית הש"ס. ולזה טפי עדיף להוכיח מזה דקצירה בלילה מעכבת. משא"כ למאן דס"ל תכלת אינה מעכבת ויליף מציצית דגם מה שאינו מעכב ג"כ דוחה. וא"ל דתכלת הוי עיקר מצוה כמו לבן דהא גם לבן אינו מעכב את התכלת. ז"א דהא תכלת נמי לבן הוא דאטו בלבן יש צבע מיוחד וכידוע. ומראה הלובן אינו מה"ת כמבואר בפוסקים. וע' מנחות מ"ד ראה מצוה זו וכו' ובתו' שם ובברכות ט' ע"ב ואכ"מ. וע' בסה"מ שורש י"א דמייתי ממכילתא דתכלת ולבן מצוה אחת הוי ע"ש. [ובמצוה י"ד מייתי לה מספרי ע"ש ולע"ע לא מצאתי בספרי זה]: אבל הרמב"ם שפוסק להדיא דתכלת אינו מעכב את הלבן. וגם פוסק דנו"נ אין קריבין ביו"ט. וי"ט הוי ל"ת ועשה כמבואר בפ"א מה' מילה ובכ"מ. וא"כ ע"כ ס"ל דכל צרכי המצוה דוחים אף שאינו מעכב וכנ"ל. ולזה הכא פוסק דדוחה שבת אף דאפשר לקצור ביום ולהביא מן העמרים וכנ"ל. מ"מ כיון דגלי קרא דקציר עומר דוחה שבת דוחה בכל גוונא. ועפ"ז יש ליישב מה שקשה טובא שלא הביא הרמב"ם הך דינא דברייתא דהיה עומד ומקריב מנחת העומר. דכיון שפוסק דנקצר ביום כשר כרבי א"כ הו"ל לפסוק גם כאן כרבי שיביא אחרת. אבל לפמ"ש א"ש דלשיטתו שפיר קצירה דחי טומאה וכמש"ל ופוסק כראב"ש ולא מטעמיה. ולזה לא מייתי לה כלל כיון שאינו פוסק לא כזה ולא כזה. סמך על הפשיטות שכיון שדוחה שבת מכ"ש שדוחה את הטומאה וכמובן. וצ"ל דס"ל כמש"ל אות י"ז בענין שיריים: יט ובזה יש לישב ג"כ מה שהקשה בטעם המלך רפ"א מה' שמיטה ויובל על הרמב"ם דמייתי שם קרא דבחריש ובקציר תשבות לענין שביעית. והא בפ"ז דתמידין ומוספין פוסק דקצירת עומר דוחה שבת. וא"כ ס"ל כר' ישמעאל דמוקי ליה למעוטי קציר עומר ונשאר בקושיא. וכמדומה לי שגם אני הקשיתי כן זה מכבר. ולפמ"ש א"ש דהא הרמב"ם לא כתב שם הטעם מבחריש ובקציר. והיינו משום דהא התם במנחות ע"ב ע"ב ובפסחים ע"ז ע"א יליף לעומר דדחי שבת מקרא אחרינא מוידבר משה את מועדי ד'. ירק דבמנחות ע"ב ע"ב מוקי לה להקרבה ולא לקצירה. אבל ז"א שייך רק לרבי דאיירי אליביה התם. דס"ל דכל שאינו עיכוב במצוה אינו דוחה. אבל לשיטת הרמב"ם ממילא ידעינן כיון דאיכא קרא דהקרבת העומר דוחה שבת דכל פרטי מצות הקרבתו דוחה שבת. ובכלל זה ג"כ שיקצר דווקא באור יום הנף. ורק לראב"ש קאמר דס"ל כר' ישמעאל. דא"כ איכא קרא מיותר לזה וע"כ נימא נקצר שלא כמצותו פסול דאלת"ה מנא ידע דפסול דהא לא שנה הכתוב לעכב דבקדשים בעינן שנה לעכב כידוע [ואפשר לומר דתלי בהא דאי בעינן קרא כדכתיב ע' סנהדרין מ"ה אך אין רצוני להאריך עוד] ולזה הוצרך לומר דס"ל כר' ישמעאל וקשה לו קושיית הש"ס דשבת קל"ג וכפי' הרא"ה שהבאתי באות ט"ו וע"כ צ"ל דמעכב. ובפרט לפמש"ל דמוכח מגופא מדאיצטריך לטעמא דפסול [ואף שי"ל דאיצטריך קרא היכי דליכא קצור ועומד. אך זה בלתי אפשרות שלא יהא כלל קצור ועומד בכל א"י. וגם הא כבר הקדים הך דר"ע דכיון דאפשר מאתמול אינו דוחה כלל אף שלא עשהו אתמול ואקצר] ועיקר לימוד הרמב"ם הוא מקרא דוידבר משה ולא מבחריש ובקציר. ולענ"ד הוא האמת כן בדעת הרמב"ם. והנה יש לי דרך בזה עפ"י סוגיא דיומא מ"ו בסוף תמיד אי דוחה שבת ולענין אם שבת אצל ציבור הותרה או דחויה אך אקצר בזה: כ ואפשר לומר דר' ישמעאל לטעמיה