דברי מלכיאל א רב

זבחי מתים. וכן בחולין ל"ט למ"ד הוכיח סופו על תחלתו הוי ודאי ואין שם ספק שמא חשב באופן אחר דכ"ז הוי כאנן סהדי כמש"ל וה"ה הכא כיון שגירשה סתם אין לנו לומר שחשב בלבו וכמבואר למעלה בס"ד: טו) ובאמת גוף דברי הח"צ צל"ע דלענ"ד העיקר כמ"ש המהרי"ט בסי' ט"ז שא"צ כוונה בגט וחליצה רק בעינן רצון לעשות מעשה הגט ורצון להתירה בזה אבל שיכוין בשעת מעשה בפירוש להתירה אין לנו. וכ"ה פשטות לשון המשנה ביבמות קי"ב ע"ב שלזה חרש ושוטה אין מגרשים שאיש אינו מוציא אלא לרצונו ולא קאמר מפני שאינו בר כונה ורק משום שאינו בר רצון כי דעתו דעת קלישתא וכמו במו"מ שאין דעתו דעת שלם. וכן איתא בגיטין נ"ה באומר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי ואח"כ א"ל כנסי שט"ח זה דהוי גט ומשום כיסופא אמר לה. וקשה דהו"ל למיחש שמא לא כיון לשם גירושין. כיון דעכ"פ הוציא בפיו שט"ח. והו"ל עכ"פ לספוקי וכמש"ל בשם הרשב"א וריטב"א ותורי"ד דאי נימא דברים שבלב הוי דברים הו"ל עכ"פ לספוקי בזה. ולפמש"ל היינו אם גילה דעתו קצת. וה"נ הרי אמר כנסי שט"ח זה. ועכצ"ל דרק רצון בעינן. והרי הם עדים שנתרצה לגרשה ולזה לא איכפת לן אף שלא כיון אז בפירוש להתירה. דסתמא לשמה קאי אף שהרהר בשעת נתינה דברים אחרים וכמ"ש המהרי"ט שם. ומכ"ש אי נימא דברי הרשב"א והריטב"א ותורי"ד הנ"ל כפשוטם שלא גילה דעתו כלל ודאי דמוכח מזה שיש לחוש עכ"פ בכה"ג שמא לא כיון: טז) ובאמת שיש לדון כן בכל גט דדווקא לענין לחוש אם חשב בלבו היפוך מעשה שעושה כגון לבטל הגט או להטיל בו תנאי שפיר נימא שאין לנו לחוש אף אי נימא דדברים שבלב ניהוי דברים שאין לנו רק מה שרואים שעושה. אבל אי נימא שצריך כוונה א"כ לא סגי בעשייתו סתם רק שצריך שנדע שמכוין בפירוש להתירה בשעת נתינה וע"ז אין עדים כלל והו"ל כמגרש בלא עדים וגם אנן סהדי נראה דלא שייך בזה. ואף שאומר ה"ז גיטיך. דהא חזינן רוב בנ"א קורים ומתפללים ולבם בל עמם כי המחשבה מרחפת תמיד וקשה להחזיקה בענין אחד. וכבר הועד בירושלמי הובא בתו' ב"ב קס"ד ע"ב גם על האמוראים שהתאוננו ע"ז שאין יכולים לכוין בתפלתם. וא"כ עכ"פ יש לנו לחוש שלא כיון בשעת נתינה ממש כראוי או שנצריך לו עכ"פ שיאמר בפירוש שמכוין בלבו לזה וכמו הסופר והעדים שצ"ל בפירוש שמכוין לשמה ולשם גירושין וכבר האריכו האחרונים לענין אי צריך לומר בפירוש שמכוין לשמה בדבר שצריך כוונה. וענו"ב מ"ק חיו"ד סי' צ"ג בזה ובתשובה מבעהמ"ח ספר סידורו של שבת ונדפס בראש ס' שער התפלה