דברי מלכיאל א קצט

זה ברור. וכן מ"ש מצד שהיה יכול לדרוש ולהנצל. ויש להאריך בזה. ובנ"ד עדיף טובא כי אונסו אינו מצד שום אדם ורק מצד שעשה שלא כחוק מגיע לו עונש ומגרשה שיפטר מזה ועדיף מסיקריקון דשם הוא בעצמו הרוצה להרגו והמקבל השדה. וה"נ אם אמרה לו שהיא תמסרנו למלכות ועי"ז גירשה ליפטר מעונש אפשר דהוי אונס אבל לא בנ"ד: ה) והנה כת"ר דן במכתבו לבטל הגט מצד שהטעתו. ולא נתן הגט רק בשביל שא"ל שצריך לגרש שלא יענש מהממשלה. וכמ"ש הר"ן פ"ג דקדושין דל"צ תנאי כפול בגילוי דעת ואם הטעתו בטלו הקדושין. והקשה כת"ר דכיון דמהני גילוי דעת ל"ל שהטעתו אף בלא הטעתו יבטלו הקדושין. ותירץ ע"פ סוגיא דכריתות כ"ד דמחלק אביי שם בין הביא אשם תלוי ע"פ עצמו ונודע לו שלא חטא ובין מביא ע"פ עדים והוזמו. דבמביא ע"פ עדים יצא לחולין וע"פ עצמו גמר ומקדיש. הרי דהטעוהו אחרים הוי כתנאי גמור. וה"ה הכא עכ"ד. הנה ככל החזיון הזה מבואר בשו"ת עונג יו"ט סי' קנ"ד לחלק בזה מהא דכריתות. והנה אם כי עצום כוחו של הגאון המחבר זצלה"ה וחביבים עלי דבריו מאוד. בכ"ז במקום הזה יש לדון בדבריו. כי לענ"ד א"א לומר דשם הטעם משום דע"פ עדים ניכר טפי דהוי כתנאי וע"פ עצמו לא הוי כתנאי. דהא חזינן שם דבאשם ודאי אף ע"פ עצמו אם נודע שלא חטא יצא לחולין לכ"ע. ועיקר הסברא מפורש בש"ס שם דמשום דלבו נוקפו גמר ומקדיש והכוונה דכיון דעיקר א"ת הוא בא על הספק להגן מן היסורים ניחא ליה שיתכפר על שהכניס א"ע לבית הספק כי הו"ל להזהר שלא יבוא לידי ספק כלל. ומכ"ש למאי דקיי"ל דבעי חתיכה משני חתיכות וכן ס"ל לרב בדף י"ח שם ודאי הו"ל להזהר שלא יפול לו שום ספק אח"כ. ולזה אף שמתברר אח"כ שאכל שומן ולא חטא מ"מ מתחילה ניחא ליה להקדיש לגמרי לכפר על הכנסתו א"ע לספק. וכ"כ הרמב"ם פ"ד מה' פסה"מ מפני שלבו של אדם דוה על עונותיו והואיל והפרישו על הספק גמר ומקדיש עכ"ל הרי הסברא כמ"ש. וכן אמרינן בש"ס שם שאם הפריש ב' אשמות לאחריות גם ר"מ מודה דגמר ומקדיש דהא חזינן שלבו נוקפו. ופירש"י דחזינן שחושש לספיקו כ"כ עד שחושש שמא יאבד. הרי שזוהי עיקר הסברא דגמר ומקדיש. וכעין זה כתבו הרמב"ן והריטב"א בחי' ביבמות ס"ה שאם גירש בשביל שלא ילדה עשר שנים ונשאת לאחר וילדה לא מצי לקלקלה לומר שאם היה יודע שתלד לא היה מגרשה משום שבשעה שגירשה לא היה ודאי שאינה מולדת ובשביל הספק שמא לא תלד נתרצה לגרשה. משא"כ באיילונית שהוכר בה קצת סימני איילונית והו"ל כנתברר לו כן ולזה כשא"ל שמשום