דברי מלכיאל א קצד

חוזרין הקדושין והוי רק פקדון. זה רק כשלא גמר דיבורו עדיין. וכ"ז שלא גמר דיבורו עיוני מעייני כדאיתא בתמורה כ"ה ולזה כיון שעדיין בדעתו לחזור ג"כ ולא גמר בדעתו לקדשה לגמרי לזה נותן רק בתורת פקדון משא"כ כשגמר דיבורו וא"כ גמר בדעתו לגמרי לקדשה שפיר מתחיל ליתן לה בתורת קדושין תיכף. והראיה לזה דבקידש לאחר ל' דג"כ יכול לחזור בו ומ"מ הוי בידה בתורת קדושין וע"כ משום דגמר דיבורו וכמ"ש התו' בלשונם בד"ה ואפילו בקמייתא. ועיקר הוצרכו לסברא דחזרה דשאם היה חוזר בו היו מעות מתנה אז טפי אמרינן שרצונו שיהא לה בתורת קדושין אבל מה שיכול לחזור בו אינו מכריח כלל שיהיו המעות פקדון כנ"ל ואכמ"ל בזה: טז) עכ"פ מפורש בשיטות הראשונים שהזכרנו דאף שאמר לה התקדשי לי בזו ונטלתו ואכלתו. מ"מ יכול לומר אח"כ בתכ"ד ובזו ובזו באופן דלא מיקדשא בקמייתא. וזהו כדעת הרמב"ם שהזכרנו. ואף שתנאי א"י להתנות משום דהוי מעשה קודם לתנאי אבל בכה"ג שאינו רק מוסיף בקדושיו שפיר מהני ואף דהו"ל כחזרה אפשר לחלק כמ"ש הב"י דדברים אחדים שאני פי' שלא הפסיק כלל אף בתכ"ד רק שאמר כסדר הדיבור זה אח"ז ודלא כהב"ח סי' ל"ח שלא נראה לו זה ע"ש. אלא דק"ל מברייתא דמשמע דנטלתו ואכלתו בין דיבור לדיבור. ובד"מ וב"ש וח"מ הביאו דברי הרי"ו בשם הרמ"ה דאם הפסיק בין אמירתו בזו ובזו קצת עד שי"ל שהוא נמלך א"י לחזור בו אף תכ"ד משום דבקדושין לאו כדיבור דמי. והיינו משום דבעי שיהא ניכר שמתחילה היה דעתו לכך. וקשה מברייתא שהזכרנו. ולשון הרי"ו שם תמוה בלא"ה שכ' ה"מ וכו' אבל היכי דאפסיק בין חדא לחבירתה שיעור דאיכא למיחש לאימלוכי לא מיבעיא כדי דיבור דאיכא למיחש דמעיקרא היה בדעתו לקדשה לבד בראשונה ואח"כ נמלך. אלא אפילו לא הפסיק כ"ד הפסק הוא דקיי"ל בקידושין תכ"ד לאו כד"ד הילכך אם יש באחת ש"פ מקודשת עכ"ד. ותמהני דאחר כדי דיבור מי איכא למ"ד דבעינן דווקא נמלך וכמ"ש התו' בב"ק ע"ג ע"ב דלאחר כ"ד ודאי לא מהני נתכוין מתחילה לכך. ואפשר כוונתו בתכ"ד קטן וס"ל דלאחר כ"ד קטן בתכ"ד גדול מהני כשמפרש ודלא כמ"ש התו' שם ע"ג ע"ב. או שי"ל דלדידן דבעלמא תכ"ד גדול כד"ד אף התו' מודו דשם לא כ' רק למאי דקאמר שם דבכ"מ לאו כדיבור דמי. ועכ"פ צ"ע מ"ש דאינו אלא חשש לאימלוכי וכ"כ הב"ש להדיא הרי שא"צ אף שיהא משמעות דיבורו מוכיח ע"ז כיון דאפשר דנמלך. וזה צ"ע טובא דכיון דא"י לחזור בו א"כ היכי ניהמניה בכה"ג. ועכ"פ כשאומר דיבורו ביחד מהני לכ"ע וקשה טובא על הפוסקים שהזכרנו דס"ל דלא מהני דברים אחדים: יז) ואפשר לומר בדעתם דאיתא בירושלמי פ"ב דקדושין אהא דתמרה. וכל מתניתין בשאמרה אי אפשי בזו אלא בזו א"א בזו אלא בזו. ופירשו המפרשים דקאי ארישא בהתקדשי לי ע"ש שפירושם דחוק וגם תמוה דא"כ למה סגי בש"פ באחת וע"ש בש"ק שנדחק בזה בעצמו וגם לשון וכל מתניתין לא א"ש דלדידהו רק ארישא. אבל לענ"ד בא הירושלמי ליישב קושיא הנ"ל איך אפשר להוסיף אחר הנתינה דברים שיוכלו לגרום ביטול הנתינה וקידושין ראשונים באם יאמר ובזו ושוב יחזור בו ולא יתן או היא תחזור וכנ"ל. ולזה מוקים לה דכולה איירי שאמרה אי אפשי רק בעוד אחת ועוד אחת והוא נתן לה על סדר דבריה ואמר בזו ובזו. ולזה ברישא דאמר התקדשי לי בכל אחת לזה צריך שיהא שו"פ באחת. כיון שדעתו היה לקדשה באחת לבד איזה שיהיה ורק שהיא רצתה הרבה. אבל עכ"פ נתן לה כל אחת בתורת קדושין ומתקדשת ממ"נ לדעתו באחת ולדעתה בכולן. ובסיפא שפיר מתקדשת לדעת שניהם בכולם כיון שהיא תיכף אמרה אי אפשי והוא הוסיף לה כדבריה. אבל אי לא אמרה אי אפשי י"ל שאין יכול להוסיף לומר ובזו. אך קשה שהפוסקים לא הזכירו זה כלל שתאמר שאינה חפיצה בזה: יח) והנראה בזה ובדברי הרמב"ם פ"ו מה"א שתמה עליו הטור סימן ל"ח כמש"ל. כי כל תירוצי האחרונים דחוקים ע"ש וגם הא דדברים אחדים קשה כמש"ל. לזה נלע"ד שיש חילוק בין קדושין לגרושין דבקדושין אם תאמר האשה תיכף לאחר נתינה שאינה חפיצה בקדושין או שתזרוק מידה הקדושין אינה מקודשת ולזאת לא נגמר מעשה הקדושין עד שיעבור רגע אחר הנתינה ולא תערער האשה על הקדושין. ונראה שאף תכ"ד אחר הנתינה אם אמרה שאינה חפיצה בקדושין ג"כ בטלו הקדושין. דע"כ ל"א דליכא תכ"ד בקדושין רק היכא שכבר נגמר כל מעשה הקדושין שהוא אמר הרי את מקודשת לי והיא אמרה הן אבל כ"ז שלא נגמרו הקדושין שפיר יכולה למימר שאינה חפיצה בקדושין אלו בתכ"ד. ואף אם היא נמלכת י"ל שיכולה לחזור בה ג"כ כ"ז שלא נגמרו הקדושין דכ"ז שלא אמרה הן אין העדים יכולים להעיד שנתרצית בקדושין כיון שיכולה לומר שלא נתרצית בתכ"ד וקדושין בלא עדים לאו כלום הוא וממילא אין נגמרים הקדושין רק כששתקה עד אחר כדי דבור. ועמ"ש בזה בסי' פ"ו בס"ד ועי' באב"מ סי' כ"ז סק"ו בזה. שוב ראיתי מפורש בח"צ סי' קט"ו שכתב שם שאין הקדושין נגמרים עד אחר כדי דבור כשלא תזרקם ולא תאמר שאינה רוצית בהם והא דליכא בקדושין דין