דברי מלכיאל א ר

פ' שכתב דהוי קדושין גמורים ולא כתב שום טעם ע"ז. ומש"ש מהר"ן אינה ראיה לע"ד דהר"ן כתב רק שיש לה כתובה מפני שסבורה שיערב עליו המקח. וכמה פרוצים איכא בשוקא. אבל כשהוא מקפיד ודאי שקפידתו קפידא. ובאמת גם סברת הר"ן טעמא בעי ועמש"ל סי' כ"ד בזה. והנראה דהא גם גבי מומין קיי"ל בכתובות ע"ה שמומין שאפשר לבקרם קודם נישואים א"י לטעון אח"כ כי היה לו לבדוק אחריהם ע"ש במשנה. ולזה גם באיסור אלמנה לכה"ג וגרושה לכהן. כיון שהוא כהן יש לו לדקדק שלא יכשל באיסור וצריך לו לחקור אם היא גרושה או אלמנה. וכדאמרינן ביבמות צ"א ע"ב דהו"ל לשיולה והו"ל לאקרויי. הרי חזינן עד כמה מחויבים לדקדק שלא להכשל באיסור וכשלא דקדקה קנסינן לה שם כמזידה ע"ש. ובאמת צ"ע שם מהא דיבמות ל"ה ע"ב ע"ש בתוס' ואכמ"ל בזה. עכ"פ הכא הו"ל כדבר שאפשר להבחינו. ומדלא חקר ע"ז מוכח שלא הקפיד ונתרצה איך שיהיה ולזה קדושיו קדושין. ונראה שאף שיודעת שהוא כהן בכ"ז מחויב לדרוש אם היא גרושה. ואף דאמרינן בנדה י"ב ע"א דשרי לבוא על אשתו בלי שאלה דאם היא טמאה בוודאי תודיענו ע"ש. וכן מפורש בטהרות פ"ה מ"ח. י"ל דהכא יש לו לחוש שאינה יודעת הדין דגרושה אסורה לכהן או שלא עלה על לבה משא"כ שם כל אשה יודעת איסור נדה ויודע שיודעת. וגם דשם מכיר בה שאינה חשודה ע"ז משא"כ הכא. ואף דאיכא חזקה כשרות. מ"מ חזינן ביבמות צ"א שמוטל עליה לחשוש שהחליף הסופר הגט ע"ש. ונראה שזוהי סברת הר"ן שכתב שסבורה שיערב עליו המקח. כי כיון שראתה שלא חקר הרבה סברה שאינו מקפיד ע"ז ויערב עליו המקח: ח) ולפ"ז נראה שאם שאלה וא"ל בפירוש שהיא אלמנה והגיד לה ששואל לה בשביל שהוא כהן ואסור בגרושה ודאי שאינה מקודשת שאין לך קפידא גדולה מזה והטעתו כמש"ל. רק אם לא הגיד לה שהוא כהן או שעכ"פ מקפיד ע"ז י"ל שמקודשת כי היה לו לחשוב שאפשר שמשקרת כל זמן שאינה יודעת שהוא מקפיד ע"ז וכמש"ל בדעת הר"ן וע' בפ"ת סי' ל"ט סק"ה בשם גליא מסכת בכעין זה ואין הספר ת"י. אבל בשואלה ודאי אין מקודשת דהא אף בסבור שהיא כהנת דעת הר"ן שא"מ בהטעתו וכמש"ל. והא דאיתא בכתובות ק"א ע"ב דר"ה אמר אלמנה אשה גמורה דאף בלא הכיר בה יש לה כתובה. ופריך מדתניא כנסה בחזקת שהיא כן ונמצא שכן יש לה כתובה הא כנסה סתם אין לה. ומדחה הא כנסה בחזקת שאינה כן אין לה ופירש"י שהטעתו ואמרה שלא נתקדשה מעולם. הרי מבואר דעכ"פ הוי קדושין בכה"ג. ז"א די"ל דשם איירי שלא הגיד לה ששואלה בשביל שהוא כהן ורק לפי תומה אמרה לו כן