זה מוציאה יכול לקלקלה לכשתלד. וכן במוציא משום ש"ר ונדרים הוגד לו בבירור דבר מכוער עליה ושנדרה עכ"ד. והיינו כנ"ל דהיכא שעושה מעשה מפני שלבו נוקפו לא איכפת לו על עיקר המעשה איך הוא ובא"ת עדיף טפי. שע"ז שמתנהג בלי השגחה ע"ע עד שנופל לו ספיקות באו"ה ניחא ליה שיתכפר אף שמתברר אח"כ שלא חטא. וכ"נ ביבמות צ"א ע"ב דקנסינן לה דהו"ל לאקרויי ועוד טובא שם. הרי חזינן עד כמה צריך להזהר שלא לבוא לידי ספק איסור ובמק"א הארכתי בזה. ובהביא ע"פ עדים פליגי בכריתות דרב ור"א ס"ל שם דכיון שבעצמו אינו יודע כלל שאכל ספק איסור ורק שהעדים מעידים כן. אין לבו נוקפו כלל כי חושב שאפשר שהעדים מעידים שקר ובפרט לפירש"י שם דאיירי שיודע בעצמו שלא אכל כלל. רק ע"כ צ"ל דלאו דווקא כמבואר בדף י"ב בכריתות וכ"כ המפרשים שם ואיירי שאומר שאינו יודע או ששותק וכ"ה לשון הש"ס שם להדיא דע"פ עדים אין סומך עליהם ואין לבו נוקפו ע"ש. אבל בעלמא ודאי אין חילוק בין טעה ע"פ עצמו או ע"פ אחרים. ולדבריו לא הו"ל להר"ן לומר דדווקא הטעתו והול"ל שהטעוהו אחרים וע"כ שאין זה עיקר טעמו. וכן מוכח משוה"נ שם דקאמר שאם הוזמו עדיו הוי הפקר. וכבר הרגיש בעויו"ט שם בזה ותירוצו דחוק ע"ש. ומש"ש להוכיח דמדמה לה למנחת קנאות דלא הוי כלל לכפרה. לענ"ד י"ל דבמנחת קנאות ס"ל לר"א שיש ג"כ כפרה כדמשמע בירושלמי רפ"ב דסוטה וע"ש בש"ק שכ"כ להדיא וכ"נ בתוס' סוטה כ"ג ד"ה הקומץ וע' רש"י שם ו' ע"ב ואכמ"ל בזה. ועכ"פ נראה שיש בזה קצת כפרה. ור"י מדחה שעיקרה באה לברר עון. וגם כי המקדיש הוא הבעל והוא מייתי לה רק לברר עון. כי על חטא אשתו אין לבו נוקפו. ור"א ס"ל דגם על אשתו גמר ומקדיש כ"ז כתבתי לפי מה שהבין ז"ל דמייתי ממנחת קנאות לראיה. אבל לענ"ד אין הכוונה שם לראיה רק דאר"א שם דדמי למנחת קנאות דכמו דשם יצא לחולין משום דלא שייך לבו נוקפו ה"נ בא"ת בעדים לא שייך לבו נוקפו. ור"י קאמר דאף בעדים שייך לבו נוקפו ועיקר ראיית ר"א שהטעם משום לבו נוקפו. ולהכי במנחת סוטה יוצא לחולין ובלא"ה ג"כ לא דמי להא דכריתות דשם כיון ששני עדים מעידים ב"ד מחייבים אותו להביא אשם תלוי א"כ שפיר י"ל שהוא לא גמר ומקדיש לפי שאינו מאמין בבירור להם אך מה יעשה כיון שב"ד מחייבים אותו להביא קרבן ומחויב לשמוע דברי חכמים. אבל גבי גירושין אף שהוגד לו שנדרה נדרים או שיצא ש"ר עליה מ"מ הא אין כופין אותו לגרשה והו"ל לחקור היטיב ומדלא הקפיד לדקדק ע"ז אמרינן דגמר ומגרש עכ"פ. וכן בקידושין כיון