דברי מלכיאל א רג

ב"ד. אבל לפמ"ש א"ש דכיון שאינו נותן הגט ברצון כלל. בזה א"צ דיני תנאי וסגי בגילוי דעת בעלמא כנ"ל. והא דגילוי דעתא בגט דגיטין ל"ד אינו שייכות לכאן יעו"ש בסוגיא. ועפ"ז יש ליישב דעת הרמב"ם פ"ב מה"ג שפסק כר"מ דגט מעושה כדין ע"י א"י כשר מן התורה. והקשו כל הפוסקים עליו דהא אמרינן בגיטין פ"ח בדותא היא. ולפמ"ש א"ש דס"ל להרמב"ם דכיון שהוא כדין אינו גלוי לכל העולם כנ"ל. וגילוי דעתו שמקודם ס"ל דלא חשיב גילוי דעת כלל כיון שלא אמר זה בשעת הגט אמרינן שנתרצה לקיים כדין וכמבואר ברמב"ם שם הסברא. ודקאמרינן בגיטין דר"מ בדותא י"ל דהיינו משום דלשון שמואל שם דקאמר פסול ופוסל משמע דהוי רק דרבנן וכדאמר שמואל בדף כ"ד ע"ב דכל פסול הוי הכי וקמ"ל הכא בלשון ופוסל דהוי רק ריח הגט וכדאמר בשלא כדין אפילו ריח הגט אין בו. ולר"מ הוי גט גמור מדאורייתא. וסברא דפליג ר"נ א"ר על ר"מ י"ל דר"נ לטעמיה בכתובות צ"ז לפירש"י שם דס"ל זבין ולא איצטריך זוזי הוי זבינא מעליא ורק בקאי ארבי בעקולי בטל מקח ע"ש. ובאשר זה דורש קצת אריכות לבאר זה ואכ"מ. לזאת אקצר בזה. ובאמת לר"מ יש לתרץ קושיית הש"ס דשלא כדין יהא פוסל לכהונה. דא"כ ישוב חשש שתהא תולה א"ע בעכו"ם ומפקעת א"ע מבעלה אם בעלה כהן דכיון שתפסל עליו ממילא יגרשנה אח"כ. אבל בישראל אין לחוש לזה כי לא נחשדו ישראל על כך לכוף שלא כדין וכדאמרינן בכתובות ל"ו אם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו וע' גיטין ס"ז שמא תשכור עדים ואכמ"ל בזה. ועכ"פ ודאי אם דיבר מקודם עם אחד שיתן לו שטר חיוב או מכר רק בתורת אמנה לאיזה טעם שיש לו בזה. ואח"כ נתן לו השטר סתם בפני עדים ודאי דהוי חספא בעלמא בלי שום ספק וה"ה בקדושין וגט הדין כן וכנ"ל: כ) ולזה בנ"ד כיון ששניהם מודים שהגט נעשה רק לפנחיא בעלמא ודאי שאינו כלום. רק כיון שאין עדים בזה ודאי אם קבלה קדושין מאחר חוששין לקדושיו וכן אם בעלה כהן אסורה לו כגרושה גמורה אבל היא שויא נפשה חד"א שהודית שאין בגיטה ממש וה"ז דומה למי שביטל הגט לפני אשתו בלא עדים שצריכה גט אחר כיון שהיא מודה ע"ז עס"י קמ"א ס' ס' בזה. וה"ה הכא עדיין היא א"א לפי דבריה ואסורה עד שתקבל ג"פ אחר מבעלה ואם אינו כהן תחזור לו. ויש מקום לדון להתיר גם לכהן כי באיסור נאמן אדם ע"ע וע' נו"ב מ"ק חאה"ע סי' נ"ח נ"ט בזה. אך לדינא צ"ע וכ"כ הב"ש בסי' קמ"א שם גבי ביטול. ומטרדותי ההכרח לקצר באשר בנ"ד אין נ"מ כי מדברי כת"ר נראה שאינו כהן. ונראה שא"צ קדושין אחרים דכיון שידורו יחדיו נאמנים ע"ע שלא יעברו על איסור פנויה במקום שיש להם מיגו דבידם שיקדש אותה. ובפרט שיש מקום לומר שיהיו נאמנים לגמרי ע"ז כמש"ל. ויש להאריך בזה. ובכ"ז ראוי להחמיר שיקדשנה בלי ברכה. אבל להנשא לאחר בלא גט אחר ודאי אסורה. וכן ראוי לשבר מתלעות עושי עול. ולהעמיד האמת ומשפט על מכונו: שוב ראיתי בשו"ת רעק"א מהדו"ת שנדפס מחדש שכתב להדיא בס"ס נ"ה לענין קדושין בכעין זה דנ"ד דלא הוי קדושין כלל ע"ש: סימן פז כבוד ידידי הרב המאוה"ג וכו' מו"ה משה נ"י רב דק' יעדוואבנא: ע"ד אשר דרש כת"ר נידון גט שהגיע מנויארק על פאסט. ומצאו בו כתמים בכמה מקומות. וניכר שנעשו מחמת לחלוחית ונראה שהוא מצד שעבר דרך ים ונעשה מלחלוחית האויר. והנה מזה נעשה הפסק באות וי"ו בתיבת יומא הפסק הנראה להדיא. ומלמעלה מן ההפסק הוא כמו יוד בגדלו ורק לא בצורתו כפי שראיתי הגט ששלחו לי כת"ר. וגם בהמ"ם ראיתי הפסק באמצע קו התחתון. וכתב כת"ר שהוא שעה"ד וחשש עיגון. וביקש לדעת דעתי בזה אם ליתן הגט. ובאשר אני טרוד מאוד והמוכ"ז עומד עלי להשיבנו דבר כי