אזיל דקאמר במנחות פ' הקומץ דד' ציצית הן ארבע מצות ורבנן ס"ל מצוה אחת וצריך להבין במאי פליגי. ובר"פ התכלת קאמר טעמא דרבי דתכלת מעכב וראיתם אותו ורבנן דרשי אותו האי לחודיה ע"ש. והנה בספרי פ' שלח מייתי פלוגתא דר"י ורבנן ורק הגירסא משובשת והגר"א מגיה דפליגי בקרא דוהיו לכם לציצית ע"ש. אבל בסה"מ שורש י"א ובמ"ע י"ד הביא מספרי דדריש מוהיו לכם לציצית שתכלת ולבן הם מצוה אחת ע"ש [ובשורש י"א כתב שהוא ממכילתא ואפשר להספרי קרי מכילתא] הרי שהרמב"ם היה גורס בספרי דרשא זו על פ' זה. ונראה דבספרי שם קאי דרשה דד' ציצית אקרא דוראיתם אותו. וכן נראה בספרי שם דבתר דדריש לשון תכלת דריש קרא דוראיתם אותו. ולהגהת הגר"א אין לו מובן. ולפמש"ל להגיה א"ש בס"ד. וכ"נ לנכון הגירסא שם. דבאמת מוהיו לכם לציצית לא שייך למילף על ד' ציצית דהא ציצית הוא שם דבר. עכ"פ הרי לפניך דרבנן ילפי מוראיתם אותו לענין שארבע ציציות הם מצוה אחת. ותכלת שאינו מעכב ל"צ קרא לזה. משום דס"ל שזה אינו רק לכתחילה ולא לעכוב וכמש"ל. אבל לר' ישמעאל דס"ל דד' ציציות הם ארבע מצות. ע"כ מוקי וראיתם אותו לכדרבי. וא"כ ע"כ ס"ל כרבי דתכלת מעכב וא"כ היכי דאינו מעכב ע"כ אינו דוחה וכמש"ל. וגם ראב"ש משמע שם דס"ל דתכלת מעכב דדרש על שם שכלו המצרים. והיינו להורות שזהו עיקר מצותו שנזכור ע"י יצ"מ. וכמ"ש הב"ח בסי' ח' באו"ח שבציצית הוא עיקר המצוה ע"ש. ומבואר הא דדריש אח"כ ר"מ וראיתם אותם לא נאמר אלא וראיתם אותו ע"ש. [והנה ראיתי בס' מעין החכמה במצות ציצית ד"ה ובענין שכתב. שמ"ש החינוך דלבן אינו מעכב את התכלת ויכול לעשות כולו תכלת. חולק בזה על הרמב"ם בפ"א מה' ציצית שמפרש לה לענין גרדומין. וכדאיתא בש"ס דף ל"ח ע"ב וע"ש. ונראה ששגה בזה דאיך שייך לפרש בזה המשנה. דאטו לבן הוא דווקא שאינו רשאי לצבעו. הא רק אינו מחויב לצבעו וכמ"ש הרמב"ם להדיא רפ"א מה' ציצית. אבל בוודאי יכול לצבעו באיזה צבע שירצה וכמש"ל אות י"ז. וגם החינוך צ"ל שאינו רוצה לפרש המשנה בזה. ורק בא להציע לפנינו פרטי הדין. וז"ב]: כא ועפ"ז נראה לבאר דברי הירושלמי רפ"ד דשקלים מדקאמר תמן תנינן ר' ישמעאל אומר כו' יצא קציר העומר שהוא מצוה. ר"י כדעתיה דר"י דאמר אין העומר בא מן הסוריא מדעתיה דאמר יצא קציר העומר שהו"מ. מאן תנא דשומרי ספיחים וכו' ר"י א"ר יוסה דברי הכל היא לא מצאו בסוריא מביאין אותן מספיחין שבא"י. והוא תמוה דמה תלי הך דקציר מצוה בהא דעומר מן הסוריא וע' במפרשים מ"ש בזה ודבריהם דחוקים. והנראה בזה ומקודם נבאר סוגיא דמנחות פ"ד ועמש"ל אות ד' באופן אחר. והיותר נראה דרמב"ח הוי ס"ל דאף דמאן דקאמר נקצר ביום פסול מ"מ בהא דתנן לא מצא מן הלח יביא מן היבש מודו כ"ע וכמו שהבין הכנ"י באמת בסי' מ"ב ולזה מקשי שפיר הא כתיב לאכלה ולא לשריפה וס"ל דהיכא דאינו מעכב לא דחי ולזה משני ליה רב חסדא לדורותיכם כתיב ואת אמרת תיבטל אלא ע"כ צ"ל דהך דכרמל הוי דווקא ג"כ. והוא לא הבין תירוצו ומקשי ליתי מאשתקד ומשני ליה דכרמל לעיכובא וכמש"ל גבי הך דקציר מצוה. ולזה שפיר מקשי התו' שם דליתי מחו"ל ולא לידחי עשה דלא לשריפה. וע"כ צ"ל דאין מביאים מחו"ל וזהו בעצמו דברי הירושלמי הנ"ל. דכיון