שלא חקר היטיב אם היא כהנת אמרינן שלא הקפיד ע"ז כי הלא לא היה מחויב לקדשה: ו) וביאור דברי הר"ן נראה דבאמת גילוי דעת לחוד לא מהני וכמ"ש המהרי"ט בחי' לקדושין בדעת הר"ן בלשון שני שם דהא דתנן כסבור שהיא כהנת מקודשת מפני שלא הטעתו היינו אף שגילה דעתו שסבור שהיא כהנת ע"ש. וכ"כ התוס' והרא"ש בגיטין מ"ו וש"פ דמוציא משום שם רע ונדרים א"י לקלקלה אף שגילה דעתו שמגרשה בשביל זה. ואף רש"י דס"ל שם דמצי לקלקלה היינו משום שאומר בפירוש בשעת הגירושין שמגרשה בשביל כך כדאיתא ברש"י שם מ"ה ע"ב ובתוס' שם וכ"כ התוס' ביבמות ס"ה ע"א באיילונית מדגירשה ולא בדק בסימני איילונית גמר ומגרש: ומ"ש הר"ן דבהטעתו ואמרה לו שהיא כהנת או עשירה בטלו הקדושין. נראה הטעם דהנה קיי"ל בח"מ סי' רל"ב במוכר לחבירו חפץ ונמצא בו מום. אם הוא דבר שהיה להבחינו תיכף בשעת קנייה אמרינן מדלא הבחין סבר וקביל ע"ש שכ"ד הרבה פוסקים. וכ"ז במוכר סתם אבל א"ל המוכר בפירוש שאין בו מום בטל המקח דאמרינן שלזה לא הבחינו שסמך על המוכר שהגיד לו שאין בו מום וכ"כ המ"מ להדיא פט"ו מה' מכירה. והטעם שחושב שבוודאי לא ישקר המוכר שיש לו לידע שאם ימצא המום יבטל המקח משא"כ בסתם י"ל שחושב המוכר שהלוקח אם יקפיד ע"ז יבחין אותו. ולפ"ז ה"ה הכא אם גילה דעתו שסבור שהיא כהנת מ"מ מקודשת דאמרינן שאם הוא מקפיד באמת הו"ל לחקור היטיב והיו מודיעים לו שאינה כהנת והו"ל כדבר שיכול להבחינו. אבל אם היא הטעתו בזה הקדושין בטלים כי שוב אין לו לחקור ע"ז עוד כנ"ל. והא דבעי הר"ן שיגלה דעתו שהוא סבור שהיא כהנת. היינו דבסתמא אף שאמרה לו שהיא כהנת או עשירה אין הקדושין בטלים בהטעתו כי אין זה מום במקח כלל ואטו נשים עניות או ישראלית אינן נישאות. ויש שרוצים דווקא ליקח בלא כסף. ומום במקח מיקרי רק דבר שדרך רוב בנ"א להקפיד כדאיתא בכתובות ע"ב ובאה"ע סי' ל"ט. ולזה כתב הר"ן שאם גילה דעתו שחפץ בכהנת או עשירה והיא הטעתו בזה אז הקדושין בטלים. ואח"כ ראיתי בחי' מהרי"ט בקדושין שכתב קצת סברא זו שבהטעתו אמרינן שהאמין לה. ובדברינו נתבאר יותר בס"ד וביסוד נכון מהא דמום במקח כנ"ל: ז) [ועפ"ז נראה ליישב הא דאלמנה לכה"ג אף שלא הכיר בה הוי קדושין כדאיתא בכתובות ק"א ובאה"ע סי' קט"ז וקשה טובא דהא הוי מום במקח. והר"ן כתב שסבורה שיערב עליו המקח ע"ש. ומ"מ קשה דאין לך מום גדול מזה שא"א כלל שיתרצה בזה לחומר איסור שבה. וע' נו"ב מ"ת סי' נ' שכתב באמת לצדד שהוא ספק קדושין ורק לחומרא וע"ש בסי'