דברי מלכיאל א רד

גיטין פ"ה שבא להורות שמתגרשת תיכף מיום הכתוב בגט וכפירש"י שם. וא"כ בגט ע"י שליח שאינו נותן ביום הכתיבה. א"כ לא שייך כלל לכתוב אותו. ואדרבא מיחזי כשיקרא. ומצאתי בפ"ת סי' קכ"ו שהביא בשם שו"ת הלק"ט סי' ל"ב שאף ע"י שליח צריך לכותבו. נראה שהרגיש בהערתינו בזה. אבל אין הספר הזה אתנו לדעת טעמו ונימוקו בזה. והנראה בזה שמה שאנו נוהגים לכתבו אף ע"י שליח. הוא עפמ"ש הרשב"ם בב"ב קע"ב ע"ב דמיומא דנן ולעלם שבגט הוא כמו שכתוב בגט גרשתיך היום דאיתא שם דכשר. מפני שכוונתו שמגרשה מיום שבא לידה. וכ"כ הבעה"ע במאמר זמן ורק שכתב שם שאין זה זמן. אבל הרמב"ם פ"א מה' גירושין וש"פ כתבו דגרשתיך היום הוי כזמן שכוונתו ביום יציאתו. וכ"כ הבע"ה במאמר זמן בשם ר"י מיג"ש ורבינו אפרים. וכ"כ הרמ"ה בחי' בב"ב שם וכ"כ הרמב"ן. ובשטמ"ק בשם ר"י ורא"מ. ועב"י סי' קכ"ז שנסתפק לכתוב כן לכתחילה. הרי שזה הוי כזמן גמור. ולזה כותבים אותו בגט ע"י שליח דהו"ל כזמן. כיון שגוף הזמן אינו כלום לפי שנכתב הרבה קודם הנתינה: ולפ"ז אין כותבים אותו בשביל תקנת רבא לאפוקי מדר"י. דהכא לא שייך זה כיון שהזמן מוקדם. ורק שנהגו לכתבו משום דלהוי כגרשתי היום כנ"ל. ומדינא א"צ לזה כדקיי"ל בגיטין י"ח ובשו"ע סי' קכ"ז דבגט ע"י שליח כשר מוקדם. והוי רק מנהגא לשופרא דשטרא. ושפיר מותר לתקן איזה מחק וטשטוש כמש"ל בשם מהריב"ל. ונראה שזהו כוונת הרשב"ם שהזכרנו שפירש כוונת מן יומא דנן כמו היום ע"ש. וקשה דהא בכל גט כותבים זמן וא"כ פירושו פשוט מן יום שנזכר בגט. אבל כוונת הרשב"ם לפרש מה שכותבים כן בכל גיטין אף שהוא מוקדם. כגון שניתן ע"י שליח או ע"י עידי מסירה כמבואר ברא"ש פ"ב דגיטין שכשר אף שנכתב קודם המסירה. וכ"כ שם רשב"ם והתוס' והבעה"ע בשם ר"י מיג"ש ורא"פ דלר"א דע"מ כרתי כשר בלא זמן וה"ה למוקדם וכ"כ הרבה פוסקים ועג"פ סי' קכ"ז סק"ד שהכריע כן להלכה בשעה"ד. ומ"מ כותבים בהם לשון זה דמן יומא דנן. וע"כ פירושו דהוי כהיום כנ"ל. וא"כ אינו אלא שופרא דשטרי כנ"ל. אך י"ל דנהי שהפירוש הוא כנ"ל. בכ"ז עיקר כתיבתו הוא מצד תקנת רבא שיהו הסופרים רגילים בו כפירש"י בגיטין פ"ה ע"ב: ד) ועוי"ל דהא דעת הרמב"ם פ"א מה"ג והובא בש"ע סי' קכ"ז והכריע כן בג"פ שם להלכה שאם חתך הזמן אחר הכתיבה הוא כשר אף לכתחילה וכ"ד הר"ח הובא בכ"מ וב"י שם. ומבואר שם הטעם דלרמאי לא חיישינן. פירוש והוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בכה"ג ע"ש. ולפ"ז ה"ה