ובזה שפיר מקודשת כמש"ל דהו"ל לחשוב שאולי משקרת בשביל שאינה יודעת שמקפיד ע"ז. ומ"מ כתובה אין לה לרב הונא כיון דעכ"פ הטעתו. ועוי"ל דס"ד דהש"ס שם לרב הונא דאף כשאמרה לו שאין בה המום. מ"מ אם יכול להבחין שפיר מקודשת דמחיל ודלא כהמ"מ שהזכרנו. וקצת ראיה לזה מדקאמר רב בכתובות ע"ב ע"ב דמתניתין איירי בקידשה על תנאי וכמ"ש התוס' שם ע"ה ע"ב. ומ"מ אמרינן שם עלה שמומין שאפשר לבדקה אמרינן שנתרצה ע"ש. וא"א שותה בכוס אא"כ בודקו. הרי שאף שידעה שמקפיד ע"ז מ"מ אמרינן דהו"ל לבדוק. ור"ה תלמידיה דרב וכדאמרינן בשבת קכ"ח ובכמה דוכתי דר"ה ס"ל כרב בכל מילי [אך י"ל דאף שקידשה ע"ת מ"מ לא אמרה בפירוש שאין בה. ועוד י"ל] אבל למסקנא דאיתותב רב הונא שם נשארה הסברא על מקומה שאם אמרה לו אינה מקודשת אף בדבר שאפשר להבחין ולהתברר. ובפשוטו נראה דלק"מ דהא בברייתא קתני שם כנסה בחזקת שהיא כן. והש"ס דייק דסתם אין לה כתובה ומקשה אר"ה. ודחי לה דהדיוק ממעט כנסה בחזקת שאינה כן. ובאמת גם הקדושין בטלים בכה"ג. רק דנקיט בדיוקו שאין לה כתובה משום דבברייתא קתני יש לה כתובה. וקצת מוכח כן שם. דאלת"ה קשה ל"ל אר"ה באלמנה ג"כ אשה ואינה אשה. והיינו באמרה לו שהיא בתולה דמודה שאין לה כתובה. וע"כ צ"ל דבכה"ג אינה מקודשת כמש"ל. ולא שייך כלל לומר אינה אשה שהכוונה אינה אשה גמורה כפירש"י שם וכמו באיילונית. וזו אינה אשתו כלל. ובאשר שאכ"מ אקצר]: ט) עכ"פ מבואר דעת הר"ן שאף שגילה דעתו שחפץ בכהנת וסבור שהיא כהנת מ"מ מקודשת. דכיון שלא חקר היטיב ע"ז ש"מ שאין זה מעכב אצלו וכמ"ש התו' ביבמות ס"ה גבי איילונית מדלא בדקה כמש"ל. רק בהטעתו שאני כנ"ל. וא"כ בנ"ד שאף שהטעתו מ"מ אין זה דומה להא דמום במקח דהכא אין הדבר נוגע אליה רק ששיקרה לו בענין צדדי ובכל כה"ג לא שייך לומר שהאמינה כמו במום והו"ל לחקור ולדרוש ע"ז. וגם כי לו יהי שהאמינה בכ"ז היה לו לגלות עכ"פ לאחד מאוהביו להתיישב אולי יש עצה אחרת זולת גירושין כי הוא אינו יודע דת ודין בדיניהם ואולי יגידו לו שאין עונש כלל ע"ז. וע"כ מוכח דגמר ומגרש כמו במגרש משום ש"ר ונדרים ואיילונית שהזכרנו ואף לרש"י איירי שם שהגיד לה בשעת הגט שבשביל זה מגרשה משא"כ בנ"ד שבשעת הגט לא הזכירו כלל מזה. וכ"כ בשו"ת מהר"מ אלשיך סי' ע"ח דהיכא שהטעוהו בגט באיזה דבר כיון שלא אמר בשעת גירושין שבשביל זה מגרשה אמרינן דגמר ומגרש בכל ענין ולא הוי גט מוטעה. וע' יש"ש פ"ק דקדושין סי' מ"ג שכתב דדווקא אם גילה דעתו לפני אותם