ע"ש ואכמ"ל בזה. ולזה נלע"ד עיקר כהמהרי"ט שא"צ כוונה רק רצון וענין זה דורש אריכות ואכ"מ כי בנ"ד בלא"ה אין לחוש יותר מבכל גיטין כמש"ל: יז) והנראה מה שיש לפקפק בנ"ד דאין כאן רצון כלל שהרי לא נתרצה לגרשה כלל והוי כמו בחליצה שאומרים לו בכך אתה כונסה שאינו כלום כדאיתא ביבמות ק"ז. וכתבו ונתנו רק לפנחיא בעלמא להראות לממשלה לפי טעותו ולא גרע גט משאר שטרות שפשוט אם נתן לו שטר מכר באמנה שאינו כלום וכמפורש בש"ס בכ"מ ואף אם עידי השטר לא ידעו מזה כלל ורק שהבע"ד מודים ע"ז. וכדאיתא ג"כ בב"ק ק"ב בכותב שטרו על שם ר"ג לפנחיא בעלמא ושם איתא שצריך להודיע לעדים לפי שר"ג א"י מזה כלל אבל הכא יודעים שניהם מזה ודמי לנותן גט לאשה לשם פקדון שפשוט שאינה מגורשת וכמ"ש הר"ן בפ' מי שאחזו. וכן איתא בגיטין כ"ד בנותן גט לאשתו בתורת שליח להולכה אינה מתגרשת בנתינתו ע"ש. והכא גרע טפי דגם צוואתו על כתיבת הגט היה ג"כ רק לפנחיא בלי רצון לגט גמור וגרע מגט מעושה דשם י"ל אגב אונסא גמר ומגרש שהרי כופים אותו לגרשה כדין משא"כ הכא הרי נדברו ביניהם בפירוש שלא יהי זה לשם גירושין כלל. וכעין זה כתבו הפוסקים דאף למ"ד מצות א"צ כוונה מ"מ אם כיון בפירוש שלא לצאת לא יצא והכא עדיף טפי דהא בעי רצון כמש"ל והוא לא נתרצה כלל ואף שלא הזכירו זה בשעת הגט מ"מ כיון שנדברו כן ביניהם שבשביל זה יעשו הגט ודאי שע"ד כן נעשה. וכן כתב המבי"ט ח"ב סי' ל"ז שאם נדברו ביניהם שיהי הגט על זמן אמרינן שכותב ונותן על דעת מה שנגמר ביניהם מקודם ע"ש והכא עדיף טפי דשם י"ל דהו"ל להתנות כיון דהוי גט גמור והכא שאין דעתו לשם גט כלל בגוף הכתיבה וכמש"ל ורק לא הזכיר בשעת מעשה שהיה ירא שיתוודע רמאותו לפי טעותו. ולפ"ז אין זה גט מוטעה שאין כאן טעות כלל רק שמתחילה עשהו לגט אמנה ולפנחיא. ומ"ש הרשב"ם בב"ב מ' ע"ב שאם אמר מקודם שהגט שיתן יהי בטל בכ"ז אם נתן הוא קיים היינו כדקאמר שם הטעם שכיון שאינו אנוס. למה ליה ליתן ולבטל לא יתננו כלל וע"כ שנתנו ברצון. אבל בנ"ד דאיכא טעמא שלזה נתנו שפיר בטל. וכן קיי"ל בענין קידושין באהע"ז סי' כ"ז וסי' מ"ב שאם כיונו לשחוק לא הוי קידושין כלל רק שאם קידשה סתם א"נ שכיונו לשחוק ועני"ב מ"ק סי' נ"ט בזה. ובחי' ליבמות הקשיתי בזה על פירש"י שם ל"ז ע"א שפירש דלהכי הכותים ספק ממזרים משום דס"ל שאין מקדשין בכסף ושטר. והקדושין חושבים שאינן קדושין וכ"כ הנ"י שם. וקשה דכיון שחושבים שאינם קדושין א"כ באמת אינם קדושין שהרי גלוי לכל שלא כיונו בזה להתקדש לגמרי