בנ"ד דהוי מילתא דל"ש לא גזרו. ולא גרע מאלו חתך כל הזמן. וגם דלפמש"ל דגרשתיך היום הוי כזמן. א"כ ע"כ צ"ל דהא דגזייה לזמן דבש"ס דף י"ז ע"ב איירי שחתך גם תיבות מיומא דנן. דאלת"ה ל"ל לשנויי לרמאי ל"ח. תיפוק ליה שיש בו זמן דהיינו מיומא דנן כנ"ל. וע"כ דאיירי שגם מיומא דנן אין בו. ויש להוכיח קצת מכאן שכשר אם לא כתב מיומא דנן. דנהי דמן הש"ס אין להוכיח זה. דבש"ס שם קאמר לה אביי לרב יוסף ואז לא נהגו עוד לכתבו. דתקנת רבא היא בדף פ"ה. אבל יש להוכיח זה מהרמב"ם וש"פ שכתבו דין זה. ולהתוס' בגיטין ע"ב ע"א ד"ה הכי דגרסי בדף פ"ה רב יש להוכיח זה גם מהש"ס כנ"ל. דהא אביי הוא דקאמר בב"ב קע"ב דאבא שאול ס"ל כרבנן. וא"כ ס"ל דהיום היינו זמן דידיה כמ"ש הבעה"ע והרמ"ה שהזכרנו. וע"כ צ"ל דאיירי הכא שלא כתב מיומא דנן. כי לומר דאיירי שחתכו ג"כ. הוא דוחק דכל כה"ג הו"ל לפרושי ועכ"פ הפוסקים הו"ל לפרש זה. וא"ל דאיירי בלא עידי מסירה לפמ"ש הבעה"ע דבלא ע"מ לא הוי היום כזמן ע"ש במאמר זמן. אבל הרמ"ה כתב דאף בלא ע"מ הוי כזמן ע"ש. וא"כ מוכח שפיר מזה כנ"ל. וכן מוכח מגוף דברי הרמ"ה שכתב שם דבע"מ א"צ זמן וכמש"ל. ומוכח דבע"מ כשר אף בלא מיומא דנן. דאי כתוב בו מיומא דנן א"כ יש בו זמן: הרי מוכח שכשר בלא מיומא דנן בע"מ. וכן יש להוכיח מכל הפוסקים שכתבו דבע"מ כשר בלא זמן. אם נתפוס דיומא דנן הוי זמן. א"כ ע"כ דאיירי שלא נכתב בו מיומא דנן. אלמא דכשר בכה"ג. שוב אחרי כותבי כ"ז ראיתי בתו"ג ס"ס קכיו ור"ס קכ"ז שכתב דבזמן אין להחמיר בטעות ונפסקים או דבוקות. יעו"ש טעמו מדמצינו כמה דברים שכשר בטעות בזמן מפני שהוא טעות דמוכח. ולפ"ז גם ביומא דנן הדין כן דלא עדיף מתקנת זמן וכמש"ל. ולפמש"ל בלא"ה אינו מן התורף לענין זה: ה) ובאמת קרוב בעיני לומר שלא תיקן רבא מיומא דנן רק בגט שכתוב בו יום הכתיבה על דעת ליתנו בו ביום. אבל בגט שאין בו זמן או שרוצה לשלחו ע"י שליח שהזמן אינו יום הנתינה לא שייך כלל מיומא דנן. רק שנוהגים שלא לשנות נוסח הגט. וכמו שכתבו האחרונים בכמה דברים שלא לשנות נוסח כתיבת הגיטין. ואפשר שזהו טעם הלבוש שהובא בג"פ שכתב דמיומא דנן הוי רק מנהג. והיינו לפי שאצלינו אין נותנים גט בלא ע"מ. ואומרים הנוסח בפירוש שתהא מגורשת מעכשיו א"כ זה עדיף מיומא דנן. כי הזמן בגט אינו ברור שניתן בו ביום. ובפרט לפי דעת רוב הפוסקים דבע"מ א"צ זמן כמש"ל ומיושב שפיר לפ"ז קושייתינו. דבגזייה לזמן או בע"מ שא"צ זמן א"צ לכתוב כלל מיומא דנן לפי