עדים שחותמים על הגט או השטר ואם לא גילה לפניהם גמר ומקני. ואף כי דבריו צ"ע עדיין לדינא ואכמ"ל בזה. דעכ"פ אם לא גילה דעת כלל קודם הגט כ"ע מודו דהוי גט גמור. וכ"כ בתשב"ץ ח"א סי' ק"ל וע' שעה"מ פ"ו מה"א בזה: י) והנה לפמ"ש הר"ן דכסבור שהיא כהנת היינו שגילה דעתו נראה לבאר הירושלמי פ"ג דקדושין ה"ד דאיתא שם אהא דסבור שהיא כהנת אר"א מקודשת אפילו בעדים ור"ז אמר מקודשת לחומרא. ופי' הק"ע שגילה דעת בשעת קדושין בעדים שמקדשה בשביל שסבור שהיא כהנת. ולזה ס"ל לר"ז דהוי קדושי ספק. והקשה בש"ק שם דלמה לא הביאו הפוסקים דין דר"ז וגם מ"ש משאר גילוי דעת דמהני כדקיי"ל בח"מ סי' ר"ז ופי' הפ"מ שם דחוק מאוד ע"ש. ולפמ"ש נראה הכוונה דקאמר ר"א שיש עדים שסבור שהיא כהנת ובכ"ז מקודשת והוצרך לזה דבלא"ה מנ"ל כלל שסבור כן ומנ"ל להאמינו כלל ע"ז ול"ל במשנה שם טעמא שלא הטעתו. וע"כ צ"ל דאיירי בעדים ומ"מ מקודשת כמש"ל דבכה"ג גילוי דעתא לאו מילתא. וגם דהא כבר כתבו התו' בגיטין ל"ב וקדושין מ"ט דבגילוי דעת בעינן שיהא אומדנא גלויה לכל העולם שמקפיד ע"ז וא"כ בהא דכהנת לא הוי אומדנא דמוכח כי רוב בנ"א אין מקפידים ע"ז כמש"ל. [ונראה שבסברא זו נחלקו רש"י ותו' בגיטין מ"ו גבי מוציא משום ש"ר אי מצי לקלקלה. דרש"י ס"ל דהוי אומדנא גלויה לכל העולם שדווקא בשביל כך מגרשה. והתו' ס"ל שאינו גלוי לכל העולם ואכמ"ל בזה] ור"ז ס"ל דמ"מ מקודשת לחומרא דס"ל כאביי דמדחה בקדושין נ' ע"א דשפיר דברים שבלב הוי דברים וא"צ שיהא גלוי לכל העולם ומקודשת הוא רק לחומרא ע"ש. וה"נ ס"ל לר"ז בירושלמי. ולזה שפיר פסקינן כר"א דהא קיי"ל דברים שבלב אינן דברים ובעי גלוי לכל כמ"ש התו' בגיטין ל"ב ע"א ע"ש וכמסקנת הש"ס בקדושין שם: יא) ועפ"ז מיושב מה שהקשה השעה"מ פ"ו מה"א על המהרי"ט שפירש דעת הר"ן דאף שגילה דעתו שסבור שהיא כהנת הוי קדושין דא"כ מאי מייתי הש"ס בדף נ' מהא דסבור שהיא כהנת ראיה דדברים שבלב לא הויין דברים דשאני התם שאף שגילה דעתו בפירוש לא מהני משום שהטעה א"ע ולא הטעתו. ולפמ"ש לק"מ דבאמת עיקר הטעם דלא מהני גילוי דעת הוא מפני שאין זה אומדנא גלויה לכל העולם ולזה אף שאומר שחשב בפירוש כן בשעת הקדושין שע"מ כן מקדשה מ"מ הוי זה רק דברים שבלב ולא מהני. וכמ"ש התו' בקדושין מ"ט וכתובות צ"ז וגיטין ל"ב ע"א סברא זו וע' מהרי"ט סי' מ"ה בזה. וא"כ שפיר מוכיח הש"ס מהכא דדברים שבלב לא הוי דברים. ואדרבא מוכח מהכא דאיירי שגילה דעתו. דאלת"ה דלא הוי דברים דילמא הטעם