תכ"ד היינו כשאמרה הן או שאמרה מקודם לו תן לי ואתקדש לך ע"ש. רק שמשמע שם מדבריו שאם אומרת שבשעת קבלת הקדושין נתרצתה רק תכ"ד חזרה בה אין יכולה לבטל הקדושין רק כשאומרת תכ"ד שמתחילה לא נתרצתה. וזה צ"ע כמש"ל שכיון שתלוי באמירתה שוב אין עדים ע"ז וע' אהע"ז סי' כ"ז ס"ב לענין אם אמרה שאינה מבינה ובאחרונים שם ואכמ"ל בזה וכ"כ בשו"ת רעק"א סי' צ"ז בפשיטות שיכולה לומר בתכ"ד שאינה רוצה ואף שנתרצתה בלבה בשעת נתינה ממש: יט) וא"כ ממילא אם הוסיף הוא תיכף אחר הנתינה קודם שאמרה הן איזה תנאי או שקידשה בתמרה ואמר אח"כ ובזו והיא שתקה. הרי מוכח שנתרצתה על תנאי שהגיד אח"כ או על אמרו ובזו ובזו דאל"ה הוי לה להשיב לו שאינה רוצה בתנאי זה או שכבר נתרצתה ונתקדשה בתמרה ראשונה וע"כ שנתרצתה בתוספת וממילא לא נתרצתה בקדושין ראשונים ושפיר דבריו האחרונים קיימים. וי"ל שזהו כונת הירושלמי גבי תמרה שהזכרנו דלאו דווקא נקיט שאמרה בפירוש אי אפשי אלא בזו ובזו רק דהוי כאומרת כן וכמו שבארנו ואפשר דנגרוס בירושלמי כאמרה א"א ע"ש. ולזה לא מיבעיא אם אמר דברים אחדים ממש דוודאי יכול להוסיף אחר הנתינה אם האשה מסכמת אלא אף בהפסק קצת כיון שהוא תכ"ד יכול להוסיף כנ"ל כ"ז שלא אמרה הן. ונראה דלהכי כתב הרמ"ה שהובא בד"מ סי' ל"א דבנמלך לא מהני בתכ"ד דס"ל שגם היא אין יכולה לחזור בה רק כשאומרת שמתחילה לא נתרצית וכמש"ל בשם הח"צ. ולזה כשאומר באופן שניכר שחפץ עוד לגמור דבריו שפיר יכול לעשות כן לפי שכיון ששותקת היא סומכת על דבריו שיקדשה במה שחפץ ובאופן שחפץ כי הרי גם היא מכרת שחפץ להגיד עוד איזה דבר. אבל אם הוא בעצמו ג"כ נמלך ולא היה ניכר כלל מתחילה שחפץ להוסיף איזה דיבור א"כ אם נתרצתה לדיבור הקודם שוב אין יכולים שניהם לחזור אף תכ"ד. ונראה שזה דעת הטור סי' ל"ח ג"כ שהקשה על הרמב"ם. משום דס"ל שלחזור אינה יכולה בתכ"ד רק כשאומרת שלא נתרצתה מתחילה ולזה מקשה שם על הרמב"ם דודאי נתרצתה להתקדש תיכף אף כשלא תתן לו האשה כיון שהתנאי לטובתו. וא"כ ודאי שא"י להוסיף תנאי ואף שהסכימה על התנאי תכ"ד הוי חזרה וא"י לחזור. והרמב"ם ס"ל דכיון שאמר דברים אחדים וניכר היה שלא גמר דבריו סמכה מתחילה על כל מה שרצונו להתנות בקדושין או דס"ל כמש"ל שיכולה לחזור ג"כ בתכ"ד כ"ז שלא אמרה הן דהוי כקדושין בלא עדים: כ) ועפ"ז מיושב בס"ד כל המקומות שהזכרנו. דהיכא שהסכימה על הקדושין א"י לחזור או להוסיף בתכ"ד משא"כ