שאין נ"מ בזה. וממילא מבואר דבגט ע"י שליח אינו רק לשופרא דשטרא ומנהג בעלמא. ובוודאי אין פסול אם נולד בזה איזה נפסק או מחק. ורק באשר הוא דבר חדש שלא ראיתי עוד בראשונים סמך לזה. ואין העת פנויה לזאת אינני קובע עוד מסמרות בזה. אף כי הוא דבר המסתבר מאוד בע"ה: ו) ובאמת בגוף דין זמן צ"ע טובא שתפסו כל הפוסקים שהוא מן התורף בגט. והא אינו רק תקנת חז"ל משום בת אחותו כדאיתא בגיטין י"ז. והא דתנן בגיטין כ"ו בכותב טופסי גיטין שיניח הזמן. הא מפורש בש"ס שם הטעם כדי שלא יהא מוקדם. ומקשה שם למה יניח מקום הזמן בגט ארוסה ע"ש. הרי מבואר שאין זה משום דבעי לשמה. ומצאתי בב"י סי' קכ"ה שהתעורר בזה בקוצר דהא הוי דרבנן. ותירץ דאלמוה לתקנת חז"ל בזה דליהוי כתורף. ותמהני דמנ"ל להפוסקים לחדש זה כיון שלא נזכר בש"ס דליהוי כתורף. וממשנה דדף כ"ו אין ראיה כמש"ל. ונראה ראיה מירושלמי פ"ג דגיטין ה"ב דלא הוי כתורף לענין לשמה ומחובר וכדומה. דאיתא שם כתב כולו לשמה ושם האיש והאשה שלא לשמה פסול. כתב כולו שלא לשמה ושם האיש והאשה לשמה כשר. הרי שלא הזכיר בזה זמן כלל. והיינו כמ"ש דלענין זה לא הוי זמן כתורף כלל. וכ"כ הריטב"א בגיטין פ"ו שתקנת זמן אינה תקנה קבועה ע"ש. ועוד דהא בשינה שמו ושמה פסול לכ"ע בלי שום הכשר. וגט מוקדם כשר ע"י שליח לדעת הרבה פוסקים עס"י קכ"ז. וכן בדיעבד לדעת כמה פוסקים כשר. ואין בו זמן אם נשאת לא תצא הרי שאינו כתורף. וכ"נ בגיטין פ"ו דקרי שם לזמן טופס ע"ש. ומפורש שם דל"צ בזמן לשמה. מדסגי בזמן אחד לכולם. ומבואר שם בסוגיא פ"ז ע"א דאחד לכולם לא מיקרי לשמה ע"ש. ויש להאריך בזה אך אכ"מ וגם אין העת מסכמת לזה: ז) ועכ"פ בנ"ד הרי דעת האחרונים בסי' קכ"ה סט"ז ובסי' קכ"ו סמ"ט ובסדרי גיטין שבטופס כשר בלי שום פקפוק. ובפרט לפמ"ש דלא ליהוי אף כטופס בזה. ובג"פ סי' קכ"ו ס"ק צ"ה הביא בשם הלבוש שכתב דכתיבת מן יומא דנן אינו אלא מנהג. ותמה עליו. ונראה דעתו כהפוסקים כר"י דזמנו של שטר מוכיח עליו. והוי רק לשופרא דשטרא כמש"ל. ועוי"ל בזה. רק באשר אין הלבוש ת"י לא אאריך בזה. וא"ל דבנ"ד נשתנה הענין כי יש לקרוא מן יימא. והוי לשון אמירה בלשון ארמי כידוע או שנפרש כמו מאן יימא. וכמו מי יאמר. חדא דהא במה שנשאר מלמעלה אין בו צורת יוד כפי שראיתי הגט. ועוד נראה דבלא"ה אין לחוש. דקצה הויו שנשאר תחת ההפסק מורה לכל שהיה ויו רק שנפסק. ולא יטעו לומר שהוא יוד מתחילה. וכעין זה איתא בא"ח סי' ל"ב סכ"ה שכתבו הפוסקים שם שצדיק שנפרד