כיון שכן דעת הכותים. וכעין זה איתא בב"מ ק"ד באנשי אלכסנדריא שלא היו חושבים קדושיהם לקדושין גמורים לפי שהיה דרכם לכתוב בכתוביתיהם לכשתכנסי לחופה תיהוי לי לאנתו. ואיתא שם בשטמ"ק שאף שלא נכתב בכתובה הוי כנכתב כיון שדרכם כן ע"ש. וכ"ש בכותים דס"ל שע"פ דין אין ממש בקדושי כסף ושטר. והו"ל לפרש כפשוטו שב"ד שלהם טועים באיזה פרט בגו"ק ודנין שלא כדין ועי"ז הוו ממזרים. וצ"ל בדעת רש"י והנ"י דמ"מ היו קצת מהם שסברו דהוי קדושין וע' יומא י"ט שנהגו הצדוקים כהפרושים. וע' נדה ל"ג וגיטין י' בכותי חבר ועדיין צ"ע בזה. ועכ"פ מוכח ג"כ מהא דב"מ ק"ד דהיכא שלא כוונו לקדושין גמורים אינו כלום אף שלא גילו דעת בשעת קדושין: יח) ונראה דאף דבעלמא בעי תנאי גמור או שיגלה דעתו עכ"פ בשעת הגט לפני עדים כמש"ל היינו כשנותן גט גמור רק שמטיל איזה תנאי בזה. וכן אם הוא חפץ דווקא בגילוי דעת זה ולא היא. אבל היכא שאומר מתחילה שאינו נותן הגט כלל בתורת גט גמור ונדברו שניהם ביניהם כך לאיזה סיבה ודאי שא"צ כל דיני תנאי כלל בזה ואין בגט ממש. והסברא בזה דהא כתבו התוס' בכתובות נ"ו ושאר פוסקים הטעם דבעי בתנאי כל דיני תנאי דב"ג וב"ר משום דמסברא לא הוי אמרינן שהתנאי יבטל המעשה שעושה ואין מעשה לחצאין. ורק חידוש הוא שאנו למדין מב"ג וב"ר דמהני תנאי ואין לך בו אלא חידושו ע"ש. ולזה בגילוי דעת לחוד ומכ"ש אם לא גילה דעתו בשעת מעשה ממש ודאי שהמעשה קיים. וכ"ז שייך רק בעושה המעשה כראוי רק שמטיל תנאי בזה ורוצה שתהי המעשה בפרט אחד קיים ובפרט אחד בטל. אבל היכא שאומר מתחילה שאינו חפץ כלל שתתקיים המעשה ועושה זה רק מעשה קוף בעלמא ודאי שא"צ שום דיני תנאי כלל כי זה א"צ ללמוד מב"ג וב"ר דוודאי כל שעושה רק לאמנה ופנחיא אין בו ממש. וע' תוספתא פ"ב דקדושין הובאה ברי"ף פ"ק דקדושין דאמרינן דקידשה על דעת דבריהם הקודמים וה"ה בגט: יט) ובזה מיושב מה שקשה לכאורה דקיי"ל גט מעושה שפסול רק אי מעושה כדין ע"י ב"ד אמרינן דמסתמא ניחא ליה לשמוע דברי חכמים וכהסבר הרמב"ם שהנפש רוצה לקיים המצוה. וקשה תיפוק ליה שאין כאן דיני תנאי וגילוי דעתא לאו כלום הוא. ומצאתי בחי' הרשב"א קדושין נ' שהקשה כן ותירץ שזה הוי כדברים שבלב הגלוים לכל העולם. והוא דוחק לכאורה דהא יש מקום לומר דאגב אונסא גמר ומגרש. וכדאמרינן בב"ב מ"ח ובפרט בגט מעושה כדין ע"י עוע"ז שפסול כדאיתא בגיטין פ"ח דרב משרשיא בדותא היא ע"ש. ובזה בוודאי אין גלוי לכל העולם. דאפשר מתרצה באמת באשר יודע כי בסוף יכפוהו ע"י