לדבריו נחוץ הדבר לשעה. לזאת אכתוב בקוצר דעתי בזה: א) והנה גוף לשון מן יומא דנן ולעלם איתא בגיטין פ"ה ע"ב דאתקין רבא בגט לאפוקי מדר"י דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו. ותיקן לפרש שמגרש מעכשיו. והנה ידוע שהרבה פוסקים פסקו כר"י. ע' אה"ע סי' קמ"ג קמ"ד וח"מ סי' רנ"ח. וכוונת לאפוקי כבר פירש"י שם ובתוס' ע"ב ע"א דהיינו רק לשופרא דשטרא שלא יהא שום גמגום. ואף לרבנן דר"י כבר פירש"י שם דהיינו רק משום גזירה אטו גט שכ"מ כדי שיהיו הסופרים רגילים בו ע"ש. וא"כ אינו תורף כלל רק תקנת רבא לכתוב כן. וא"כ ודאי שאינו מן התורף. והמהריב"ל בס"ג סי' ס"ט כתב דכל מילתא דהוי רק לשופרא דשטרא כשר אם לא כתבו. אבל דבר שהוא תקנה בשביל איזה חשש לדינא אף שאינו מן התורף וכמו מן יומא דנן ולעלם פסול. ורק אם נתגרשה בו תנשא. והיינו אם לא נשתנה עי"ז משמעות לשון הגט. ואם נשתנה המשמעות לא תנשא והאריך שם בזה. ובגט פשוט סי' קכ"ו ס"ק צ"ה כתב. שאם לא כתב מן יומא דנן ולעלם לא תנשא בגט זה. ולפ"ז לדעת הפוסקים דאינו רק לשופרא כמש"ל כשר לגמרי אם דילגו. ואף לדעת הסוברים לאפוקי מדר"י הוי רק טופס כנ"ל. וכבר כתבו הפוסקים דבמקום עיגון הוי כדיעבד ומקילים בטופס לתקנו אף ע"י סופר אחר בלי רשות הבעל. וגם הא כבר כתב המ"מ וש"פ דאף הרמב"ם לא פסל רק בדבר שנשתנה משמעותו כגון ווין נראים כיודין. אבל לא במילתא אחריתי ע"ש שדעתם עיקר: ב) ועוד נראה דאף הרמב"ם פ"ד מה"ג וסייעתו שהחמירו אף בטעה באיזה דבר בטופס שפסול. מודו בנ"ד דהנה הרמב"ן והר"ן וריטב"א פ"ב דגיטין ושאר ראשונים נתקשו למה גבי מחובר מקילינן בטופס אף לכתחילה. ובחש"ו הכשירו בטופס רק בדיעבד. ובכותב טופסי גיטין פסול אף בדיעבד. דאי גזרינן טופס אטו תורף ניגזור בכולהו. ותירצו דמחובר הוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן. וחש"ו שכיח ולא שכיח לזה גזרו רק לכתחילה. וסופר שיכתוב טופסי גיטין שכיח טובא לזה גזרו אף דיעבד. ולפ"ז נראה דנהי בטעה באיזה דבר בטופס ס"ל לרמב"ם שפסול דגזרינן אטו תורף. היינו משום דשכיח טובא שיטעה הסופר באיזה דבר. אבל שיתקלקל אח"כ ויופסקו האותיות הוא מילתא דלא שכיחא. ובכה"ג מודו כ"ע דלא גזרו. וגם הא הרבה פוסקים ס"ל דבטופס יכול לתקן בכל גוונא. ורק כשהבעל מערער או שכתב בעצמו אין לתקן. אבל בנ"ד שניכר שנעשה אחר הכתיבה שרי לתקן לכו"ע: ועוי"ל עפמש"ל דהוי מילתא דלא שכיחא. דלא חמירא הא דמן יומא דנן מגוף הזמן. דאמרינן בגיטין י"ח ע"א גבי תקנת זמן בגט כתביה ואנחיה בכיסתיה מאי. פירש"י ואח"כ גירשה בו א"כ הו"ל מוקדם ומה מועיל הזמן הכתוב בגט. ומשני לא מקדים אינש פורענותא לנפשיה. ופי' הרמב"ן בב"ב קס"ז וכ"כ הג"פ סי' ק"כ סק"י בשם בעל ההשלמה והכלבו וביאר שם שכן דעת הרמב"ם גם כן וכן כתב הנ"י פ"ק דב"מ וכן פירש הבעה"ע במאמר זמן דהוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרו רבנן. וע"ש ברש"י שם שנראה ג"כ כן וע' ריטב"א שם [וע' מל"מ פ"ד מה' מלוה ה"ד אי אמרינן זה גם בתקנה. ויש לדון מהכא ואכ"מ] הרי מפורש בש"ס דאף לענין זמן גופיה שנתקלקל אח"כ עי"ז שעכב הגט אצלו. והו"ל כאלו לא נכתב ועוד גרוע מלא נכתב דהו"ל מוקדם. מ"מ כשר דל"ג במילתא דל"ש. וכ"ש בנ"ד שנכתב בהכשר גמור ורק נתקלקל בדרך באופן שאינו שכיח כלל. ודאי שכשר בלי פקפוק. ואף הראשונים שמפרשים הש"ס שם באופן אחר שינויא דלא מקדים מ"מ בגוף הסברא י"ל דלא פליגי וכמ"ש הרמב"ם ור"ח גבי חתך הזמן ויבואר להלן: ג) ומה שיש להעיר בזה דלכאורה קשה למה כותבין בגט שע"י שליח מיומא דנן. דהא עיקר הטעם מבואר בש"ס